רצים, רצים… ומשמינים: האישה הישראלית – השמנה ביותר באירופה

אנו חיים כיום בעולם מלא בגירויים. לא בדקתי אם נערכו מחקרים בעניין, אבל אני די בטוח שצפיפות הגירויים למטר מעוקב הולכת וגדלה, ובטור הנדסי.

טלפונים סלולריים חכמים המחוברים 24/7 למייל ולאינטרנט; פרסומות בעיתונים, בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט, על שלטי דרכים, על עמודי רחוב, לצד הכבישים, בטלפון; טלוויזיות עם 200 ערוצים; מבחני קבלה לגן; מבחני הערכה חצי שנתיים בעבודה; כולם רצים-רצים-רצים; מכל מקום אנו מופגזים בערכים חדשים ומחודשים: להיות טובים יותר, גדולים יותר, מצליחים יותר, מחוברים יותר, מדויקים יותר; תהיה גבר רגיש ועשיר, קרייריסט אבל מטפח את משפחתו; תהיי אשה אסרטיבית בעבודה וגם אמא קשובה לילדיה, תהיי פורצת דרך בעבודה אבל תחזרי הביתה בשלוש לילדים.

הבנתם את המסר.

מה שזה אומר זה שהקשב שלנו מאותגר יותר ויותר. המציאות שבה אנו חיים היא קקפוניה של גירויים שמאתגרת יותר ויותר את היכולת שלנו להקשיב ולהתרכז.

ובתוך כל הרעש הזה אנחנו כל הזמן עסוקים בלמדוד את עצמנו. את הערך העצמי שלנו. אף על פי שהערך העצמי שלנו צריך להיקבע במונחים של איזה סוג בן אדם אנחנו, למשל, האם אנחנו ישרים, מהימנים, אכפתיים ואוהבים, או האם אנו יצירתיים, יודעים להתמודד עם מכשולים ואתגרים וגמישים במחשבה שלנו – לעתים קרובות מדי הערך העצמי שלנו נמדד במונחים של האם אנו מצליחים בחיים. אנחנו מביטים מסביב ומשווים: האם היינו תלמידים טובים? איזו עבודה יש לנו? איפה אנחנו חיים, ומה אנשים אחרים חושבים עלינו.

ψ

בספרו פורץ הדרך "בשבח האיטיות", קורא הסופר והעיתונאי הקנדי קרל אונורה תיגר על תרבות המהירות, הצרכנות שאינה נגמרת והסיפוקים המהירים:

"המהירות עזרה ליצור מחדש את עולמנו בדרכים נפלאות ומשחררות. מי רוצה לחיות בלי אינטרנט או מטוסי סילון? הבעיה היא שאהבתנו למהירות, האובססיה שלנו לעשות יותר ויותר בפחות ופחות זמן, עברה את הגבול; היא הפכה להתמכרות, לסוג של סגידה עיוורת. אפילו כשהמהירות מתחילה לפנות נגדנו, אנו מעלים באוב את פולחן המהר יותר. לא עומד בקצב העבודה? השג חיבור מהיר יותר לאינטרנט. אין לך זמן לקרוא את הרומן שקיבלת לחג המולד? למד קריאה מהירה. הדיאטה לא עוזרת? נסה שאיבת שומן. עסוק מכדי לבשל? קנה מיקרוגל.
ובכל זאת, יש דברים שאיננו יכולים ואיננו אמורים להאיץ. הם דורשים זמן, הם זקוקים לאיטיות. כשאתה מאיץ דברים שאינם אמורים להיות מואצים, כשאתה שוכח כיצד להאט, אתה משלם מחיר".

מהו המחיר האנושי של הטורבו-קפיטליזם? כדי לעמוד בקצב המטורף אנו מעגלים פינות. מוותרים על איכות. התוצאה: השמנת יתר, עייפות כרונית, ורדידות. מן הצד השני, אנו כל הזמן רוצים יותר. התוצאה: הורות שלא נעצרת להקשיב לילד אלא מריצה אותו לחוג הבא, צריכה של סמים ממריצים, דיכאון וחרדה.

"עבודת-יתר מסוכנת לבריאות באופנים נוספים. היא משאירה פחות זמן וכוח לעיסוק בפעילות גופנית ומגבירה את הסיכוי שנשתה יותר מדי אלכוהול או שנפנה למאכלי נוחות. לא במקרה העמים המהירים יותר הם גם השמנים יותר".

שיעור השמנת היתר בישראל צמח פלאים בעשורים האחרונים. מדו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-2008 עולה כי 62% (!) מן האוכלוסייה הבוגרת בישראל סובלים מהשמנת יתר בדרגות חומרה שונות ואחד מכל חמישה (!!) ילדים בארץ סובל גם הוא משיעורי השמנה גבוהים.

דו"ח אחר, של ארגון הבריאות העולמי, שבדק 199 מדינות בעולם ב-30 השנים האחרונות מעלה כי הנשים הישראליות הן השמנות ביותר במערב אירופה ומדורגות במקום השני בעולם מבחינת השמנה. שמנות מהן בממוצע הן רק האמריקאיות. הגברים הישראלים מדורגים בממוצע במקום ה-12 במערב אירופה. ישראל דורגה כמדינה השמנה השמינית בעולם, עם כ-62% מהאוכלוסייה הסובלים מהשמנת יתר.

ארגון הבריאות העולמי הכריז על השמנת היתר כאחד האתגרים המבהילים של תרבות השפע בעולם השבע.

ד"ר סובחי אבו עביד, מנהל תחום הטיפול הכירורגי בהשמנת יתר במרכז הרפואי תל אביב, דיווח לפני כמה חודשים כי ממחקר עולה ש-90% מהילדים שהוגדרו כבעלי עודף משקל, או כסובלים מהשמנה בגיל שלוש, שמרו על המשקל העודף גם בגיל שש ובגיל עשר. לדבריו, הורים רבים מאמינים כי עודף משקל בילדות ייעלם עם הזמן, אך לרוב ייהפך עודף המשקל בגיל הרך הופך לעודף משקל או השמנה בגיל מבוגר יותר.

לפי ד"ר אבו עביד, השמנת יתר בגיל צעיר גורמת גם לבשלות מינית מוקדמת. בהריון יהיו הנשים הצעירות הללו בסיכון גבוה יותר להפלות, ללידת תינוקות במשקל לא תקין עם מטען גנטי הכולל מחלות עתידיות. הן מסתכנות בלידות מלוות בסיבוכים, בעלייה בסיכון ללידה קיסרית במקום לידה טבעית. בהחלמה קשה יותר לאחר הלידה ובלידת תינוקות עם מומים מולדים.

מעבר לאלה יש כמובן את הנידוי החברתי, יחס מפלה מצד החברה והתחושה העצמית – בתוך הגוף. אם לפני 25 שנה היה ילד שמן אחד או שניים בכיתה – והם ספגו את כל ההשפלות – כיום בממוצע יש כבר 8 ילדים שמנים (אחד מחמישה). האם צרת רבים היא חצי נחמה? אולי. אבל עדיין מהניסיון שלי בקליניקה, כמעט כל המטופלים עסוקים בנושאים כמו המראה החיצוני, התחושה בתוך הגוף שלהם, איך אחרים תופשים אותם מבחינה זו – האם הם אטרקטיוויים, האם הם נראים טוב, וכל ההשפעות של אלה על הערך העצמי והתפישה העצמית.

אנשים החשים שהחברה מבקרת אותם על המראה החיצוני שלהם נוטים להעריך את עצמם פחות, להרגיש כעס ותסכול על עצמם, להעריך את עצמם ככישלון, לשאת תסכולים פחות טוב, לוותר לעצמם יותר, להתקשות בוויסות של דחפים עד כדי תחושת חוסר אונים כלפי מצבם ולעתים תחושה שהם נלחמים מלחמה אבודה מראש. בשל כך הם מוותרים – הם יכולים להיגרר לאסטרטגיות של הימנעות חברתית, ענישה עצמית, הרמת ידיים, והיגררות למעגל הרסני של אכילה לא בריאה. יש סיכוי רב יותר מכלל האוכלוסייה שיחושו בדידות, תסכול, עצבות ויסבלו מדיכאון.

ואולם השמנה היא גם השקפה. חשוב לציין זאת. רבות נכתב על משטר היופי. על איך המראה המדושן והמלא היה כליל היופי במאות הקודמות; על כך שכיום, תרבות הצריכה והשפע דווקא דוחפת את האינדיבידואל לאידאלים בלתי אפשריים. על כך שהדוגמניות של היום רובן נראות כמו הפרעות אכילה והרעבה עצמית מהלכות. שהגיע הזמן שאנשים שמנים ירגישו בשלום עם גופם. שאנשים בכלל יפסיקו לרדוף אחר האידאליים הרצחניים של תרבות הרעב.

קחו למשל את טוויגי – דוגמנית העל הנערה הראשונה בעולם, וזו שפתחה את הטרנד לעוד רבות שיבואו אחריה. בשנת 1966, בגיל 16, עם משקל נוצה בלתי אנושי של 41 קילוגרם ומבנה גוף נערי וגרום, היא כבשה באחת את כל שערי המגזינים הנחשבים ביותר בבריטניה ובעולם האופנה כולו.

אפשר להתפעל מכך שטוויגי היא סמל לשונה שניצח את הממסד. שלושה עשורים לפני קייט מוס, הנערה הגרומה, הנמוכה (יחסית לדוגמנית) ובעלת הפנים המוזרים, החזה השטוח והרגליים העקומות כבשה את היופי העולמי. בעיקר בזכות החוצפה והקסם האישי שלה. היא הביאה משהו מרענן, מלהיב ושונה. ובאותה עת, היא שימשה מודל נוראי למיליוני נערות ונשים משני צידי האוקיינוס, כפי שמיטיב לתאר כתב האופנה של "הארץ" שחר אטואן: "נערות רבות מכל העולם הרעיבו עצמן מתוך רצון לחקות את תווי גופה הרזים, וחלקן אף העזו להתאים את אורך חצאיתן לזה של הדוגמנית, שהסתיים כ-25 ס"מ מעל הברך. עורכת "ווג" המיתולוגית, דיאנה ורילנד, כינתה אותה 'נערת המיני של עידן המיני'".

"שנאתי איך שנראיתי", היא אמרה פעם, "לכן חשבתי שכולם יצאו לחלוטין מדעתם". כמה שהיא צדקה.

 ψ

השמנה אינה גזירה משמים. כמו רבים מהדברים שאנו עושים – גם הדרך שבה אנו אוכלים (והדרך שבה אנו תופשים את הגוף שלנו) היא הרגל. והרגל אפשר וצריך לשנות אם הוא הופך להרגל רע המסכן את בריאותנו ופוגע באיכות חיינו. נכון שיש את אלה שזכו בגנים "רזים" יותר, ואלה שמשמינים רק מלהריח גלידה. אבל זה נכון לגבי כל מאפיין ותכונה. יש כאלה שקל להם יותר להתערות בחברה, יש אחרים שזורמים בזוגיות. אין זה אומר כמובן שאלה שמאותגרים בתחומים אלה לא מגיע להם זוגיות מאושרת וחיי חברה מספקים.

כל אלה – שינוי הרגלי האכילה מזה וקבלת הגוף שלי על מגבלותיו מזה – יכולים להיבדק לעומק, ולהשתנות במידת הצורך, בתוך טיפול פסיכולוגי מעמיק. אוכל צריך להיות כלי – לא מטרה. כך גם המראה החיצוני. הפיכת המראה העצמי לבסיס לבניית הערך העצמי – אם זה מראה מהפנט או מכוער, מושלם או מגעיל (כל אחד בדרך שבה הוא שופט את עצמו – ופה אנו נהפכים למפלצות ממש) – היא השורש לרדיפה הרסנית אחר אושר שלעולם לא יגיע. כאשר בדרך אנו מפתחים את כל ההרגלים הלא נכונים.

ψ

מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים על הפרעת קשב וריכוז – ואולם הוא הוקדש כולו לנושא השמנת היתר, תופעה הנגזרת גם (אך מובן שלא רק) nתרבות הסיפוקים המיידיים ועיגול הפינות בשל החיים בתרבות המהירות.

מאמרים קודמים על הפרעת קשב וריכוז ADHD בקרב מבוגרים וילדים:

– האם ומתי לתת לילדים שלכם (ולעצמכם) ריטלין?

– בוקר בהפרעה – להתעורר עם הפרעת קשב וריכוז.

במאמרים הבאים:

– כיצד החיים בתרבות המהירות יוצרים הורות חסרה ועייפות כרונית

– כיצד מאבחנים הפרעת קשב וריכוז ADHD בקרב מבוגרים וילדים – ומה הטיפול הנכון לכך