פוסט מעקב לקראת החזרה ללימודים מהחופש הגדול השני, ובו בדיקה מה קרה עם 12 מצלמות הניסוי שהציב שר החינוך בבתי הספר ב-2010
עם פתיחת שנת הלימודים בשנה שעברה (2010) בישר שר החינוך גדעון סער על תוכנית ניסיונית חדשה למניעת האלימות הגואה בבתי הספר: הצבת מצלמות ב- 12 בתי ספר ברחבי הארץ שישדרו את פניהם התמימות של התלמידים הישר למשרד המנהל ולתחנת המשטרה הקרובה. לשומרים באותם בתי ספר יתנו גם גז פלפל, כדי שיכלו להמם ילדים אלימים עד שהמנהל והשוטרים יגיעו למקום כדי לסלק אותם לצמיתות מהמערכת.
לשר החינוך היה הסבר מלומד לכך: "התיאוריות האולטרה-ליברליות בחינוך גרמו נזק. יש שחיקה, בכל העולם ולא רק בישראל, בסמכות של ההורים והמורים. אי אפשר להתמודד עם הבעיה בלי לקיים דיאלוג עם כל הגורמים, כולל התלמידים וההורים, אבל אני מאמין שבחינוך צריכים להיות גבולות ברורים", הוא אמר אז ל"הארץ". גם הורים רבים היו מרוצים: "הגיע זמן להפסיק להיות יפי נפש", כתבו טוקבקיסטים, "האלימות עוברת כל גבול".
אבל יש מי שמחו על כך. בסנגוריה הציבורית טענו כי "המצב הנוכחי, בו נפגעות זכויות יסוד ללא הסמכה מפורשת וללא הסדרה משפטית, אינו ראוי. נדרשת הסדרה חוקית אשר תקבע את התכלית שלשמן ניתן להציב מצלמות ותסייג את השימוש בהן". עוד ציינו בסנגוריה כי יעילותן של המצלמות להורדת רמת הפשע נבדקה במדינות אחרות ונמצאה מוטלת בספק. במועצה לשלום הילד אמרו כי "שוב אנו עדים לפתרון שלא נותן מענה לשורש הבעיה[…] הצבת המצלמה גוררת – אם בכלל – הימנעות מהמעשה מתוך פחד בלבד, ולא מתוך תחושת מוסר, מצפון והתחשבות בזולת, שהנן תוצאה של עבודה חינוכית מעמיקה".
מעבר לסוגיות פעוטות ערך של מוסר, מצפון והתחשבות בזולת – הרי בסופו של דבר מדובר כאן במערכת החינוך – רצוי לבחון את ההחלטה בכלים רציונליים ומדעיים. כך כתבתי לפני שנה:
היינו רוצים להאמין עם זאת, שמקבלי ההחלטות – שר החינוך ומשרדו, המשטרה, ראשי הרשויות וגורמי האכיפה האחרים – מגבים את ההחלטות שלהם בחשיבה תחילה. שגישת ההענשה והאיום, שהחדירה הבוטה לפרטיות, שריסוס ילדים מתפרעים ואלימים בגז פלפל בחצר בית הספר והרחקתם לצמיתות ממערכת החינוך מגובה במחקרים ובנתונים. מה המחקרים הללו צריכים להוכיח? ראשית – שאכן יש עלייה באלימות לאורך שנים. שנית – שהשיטות הללו יעילות. כלומר: הן מורידות את כמות ואופי האלימות שלהם ילדים נחשפים לאורך כל היום – בבית הספר ומחוצה לו. שלישית – שהחוויה הבית-ספרית כעת נעימה ובטוחה יותר לתלמיד.
ובכן? אפשר לחלק את התשובה ללפני ואחרי. כלומר האם היתה חשיבה מסודרת ורציונלית לפני קבלת ההחלטה לשים מצלמות ב-12 בתי ספר בכל הארץ ועוד אלפי מצלמות במוסדות ציבור בגבעתיים ובתל אביב (ראו פוסט קודם), ואם כן על אילו מחקרים ונתונים היא הושתתה. והאם במהלך 2010 – בה הוגדר המהלך ניסויי – נבדקו תוצאותיו?
בכנסת ובממשלה מתעלמים מהנתונים
נתחיל בחשיבה לפני. כפי שציטטתי למעלה, השר סער טען כי "יש שחיקה בכל העולם בסמכות של ההורים והמורים". רק שמחקרים ונתונים אודות אלימות בבית הספר לא מגבים את דבריו. כך למשל דבריו של ד"ר יוסי הראל פיש, ראש תוכנית המחקר הבינלאומית לרווחת הנוער באוניברסיטת בר אילן והמדען הראשי של הרשות הלאומית למלחמה בסמים, בתוכנית הבוקר "הבוקר הזה", ממרץ 2010, על נתונים לגבי האלימות בבתי ספר:
אנחנו עוקבים אחרי התופעה הזו של אלימות בבתי הספר, בהשוואה בינלאומית, כחלק ממחקר של ארגון הבריאות העולמי, מ-1994 ועד היום (2010). המצב חמור, אך זה אותו מצב כפי שתיעדנוּ אותוֹ כבר ב-1994 . מאז, כל המחקרים, כולל המחקרים שלנו וכולל המחקרים של עמיתי פרופ' בנבנישתי ואחרים, פחות או יותר מראים את אותה תמונת מצב[…] ובכיתות הגבוהות, בתיכונים, יש איזושהי התחלה של שיפור. אבל השיפור הזה, לצערי הרב, עדיין לא ראינו אותו בחטיבות וביסודי.
בנוסף, בפוסט זה שפורסם ב-30 באקוטובר, כתבתי שבכנסת מתעלמים מנתוני המשטרה, לפיהם חלה ירידה משמעותית (של כ-30%) במספר התיקים שנפתחו לבני נוער על עבירות אלימות בשנים 2004-2007 (ראו פסקה מחוקה). התבססתי על דו"ח בנושא אלימות במערכת החינוך שפירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, אשר כשפתחתי אותו הוא תוארך לאוקטובר 2011, ואשר התעלם מנתונים אלה. ואולם השבוע (סוף נובמבר) פנו אלי מהכנסת והסבירו לי כי היתה להם טעות באיחזור הדו"חות, וכל מסמך שנפתח קיבל אוטומטית את התאריך של יום הפתיחה שלו – ולא את יום פרסומו בפועל.
מסתבר, הסבירו לי בכנסת, שהדו"ח שציטטתי נכתב ב-2006 ולא ב-2011 – וזו הסיבה לכך שהירידה באלימות לא הופיעה שם. אז הנה – אני מתקן (בפסקה הבאה) את הטעות שנגרמה בשל תקלה של הכנסת. יש לציין לחיוב כי מרכז המידע ומחקר בכנסת הודו בטעות שלהם – ואני בשלי. כמו כן, הם שלחו לי דו"ח מעודכן לגבי אלימות של בני נוער שנכתב רק השבוע – ולמיטב ידיעתי לא פורסם בשום מקום – במיוחד לקראת כנס שדרות שהתקיים השבוע ולקראת דיון בוועדת החינוך של הכנסת בעניין. על הנתונים החדשים אפרסם פוסט בהקדם.
אבל משום מה בכנסת לא רוצים לראות את הירידה באלימות. בדו"ח בנושא אלימות במערכת החינוך שפירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת היום (30 באוקטובר 2011), הסתפקו החוקרים בנתוני האלימות של משטרת ישראל עד שנת 2004. נתונים אלה אכן מראים מגמת עלייה מדאיגה ותלולה באלימות שאליה חשופים התלמידים – ויכולה לגרום לכל ח"כ מודאג לתחושה שחייבים לשים לתופעה סוף – גם במחיר של החלטות חירום.
ואולם בדו"ח תחת השם פשיעת נוער (קל למצוא בגוגל, ואכן כתבתי עליו לפני שנה) שיצא בלקט מאמרים לקראת כנס מקצועי על שם משפחת ביסן לכנסים דו-שנתיים בתחום נוער בסיכון, פירסם ראש מחלקת נוער ארצי במשטרת ישראל ניצב משנה אלון גרוסמן כבר בינואר 2008 – כלומר ארבע שנים לפני פרסום הדו"ח של הכנסת – את נתוני האלימות בקרב בני נוער עד לשנת 2007. ולא עד 2004 בלבד. לפי נתוני המשטרה, שלוש שנים החסרות בדו"ח שנמסר לחברי הכנסת היום לפני החלטת המצלמות חלה ירידה משמעותית במספר התיקים שנפתחו לבני נוער על עבירות אלימות בין השנים 2004-2007. למעשה – הנתונים צנחו חזרה לרמה שהם היו עשור לפני כן, ב-1997. זאת, שלוש שנים לפני ההחלטה על הצבת מצלמות בבתי הספר ב-2010. יתרה מכן, זו ירידה ראשונה בנתוני האלימות מ-1990. אך מחברי המסמך לכנסת, שנכתב לקראת דיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא האלימות במערכת החינוך, לא הסבירו אותה למקבלי ההחלטות – מכיוון שהם בחרו באפשרות הקלה יותר: הם מחקו אותה מהדו"ח שלהם לחלוטין.
ידעו או לא ידעו את נתוני הירידה באלימות בני הנוער מ-2004 ואילך, שש שנים מאוחר יותר- במשרד החינוך של 2010 – לא טרחו להסביר את הירידה הזו לפני שהחליטו על החלטות מרחיקות לכת כמו לחבר בתי ספר ל"אח הגדול". האם הירידה בפשיעה קשורה למהלכים קונקרטיים שבוצעו בשנים הללו במשטרה, בבתי הספר ו/או במשרד החינוך או שמא היא תוצאה של מדידה סטטיסטית שהשתנתה במשטרה. לכל הפחות, אין פרסומים של משרד החינוך לציבור על מחשבות כאלה. מעבר לכך, גם אם התאריך האמיתי לפרסום הדו"ח של הכנסת היה 2006, עדיין היו להם שנתיים לאסוף את נתוני הירידה באלימות.
יתרה מזאת, המלצות לא חסרות – הבעיה היא בביצוען. נראה שבמשרד החינוך לא יודעים ללמוד היסטוריה, ומנסים בכל קדנציה להמציא את הגלגל מחדש, תוך התעלמות ממסקנות והמלצות שנקבעו בעבר. כך, בשנת 1999 ושוב בשנת 2005 התכבדו שתי ועדות מכובדות להגיש למשרד החינוך שורה של המלצות לטיפול באלימות. ועדת וילנאי (1999) המליצה למשרד 26 המלצות, בהן מתן סמכויות ואמצעים למנהלי בתי-הספר במטרה להבטיח את שלומם של התלמידים וגיבוש כללי התנהגות מרמת הכיתה ועד לרמה הכלל מערכתית. ב-2002 טענה מנכ"לית משרד החינוך דאז, רונית תירוש, כי המשרד יישם 21 מ-26 ההמלצות של ועדת וילנאי. ואולם ב-2005 חזר בו משרד החינוך מהצהרה זו ודיווח כי למרות דיווחים קודמים של משרד החינוך, המלצות ועדת וילנאי עדיין לא יושמו במלואן. באותו דיון אמר ד"ר הראל פיש מיודענו, שהיה חבר בוועדה: "אין לי ספק שלא יושמו עד היום אפילו עשרה סעיפים של הדו"ח". כך גם הטיפול בהמלצות ועדת דברת (2005), אשר הדגישו גיבוי של האוטונומיה של צוות בתי הספר לצד הסלמת המיגור של האלימות במקרים הקיצוניים בלבד .
אין ספק, קובעים המומחים, שצריך לתת לצוות בית הספר כלים להתמודד עם תלמידים אלימים במיוחד. אך זאת לצד כלים להעצמת כלל התלמידים. לא מספיק להגביר את אווירת האכיפה בבתי הספר. בשנים האחרונות התרופפה המשמעת בבתי הספר (דווקא תוך ירידה כאמור במספר תיקי המשטרה שנפתחו לבני נוער), אך כדי להשיבה יש צורך לנקוט במדיניות משולבת של חינוך להעצמת התלמידים מחד גיסא והקניית כלים לצוות הבית-ספרי למיגור האלימות מאידך גיסא. אחרת – האלימות פשוט עוברת משטח בית הספר לאזורים אחרים בחיי התלמידים – לשעות אחר הצהריים והערב, לאינטרנט, לאזורי הבילוי ולאזורים שמחוץ לתחום המצלמות.
מה נשתנה השנה?
אז זהו, שאין לדעת. לפחות לא לפי משרד החינוך. שם כאמור אף אחד לא טרח לבסס את ההחלטות לניסוי האח הגדול שערכו במהלך שנת הלימודים הקודמת על נתונים ועובדות יבשות, אלא על תחושות והלכי רוח. כך שהתקווה למצוא נתונים לתוצאות הניסוי לאחר שנת הלימודים האחרונה היא כנראה נאיבית. כך יעשה במערכת החורטת על דגלה חינוך להישגיות ומציונות. אין נתונים לגבי מספר בתי הספר שרושתו בפועל, וקל וחומר – תוצאות הרישות: בכמה, אם בכלל, ירדה רמת האלימות שלה חשופים התלמידים באותם בתי ספר לעומת בתי ספר שלא רושתו. וכן כמה עלה הפרויקט הניסיוני למשלם המסים, לרשות המקומית ולהורים. ומה עשו השוטרים והמתנדבים עם הסרטים? לקחו אותם הביתה אולי?
נשמע מופרך? הורים של תלמיד בבית ספר בפילדלפיה ארה"ב לא חושבים כך, לאחר שלטענם אלפי תמונות של בנם צולמו במצלמות הרשת של בית הספר, חלקן תמונות אינטימיות בהן הוא נראה לבוש חלקית או ישן. בנוסף ביצע בית הספר מעקב ותיעוד של אתרי האינטרנט שבהם גלשו התלמידים ושמר מסרים שהחליפו עם חברים ברשת. לפי כתב התביעה הייצוגית שהגישו הורים לתלמידים בבית הספר, הצילומים נשלחו לשרתי מנהל המחוז של בית הספר, שם נהגו עובדי המנהל לצפות בהם לשם שעשוע – מדווח Cnet.
אך מחקרים לחוד ומציאות לחוד. נראה שבמהלך 2010 הרישות של בתי הספר לאח הגדול נהפך לעובדה מוגמרת. קחו למשל את העיר נהריה, בה חברת בינת יישום מערכות, מקבוצת רד-בינת, השלימה התקנת כמאה מצלמות אבטחה במוסדות חינוך ברחבי העיר. "התוכנה שהוטמעה מבצעת גם הקפצות אוטומטיות של כוחות סיור ושיטור לטיפול באירועים, על פי הגדרות קבועות מראש. המוקד ממוקם בבניין העירייה, ומאויש 24 שעות ביממה על ידי עובדי עירייה, צעירים בשירות לאומי ואנשי משטרה. בנוסף, מתוכננת הקמת עמדה צפייה וניטור בתחנת המשטרה בעיר" – מדווחת החברה.
יופי! אין דיווחים של משרד החינוך היכן מוצבות המצלמות, אך החברות מדווחות על כך בשמחה. כך שאם אתם רוצים לדעת אם "עובדי עירייה, צעירים בשירות לאומי או אנשי משטרה" צופים על הילדים שלכם בעודם ישנים, מתלבשים או אולי מתנשקים בפינת העישון – פנו לאתר הבורסה: אולי החברות כבר דיווחו על כך.
עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה 
ממשרד החינוך נמסר לי בתגובה על הדברים:
"במשרד החינוך גובש חוזר מנכ"ל בנושא התקנה ושימוש במצלמות אבטחה במוסדות חינוך. החוזר נמצא בבדיקת הלשכה המשפטית של משרד החינוך. מצלמות מותקנות לעיתים במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות" או ביוזמת הורים, רשות מקומית וכו'. החוזר החדש ינחה את בית הספר על אופן הכנסה והתקנה של מצלמות בבתי הספר שבהם הוחלט להתקין מצלמות, על אופן השימוש בהן, ועל הפעילות החינוכית שתלווה את השימוש במצלמות. מדובר על כלי נוסף בידי בית הספר להבטחת המוסד החינוכי ולהגברת המוגנות בו. בכל מקרה, על פי תפיסת משרד החינוך, מצלמות אבטחה אינן מהוות תחליף לתכנית חינוכית בנושא קידום אקלים בטוח ומניעת אלימות".
מורן, פרטיות נהפכה בימינו למושג פרוץ. אולי אפילו לאוקסימורון. כתבתי לא מעט על כך, ואני ממש לא היחיד.
ברשתות החברתיות, טוענים רבים, אובדן הפרטיות הוא יתרון. אפשר לנצל אותו להפיץ פרטים על עצמנו שעד לא מזמן היו בבחינת טאבו. כמו אלבום התמונות המשפחתיות, למשל. מי שלא רוצה, טוענים אותם טוענים, שלא ישים את התמונות – אף אחד לא מאלץ אותו.
לא כך הדבר בבתי הספר. שם המצלמות יצלמו את הילדים באם ירצו בכך או לא. (ובאם הוריהם יסכימו לכך או לא).
יטענו מי שיטענו כי רשת המצלמות מאובטחת והנתונים נשמרים ונמחקים. פארסת מאגר מרשם האוכלוסין הגנוב "אגרון", שנפתרה רק בחודש שעבר, מוכיחה שאין דבר כזה מאגר נתונים ממשלתי שלא ניתן לפרוץ אותו. (http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.1531365)
מסכימה איתך לגבי הרשתות החברתיות ולכן, לפי דעתי חובה להגדיר את הגדרות הפרטיות בפייסבוק וכד'. והערה קטנה לגבי המצלמות בבתי הספר למיטב ידעתי מיידעים את ההורים שמתקנים מצלמות אבטחה ובד"כ יש שלט "שבמקום זה מותקנות מצלמות אבטחה…" כי הרי גם לשלט יש תפקיד בהרתעה:-)
הגדרות וכוונות ושלטים לחוד ומציאות לחוד. לא מתוך כוונות רעות לרוב, אלא מתוך אוזלת יד, ניוון, וטמטמת. אבל האמונה שלך במערכת מקסימה בעיני
מצלמות אבטחה בבתי הספר הם רק כלי טכנולוגי שמנהלי ביה"ס יכולים להיעזר בו לאבטחה, להרתעה ולפיקוח זהו אינו כלי שנועד לחנך ואני מאוד מקווה שמנהלי ביה"ס שמציבים מצלמות לא חושבים שהמצלמות ימלאו את תפקידם של אנשי החינוך.
לגבי נושא הפרטיות מצלמות אבטחה בבתי ספר צריכות לפקח אך ורק, במקומות ציבוריים כדוגמת: בספרייה, בחצר, במעבדה וכד'. אסור להתקין מצלמות אבטחה במקומות פרטיים כמו בשירותים על מנת, לשמור על הפרטיות של התלמידים והעובדים.