משנכנס אדר: האם אנשים אחרים מאושרים יותר?

להיות מאושר זה אנוכי, אומרים אנשים. אני דווקא טוען שלהיות מאושר משפיע על חייהם של האנשים שסובבים אותנו. תשאלו ילדים שגדלו להורה מתוסכל איך זה היה. או אדם שחי עם בן זוג מדוכא.

pic: Mattox @ http://www.stock.excng.com

אנחנו חיים בתקופה שמצווה להיות בה מאושר – רק שאף אחד לא ממש מסביר לנו מה זה בדיוק אומר. הסיבה לכך פשוטה: אף אחד לא באמת יודע.

בגלל זה ערכה גאלופ סקר במשך 3 שנים, שנועד לקבוע את הקריטריונים לאושר, ובסופו נבחר לפני שבוע אלווין וונג, אמריקאי בן 69 ממוצא יהודי-סיני שחי בהוואי, לתואר המהמם והמטריד "האיש הכי מאושר באמריקה". בסקר מצאו גורמים חיצוניים לאושר – בממוצע, נשואים מאושרים יותר מרווקים; הורים לילדים מאושרים יותר מכאלה שאין להם זאטוטים, עשירים (הייתם מאמינים?) מאושרים יותר מעניים. אבל רבות כבר דובר על כך שגם אנשים שלכאורה יש להם הכל: עבודה טובה, בן זוג מושלם וילדים מוצלחים – יכולים לחיות בסבל אין קץ.

אז האם אנחנו מאושרים? ושאלה מפחידה ומטרידה עוד יותר – האם אחרים מאושרים יותר?

לפסיכואנליסט כריסטופר בולאס יש מחשבה מקורית ומעניינת על הדרך שבה אנחנו מרגישים. יסודות חשובים בחוויה שלנו ואפילו בזהות שלנו באים לידי ביטוי אך ורק באמצעות מצבי רוח, הוא טוען. מצבי הרוח הם סוג של הכרזה על טריטוריה: אני מרגיש ככה וככה, ואני גם רוצה שהזולת יכיר בלגיטימיות בכך שזכותי להרגיש כך. ברור שאיני נוכח ברגע זה ב-100%, כי אני שרוי במצב רוח מסוים. אבל זו זכותי!

בולאס מוסיף ומסביר שבאמצעות מצבי הרוח שלנו, אנו משחזרים ועובדים על חוויות מימי הילדות והינקות – ומנסים לפתור אותן. למשל, ייתכן שאדם הפנים את הבית הביקורתי שהיה לו בילדותו, וכיום הוא בעצמו נוטה לכעסים ולתסכול. או מישהי הנוטה למצבי רוח מתחלפים ולא יציבים – כי בבית שבו גדלה היא היתה זקוקה להתנהג בצורה סנסציונית כדי לקבל את תשומת הלב של אמה המרוכזת בעצמה ואביה המרוחק, שנטש.

כיצד אנו עובדים עם מצבי הרוח הללו? מתי הם יעילים ומתי הם מזיקים? בולאס מציג שני מאפיינים: אם מצב הרוח (1) מופנה בעיקר כלפי האחרים, ולא נועד לעודד את האדם להתכנס לתוך מצב רוח יצירתי שבו הוא לומד את עצמו או אם (2) האדם לא מסוגל להתנתק ממצב הרוח – והוא הופך לרגשות יומיומיים – אזי מדובר במצב רוח מזיק. במקרה כזה כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי.

כולנו מכירים את זה. תחשבו לרגע כיצד אנחנו נוטים לדבר עם עצמנו. אם היינו מעזים לדבר כך עם חבר או חברה, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. אמר לי פעם מטופל:

"ישבתי במסיבה עם חברים ובראש עברו לי כל כך הרבה מחשבות. שבטח הם חושבים שאני טמבל, שאני לא מבין כלום, שאני די אידיוט. מרוב מחשבות הייתי משותק. לא פציתי פה. האמת ששמעתי את השיחה כמו מתוך מנהרה, כשראיתי שפונים אלי, פשוט הינהנתי. אחרי כמה זמן התרחקתי. לא יכולתי לשאת את זה".

תחשבו אם הוא היה אומר את המחשבות הללו לחבר שלו: "אתה טמבל, אתה לא מבין כלום. האמת אתה די אידיוט". אין מצב, מי מעז לומר דברים כאלה!? אז למה לעזאזל הוא מעז לומר זאת לעצמו בראש?

מטופלת אחרת אמרה לי:

"אני נמצאת עם הילדים שלי וכל מה שאני חושבת זה שאני אמא גרועה. שכל מה שאני רוצה זה שהם ילכו כבר לישון ואני יוכל לנקות את הבית. עשיתי את הדברים בצורה אוטומטית כי ככה אמהות אמורות להיות. אבל בפנים לא הרגשתי כלום".

שוב, תארו לעצמכם אם היא היתה אומרת לחברה את מה שהיא מעיזה לומר לעצמה: "היי דנה, את יודעת שאת אמא גרועה? בעצם את עושה את הדברים בצורה אוטומטית, אבל אני יודעת שמה שאת באמת רוצה זה שהילדים ילכו כבר לישון ושאת תוכלי לנקות את הבית. את לא מרגישה אליהם כלום". איזה פיצוץ יהיה שם! תנו לי לנחש שהן לא יפגשו יותר.

זה השיח שאנחנו מדברים עם עצמנו. פסיכולוגים קוראים לזה סופר אגו רודפני, והם מראים למטופלים שוב ושוב איפה הם נופלים לשיחה הזו עם עצמם. בטיפול, אנו מתחקים אחר השורשים של הקול הביקורתי והאיום הזה, ומתחילים במקביל לפתח קול אחר – מפויס יותר, מקבל יותר – שלרוב קיים אך אין לו מספיק זכות קיום. זהו תהליך ארוך, אך יש תמורה בסופו.

התמורה היא להפסיק להאמין לקול הביקורתי, שמופעל על ידי השוואות – האחרים שווים יותר, האמהות האחרות אמפתיות ורגישות יותר, אנשים אחרים מאושרים יותר וכדומה – ולהתחיל לשוחח עם עצמנו בקול מרוכך יותר וכן: אוהב יותר.

כמה חודשים לתוך הטיפול, באחת הפגישות שלנו, אמר לי אותו מטופל,

"אתה יודע עם מה נשארתי מהפגישה שלנו משבוע שעבר? מה באמת טילטל אותי? שאמרת לי שלפעמים אני די תוקפני. חשבתי על זה הרבה. אני תמיד חשבתי את עצמי לאדם מתחשב, אפילו מרצה. ואתה יודע מה, אתה צודק. לפעמים אני באמת מאוד מתוסכל ואז אני יכול להיות ממש ממש לא נעים – לאשתי, לבנות שלי, לאנשים בעבודה. זה ממש משהו שהפך אותי, פתאום הבנתי עד כמה אני יכול להיות בן אדם קשה".

וונג. גם יהודי-סיני וגם מאושר. תצלום: הטלוויזיה האמריקאית

"הפילוסופיה שלי בחיים היא שאם אתה לא יכול לצחוק על עצמך, החיים שלך יהיו די נוראים", אמר וונג, האיש המאושר ביותר וכו', לכל מי שרצה לראיין אותו – וכולם רצו. כי איכשהו הממצאים של הסקר גילו את הברור מאליו: צריך להיות בריא ועשיר כדי להיות מאושר.

אבל מה שמעניין זה מה שוונג, ומאושרים אחרים, אומרים: האושר הוא צורת חשיבה. והיא נרכשת. בתהליך ארוך ואמיץ אנו מתחילים להכיר ולקחת אחריות על הצדדים בנו שאנו פחות אוהבים. ואז נוצר יותר חופש: כי ככל שאנו מתייחסים אל עצמנו – ואל חיינו – יותר בהומור, יותר בקלילות, יותר בחמלה וברגישות – אנו נהפכים לאנשים יותר מאושרים.

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s