מי מוכן שתמונות של ילדיו ישודרו ישירות לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו?

אם נולדתם מתישהו לאחר שנות ה-60 אתם חייבים תודה לפסיכואנליטיקן האוסטרי היינץ קוהוט ולרופא הילדים האמריקאי בנג'מין ספוק. בזכותם, הדרך שבה גידלו אתכם הוריכם היתה רגישה יותר, קשובה יותר, או במלים של קוהוט – אמפתית יותר.

את המהפכה – לא פחות מכך – שהם יצרו בדרך שבה הוריכם התייחסו אליכם החלו קוהוט וספוק (כל אחד בנפרד) בארה"ב. כנראה לא בכדי. בחמישים השנים שעברו מאז, הובילה ארה"ב שינוי עצום בהתייחסות לאדם בכלל ולילדים בפרט בעולם המערבי. במשך דורות על דורות גידלו ילדים תחת כללים נוקשים. בתקופות החקלאיות ילדים היו נכס של הוריהם וגודלו כדי לתרום למאמץ ההישרדות המשפחתי. במהפכה התעשייתית העבידו ילדים בפרך וראו בהם מבוגרים בעלי גוף קטן ממדים. לאחר מלחמות העולם משהו השתנה. ילדי הבייבי בום, הדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו למרוד במוסכמות הנוקשות של הוריהם. תחת ססמאות האהבה החופשית, המתירנות והמימוש העצמי, הועבר המשקל מהסמכות החיצונית שלא ניתנת לערעור אל מחוזות של חוויה עצמית, פריצת גבולות וסמכות מתוך התנסות.

קוהוט סיפק את הסחורה האינטלקטואלית: הוא קרא תיגר על הפסיכואנליזה המסורתית, הפרוידיאנית, שקבעה שהאדם מונע מדחפים שעל החברה לרסן.  המסר של קוהוט היה כי צרכיו האגואיסטיים של הילד (ובמלים פסיכולוגיות – צרכיו הנרקיסיסטיים) הם חלק משמעותי ובריא מהתפתחותו הנורמלית. שדרושה מידה מסוימת של נרקיסיזם כדי לאפשר לאישיות הבריאה להבשיל. רק כך האדם יכול להתחיל להתייחס לעצמו – ולזולתו – מעמדה בריאה. התאוריה של קוהוט מניחה שהאדם זקוק לאחרים כדי שאלה יספקו לו צרכים בסיסיים הנחוצים להתפתחות עצמי בטוח, מופרד ובריא. מתוך התפתחות בריאה זו הוא יפנים מרכיבים פסיכולוגיים חיוניים – ויוכל בהדרגה לספק אותם לעצמו. מה הם המרכיבים הללו לפי קוהוט? התחושה שהוא מובן, שהוא יחיד ומיוחד בזכות עצמו ולא בזכות מה שאחרים מצפים ממנו, ושהוא שולט בעצמו ובמעשיו. מושגים כמו ערך עצמי והעצמה נהפכו מפינוק לצורך התפתחותי מקובל ובסיסי.

כעשור קורם לכן פירסם  ד"ר ספוק את התנ"ך החדש להורים: "הטיפול בתינוק ובילד", שנהפך לאחד מרבי המכר של כל הזמנים עם יותר מ-50 מיליון עותקים שנמכרו סביב העולם, ומהדורות חדשות שעדכן עד שהגיע לשנות ה-90 לחייו. רופא הילדים האמריקאי שיחרר מיליוני הורים מכללים נוקשים עם הססמה שלו: "תרגעו, אתם יודעים הרבה יותר ממה שאתם חושבים", והעביר מסר מרגיע להורים – יש לכם את האינטואיציה – תסמכו עליה.

 

האח הגדול או סמכות בעידן של עודף מתירנות

חמישים שנה מאוחר יותר, עם פתיחת שנת הלימודים 2010, כותב היום שר החינוך גדעון סער במכתב לתלמידי כיתות א' החדשים הבאים בשערה של מערכת החינוך לראשונה בחייהם: "יש ימים משמחים שאף פעם לא שוכחים". מה שהוא שוכח לספר להם (וטוב שכך) שב-12 בתי ספר ברחבי הארץ הציבו מצלמות שישדרו את פניהם התמימות הישר למשרד המנהל ולתחנת המשטרה הקרובה. לשומרים באותם בתי ספר יתנו גם גז פלפל, כדי שיכלו להמם ילדים אלימים עד שהמנהל והשוטרים יגיעו למקום כדי לסלק אותם לצמיתות מהמערכת. יש לשר החינוך הסבר מלומד לכך:  "התיאוריות האולטרה-ליברליות בחינוך גרמו נזק. יש שחיקה, בכל העולם ולא רק בישראל, בסמכות של ההורים והמורים. אי אפשר להתמודד עם הבעיה בלי לקיים דיאלוג עם כל הגורמים, כולל התלמידים וההורים, אבל אני מאמין שבחינוך צריכים להיות גבולות ברורים", הוא אמר השבוע להארץ.

הוא בעצם אומר חבר'ה, הגזמנו. לקחנו את התיאוריות של ההעצמה והשמת הילד במרכז לקצה. הדברים יצאו מפרופורציות. המורים כיום כבר מפחדים מהילדים, לא שמים להם גבולות. אם המנהל יעז להעיר לילד, למחרת אבא שלו יתייצב אצלו במשרד – עם עורך דין – וידרוש התנצלות, כי נפשו של ילדו עלולה להיפגע.

האם זהו קולם של מורים ומנהלים כיום? האם אנו חיים בתקופה של עודף מתירנות? של היעדר נוכחות הורית? של היעדר גבולות? האם באמת לקחנו את עצותיהם של קוהוט, ספוק ותאורטיקנים שכמותם אל הקצה? האם, כפי שהפסיכולוג חיים עומר טוען, אנו חיים בתקופה שבה הורים רבים שואפים להיות קיימים רק עבור ילדיהם, וכבר שכחו את תפקידם כהורים. הם נהפכנו למי שמבצעים את רצונם של הילדים, לצל שלהם, למשרתים שלהם. לחסרי סמכות. ואז, כפי שעומר מסביר, הילדים נפגעים – נותרים בוואקום, ללא דמויות סמכות להישען עליהן.

"הוכח מעל לכל ספק שבמקום שיש מצלמות, רמת האלימות יורדת. ברגע שהתלמידים יודעים שיש מצלמות ושהמנהל רואה הכל כל הזמן, הם מיד משנים התנהגות", הסביר את ההחלטה ראש חטיבת האבטחה באגף המבצעים של המשטרה, תת-ניצב מאיר בן ישי. בגבעתיים, למשל, הוצבו בשנתיים האחרונות 11 מצלמות במוסדות ציבור ושיעור האלימות צנח ב-37%. החיסכון על ניקיון ותיקון נזקים לעירייה – 2.5 מיליון שקל. כך מסר דובר העיר. במשטרה מעריכים כי בשנים הקרובות יציבו 3,000 מצלמות במוסדות ציבור ברחבי תל אביב וגבעתיים. תרימו את הראש – אתם מצולמים.

אבל יש מי שמוחים על כך. בסנגוריה הציבורית טוענים כי "המצב הנוכחי, בו נפגעות זכויות יסוד ללא הסמכה מפורשת וללא הסדרה משפטית, אינו ראוי. נדרשת הסדרה חוקית אשר תקבע את התכלית שלשמן ניתן להציב מצלמות ותסייג את השימוש בהן". עוד ציינו בסנגוריה כי יעילותן של המצלמות להורדת רמת הפשע נבדקה במדינות אחרות ונמצאה מוטלת בספק. במועצה לשלום הילד אומרים כי " שוב אנו עדים לפתרון שלא נותן מענה לשורש הבעיה.. הצבת המצלמה גוררת – אם בכלל – הימנעות מהמעשה מתוך פחד בלבד, ולא מתוך תחושת מוסר, מצפון והתחשבות בזולת, שהנן תוצאה של עבודה חינוכית מעמיקה". (הדגשים שלי).

היינו רוצים להאמין עם זאת, שמקבלי ההחלטות – שר החינוך ומשרדו, המשטרה, ראשי הרשויות וגורמי האכיפה האחרים – מגבים את ההחלטות שלהם בחשיבה תחילה.  שגישת ההענשה והאיום, שהחדירה הבוטה לפרטיות, שריסוס ילדים מתפרעים ואלימים בגז פלפל בחצר בית הספר והרחקתם לצמיתות ממערכת החינוך מגובה במחקרים ובנתונים. מה המחקרים הללו צריכים להוכיח? ראשית – שאכן יש עלייה באלימות לאורך שנים. שנית – שהשיטות הללו יעילות. כלומר: הן מורידות את כמות ואופי האלימות שלהם ילדים נחשפים לאורך כל היום – בבית הספר ומחוצה לו. שלישית – שהחוויה הבית ספרית כעת נעימה ובטוחה יותר לתלמיד.

"תלמידים אינם הולכים במהלך יום שלם לשירותים" , מספרת ד"ר תמי ראובני  ממכללת לוינסקי שערכה בתחילת השנה מחקר אודות אלימות בבתי ספר. אין פיקוח על הנעשה בשירותים, היא מסבירה. מהסקר עולה כי כמעט  70% מהילדים מספרים כי אינם מרגישים בטוחים בבית הספר שלהם. 93% מהם העידו כי נחשפו לאלימות מילולית , 50% דיווחו כי נפגעו מאלימות כלפי רכושם הפרטי  וחמישית מהתלמידים סיפרו כי נפגעו מאלימות מינית. מזעזע? כן. חדש? דווקא לא.

"אנחנו עוקבים אחרי התופעה הזו של אלימות בבתי הספר, בהשוואה בינלאומית, כחלק ממחקר של ארגון הבריאות העולמי, מ-1994 ועד היום (2010 ). המצב חמור, אך זה אותו מצב כפי שתיעדנוּ אותוֹ כבר ב-1994 . מאז, כל המחקרים, כולל המחקרים שלנו וכולל המחקרים של עמיתי פרופ' בנבנישתי ואחרים, פחות או יותר מראים את אותה תמונת  מצב", אמר על כך לקול ישראל בתחילת השנה ד"ר יוסי הראל פיש, ראש תוכנית המחקר הבינלאומי לרווחת הנוער באוניברסיטת בר אילן שנים רבות. את המחקרים שהוא שותף להם במסגרת ארגון הבריאות העולמי, ובהם תמונת המצב של ישראל מבחינת אלימות הנוער, תוכלו למצוא כאן. "הנטייה הזו לחשוב שהדברים יוצאים מכלל שליטה והמצב הולך ומחמיר אינם נכונים. הנתונים לא מראים החמרה, הם מראים יציבות, ובכיתות הגבוהות, בתיכונים, יש איזו שהיא התחלה של שיפור. אבל את השיפור הזה, לצערי הרב, עדיין לא ראינו בחטיבות וביסודי".

במלים אחרות, מה שהיה צריך להוכיח קודם כל – שרמת האלימות עולה – דווקא לא הוכח. אולי דווקא ההפך.

המימוש העצמי במרכז – אך הילד נשכח
"תיקנו את חוק זכויות התלמיד, ומעתה אפשר להרחיק תלמיד לצמיתות במקרים של אלימות קיצונית. אנחנו מקרינים לשטח שאנחנו נותנים גיבוי למנהלים ולמורים", אמר השבוע שר החינוך לעדי שורץ ב"ישראל היום".  זוהי חלק מתופעת האמריקניזציה וסילחו לי – הטימטומיזציה – של החברה הישראלית בעשורים האחרונים: חיפוש פתרונות של רגע על סמך הנחות הנוחות לי באותו רגע. במשרד החינוך מעדיפים את נתוני המשטרה, המראים עלייה במספר מקרי אלימות ומספר תיקים שנפתחו לבני נוער, למרות הבעייתיות שלהם (הם אינם בלעדיים לבתי ספר), על פני הנתונים המפורטים מעלה, שהם ייחודיים לבתי הספר ומושווים ברמה בינלאומית.

בנוסף, מי אמר שלהרחיק תלמיד מבית הספר זה לתת גיבוי למורים ולמנהלים? להקשיב למורים ברוב קשב – זה לתת להם גיבוי. לתת להם שכר שמגיע להם, מהיום הראשון שהם יוצאים מהסמינר – זה לתת להם גיבוי. לתת להם תנאי עבודה פיסיים ראויים ומודרניים, כולל מזגנים בכל הכיתות – זה גיבוי. לאפשר להם חופש פדגוגי להרחיב את תחומי הלימוד מבלי להסתכן בהוקעה ציבורית – זה גיבוי. לתת גיבוי של מקל בדמות אפס סובלנות לאלימות (מושג שהמציאו האמריקאים) יעבוד רק אם יש גם גיבוי בדמות של גזר.

"אי אפשר לנהל ילדים בשלט רחוק", מסביר הראל פיש, שמונה החודש למדען הראשי של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול. "זה לא רק ההורים, אגב, זה ההורים, המחנכים, המורים, המדריכים, החונכים שלהם. הנושא של המבוגרים המשמעותיים בחיים שלהם זה דבר ראשון . הדבר השני הוא לבנות להם חוויות מצמיחות בבית הספר. לא להתרכז רק בשלילת השלילי . לא להתרכז כל הזמן בבנייה של עוד כללים ועוד חוקים ועוד שיטות אכיפה, אלא להתחיל להפעיל אותם בצורה קונסטרוקטיבית ולתת להם את אותן אלטרנטיבות של התנהלות ושל תחושה של ערך עצמי ושל העצמה במקומות שהם טובים בהם, ולהתמקד בדברים הללו בצורה פרוֹ-אקטיבית, במקום לחכות וכל הזמן לנסות כל הזמן לשלוט בהם".

במלים של נ', בחורה בת 20, אלכוהוליסטית, מתוך כנס של עמותת עלם: "בנוגע לשאלה היכן ההורים אני חייבת לציין שיש ילדים שאתה לא מכיר ולא יודע מי ההורים שלהם ויש כאלה שכן. אנחנו הפריקים, קבוצה מאד מוכרת…. כולם רואים אותנו לבסוף. אני כן רואה שהורים באים. אני רואה הורים שבאים לחפש. שיבואו עד מחר. מה הורה יכול כבר לעשות? אמא חמודה באה לחפש את הילד שלה ולא יודעת מה לעשות.. להתקרב אלינו? מה פתאום. מהאבא הוא בכלל היה חוטף 'סמחטה'. היא מצאה את הבן שלה ששתה והיה על חגיגת.. הוא שתה מלא ממש, והעיף אותה. לא העיף אותה רק מתוך גיל הנעורים, העיף אותה כי יש אחריו חברים. באתם ומה? וישימו עליכם ככה זין? ויעיפו אתכם. כי  מי אתם? מי זאת האימא הזאת מול קבוצה של 15 ילדים? תקחו את הילד הביתה ותסגרו אותו בחדר. ואז מה? הוא יקפוץ מהחלון. אני מרחמת עליכם ההורים. אל תעשו ילדים". (עוד על הכנס כאן)

מחקרים מדעיים בכל העולם כבר הוכיחו שרק באמצעות ענישה ואכיפה של חוקים אי אפשר ליצור שינוי משמעותי של תבניות תרבותיות לאורך זמן. והנה נפלה חובת ההוכחה השנייה. שינוי משמעותי היחיד חל כאשר מתחילים לשנות בצורה משמעותית את החוויה היומיומית של הילדים. לא עושים זאת באמצעות חוקים וכללים. עושים זאת בכך שאנחנו – הורים, מורים, מטפלים, גורמי אכיפה ומקבלי ההחלטות – נהיה יותר מעורבים בחיים שלהם.

אומרים שהילד נמצא כיום במרכז? תנו לי להפתיע אתכם – נהפוך הוא – המימוש העצמי במרכז, אבל הילד נשכח. הילד נהפך לדרך שבה ההורה מממש את העצמי שלו: אני אמא וקרייריסטית, אני אבא מתקדם.

הגיע הזמן שלא נחפש פתרונות קסם כדי לצאת ידי חובה ולתפוש כותרות. הגיע הזמן שנבלה זמן (לא זמן איכות – זמן נקודה) עם הילדים שלנו באמצע השבוע. שנהיה נוכחים בחיים שלהם. שלא ישבו מול מסכים, כל אחד עם המסך שלו. את השינוי הזה אפשר ליצור רק באמצעות נוכחות. כל אחד יכול וצריך למצוא את הדרך הנכונה והמתאימה לו ולילדיו להיות נוכח – באמצעות הידברות, הקשבה וחוסר הסחה שוב ושוב לאורך זמן.

חיים עומר כתב: "באמצעות נוכחות הורית ההורים מעבירים מסר לילד: ' אני אתך, לכן אני יכול למנוע ממך להתנהג באופן הרסני!'"

4 comments on “מי מוכן שתמונות של ילדיו ישודרו ישירות לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו?

  1. הי,
    1. מי כתב את הדברים? אתה איל?
    2. נכון שאין פתרונות קסם. נכון שהמערכת צריכה שינוי כולל (ומהפכני) כדי להיות מערכת חינוך ראויה. נכון שכדי להפחית אלימות יש להפחית קודם את רמת הניכור בין התלמידים לבין עצמם ובעיקר בין המורים לתלמידים. נכון שאם החינוך היה מתקיים ממקום של אמפטיה ואנושיות הדברים יכלו להראות אחרת, אבל , מה בינתיים? מה על הילד שחוטף היום מכות או נתון לסחיטה בהפסקה? נציע לו לחכות עד שיימצא פתרון כולל ומעמיק שמגובה במחקרים? ואלו השלכות חינוכיות יש לעובדה שמדי יום מתרחשים מאות מעשי ואנדליזם שלא זוכים לכל תגובה? יש דברים שצריך לטפל בהם באופן מיידי והחלטי. כשם שקיימת זכותם של התלמידים לפרטיות קיימת זכותו של כל תלמיד וכל מורה להרגיש מוגן ובטוח במקום שאליו הוא הולך כל בוקר. זוהי זכות בסיסית ואם היא עומדת בסתירה לזכותם של תלמידים אחרים לפרטיות אני בהחלט מעדיפה לתת עדיפות לזכות הראשונה.
    כמובן שרק פיקוח ואכיפה לא יפתרו דבר אך בתור התחלה זה לא רע.
    תזכרו מה עשה ג'וליאני בניו יורק.
    יוליה

    • אהלן יוליה ותודה על תגובתך העניינית

      1. כן
      2. את מביעה דברים שהורים רבים אומרים: בין הזכות לביטחון הילדים לזכות לפרטיות שלהם אנו מעדיפים את הראשונה. כהורה בעצמי אני מבין זאת.

      ואולם אני לא חושב שלהיות מעורבים יותר בחיי הילדים ובני הנוער – כמבוגרים המכבדים אותם על כל השונות שלהם מצד אחד אך נוכחים ובעלי סמכות מצד שני – זה שינוי כולל ומהפיכה במערכת. אם מתחילים בשינוי – אז למה לא שם?

       

  2. "להיות מעורבים יותר בחיי הילדים ובני הנוער – כמבוגרים המכבדים אותם על כל השונות שלהם מצד אחד אך נוכחים ובעלי סמכות מצד שני" – לא אמרת כלום…
    כמו שאני רואה את המצב בחברה הישראלית ואת משבר ההורות/הסמכות שפוקד אותה יידרשו זמן רב ועשייה משמעותית כדי לתקן את המעוות. בינתיים זה נראה שאנחנו בדרך למטה ולא בכיוון ההפוך.
    אולי המילה "מהפכה" לא מתאימה כאן. אין באמת מהפכות בחינוך רק הרבה עבודה קשה והתמדה ונחישות.
    יוליה

    • במאמר המערכת של רשימת 50 המשפיעים על החינוך 2010 של "העיר", אולי הרשימה החשובה ביותר מתוך מבול רשימות המשפיעים של ראש השנה, כתב השבוע כתב החינוך של "הארץ", אור קשתי:

      "בין שאר הפרשות והאירועים של השנה החולפת היתה גם ההחלטה של משרד החינוך לאסור על המורה עדנה רש מתיכון רבין מכפר סבא ללמד את השיר 'אתה חברה שלי' של יונה וולך. בפברואר ביקרנו בשיעור שהעבירו רש ועמיתה, רגב יעקובוביץ'.
      "קבוצת התלמידים והמורים דיברו בפתיחות על נושאים כמו בדידות, זוגיות וכן על מיניות, תוך שימוש יצירתי בחומרי לימוד מגוונים – משירים של יוצרים עכשוויים ועד מדרשים מספרות חז"ל. לכמה רגעים במהלך יום לימודים שגרתי וקצת אפור אפשר היה לחוש בקסם החמקמק המאפיין מפגש חינוכי אמיתי, שמשלב את הגילוי של דבר מה חדש עם חיבור והכלה של אנשים שונים.
      "במערכת החינוך מתרחשים עוד רגעי קסם כאלה באינספור גרסאות, אלא שקשה לזקוף אותם לזכות משרד החינוך. הצמד גדעון סער ושמשון שושני מקדשים שני דברים עיקריים: חיזוק ערכים ציוניים ויהודיים ושיפור הישגי התלמידים".

      אני חושב שדברים אלה מסבירים היטב את כוונתי לכיבוד השונות לצד עמדה סמכותית. זאת לעומת פתרונות קסם השוללים את האחר, ובמהותם אינם חינוכיים. במובן שאינם אמפתיים או מהווים דוגמה להתנהלות בוגרת, אחראית, קשובה אך שאינה פועלת מתוך התבטלות.

      מתוך ניסיוני בעבודה עם בני נוער – לדוגמה אישית כזו הם משוועים  

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s