על הזכות לחיות, להזדקן ולהשתקם בכבוד

סבתא שלי היתה אומרת שהחיים הם מאסר עולם עם עבודת פרך ובסוף יש עונש מוות. עד יומה האחרון, אחרי גיל 80, היא היתה מלאת כוח וחימה, מתענגת על הסבל שהסבה לעצמה וליקיריה.

הרפואה המערבית משפרת את הסיכויים של כולנו לחיות יותר שנים. זו עובדה. הגיל הממוצע שאליו יגיעו הגברים הישראלים כיום הוא 79.7 והנשים ימשיכו לחיות עוד 4 שנים אחריהם. כך לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זוהי עלייה דרמטית לעומת תוחלת החיים הממוצעת בעידנים קדומים יותר.

סירונה, אלת הריפוי ומעיינות המרפא הקלטית וסביב ידיה כרוכים נחשים. המים והנחשים כסמלים לעולם הפנימי, העמוק, הנסתר ולהתמרה – טרנספורמציה

לפי הערכות, תוחלת החיים של האדם הניאנדרתלי היתה 20 שנה, של האדם בתקופת האבן הקדומה – 33 שנה ושל האדם בתקופת הברונזה – 18 שנה. אנשים באימפרייה הרומית זכו לחיות הרבה יותר – עד 45 שנה. ואולם נתון זה היה נכון לילדים ששרדו עד גיל 5, רבים מהם לא הצליחו בכך. בימי הביניים תוחלת החיים ירדה שוב, בעיקר בגלל תמותת תינוקות גבוהה והיגיינה לקויה, והיא מוערכת בכ-30-25 שנה. לפי כל ההערכות, תוחלת החיים במעמדות הגבוהים היתה גבוהה באופן ניכר מאשר במעמדות הנמוכים.

המצאת האנטיביוטיקה והעלאת המודעות לחשיבות ההיגיינה בקרב רופאים ומילדות לפני 100 שנה שינו ללא הכר את חייהם של בני האדם במדינות המפותחות. הם החלו להאריך חיים. הגיל הממוצע של נשים וגברים החל לטפס, והגיע לכ-50 במאה ה-19 ול-65 במאה ה-20. לקראת סוף המאה הקודמת וכיום, במדינות המפותחות ובהן ישראל, תוחלת החיים הממוצעת מגיעה לגילאים המגרדים את ה-80 שנה. ואולם אין לשכוח שמרבית מאוכלוסיית העולם חיה במדינות הסובלות מאיידס, בצורת ורעב – שם הגיל הממוצע עדיין נמוך ביותר. למשל, בשנת 2000, אנשים בזמביה מתו בגיל 37 בממוצע.

אבל התכנסו לכאן כדי לדון בבעיות המערב – או בתוצאות של הארכת החיים. יש שיגידו הארכה מלאכותית, הנאחזת ומקדשת את החיים (או חרדה מהמוות) – גם כאשר האדם סובל סבל רב. הרפואה המערבית, בהיותה פרקטיקה מדעית המפצלת את השלם האנושי לחלקיו, אינה מתמודדת באופן ביקורתי עם שאלות אתיות ומוסריות בנושאי הסבל האנושי. כפרקטיקה, היא שמה לה למטרה להציל חיים. את משמעותם של החיים היא משאירה לפילוסופים, אנשי דת, פסיכולוגים ואנשי רוח.

אם זו תפקידה של הרפואה אם לאו, מי שסובל מכך הם הפציינטים – שפעמים רבים מטופלים ללא קץ, מבלי שדעתם נשמעת ומובאת בחשבון. מקרים ברורים למצב בו אדם מוגדר כחסר ישע (וחסר דעה), הם כאשר הם מוגדרים ככאלה ששיפוטם אינו תקין או שביקורת המציאות שלהם לקויה. למשל כאשר הם פסיכוטיים או דמנטיים או דיכאוניים במידה שמסכנת את חייהם.
המונח באנגלית, דמנטיה (Dementia), או שיטיון בעברית (מלשון שטות?), בא מלטינית (de – מחוץ, mens – דעת) כלומר בתרגום מילולי המשמעות היא "יצא מדעתו". היא מוגדרת כנזק בתפקוד של המוח, הנגרם על ידי מחלות גופניות או של המוח, והיא תסמין אופייני במחלות זקנה כמו אלצהיימר או פרקינסון. היא גם אופיינית ללוקים בטרשת נפוצה ואיידס. אנשים הלוקים בדמנטיה, יראו תחילה שינויים באישיות או בהתנהגות, ועם התקדמות התהליך הולכים ומתגברים השינויים הקוגניטיביים אצל הסובל – זיכרון, חשיבה, התמצאות, הבנה, יכולת חישוב, יכולת למידה, שפה ושיפוט.  במצבים קיצוניים קיימות סטיות מהתנהגות חברתית מקובלת.

אנשים אחרים שמראים סטיות מההתנהגות החברתית המקובלת הם אלה הסובלים מפסיכוזה, אלה הסובלים מהפרעות אישיות קשות ואלה הסובלים מדיכאון משמעותי. איני נכנס כאן להגדרות הרפואיות של מצבים אלה: יש הבדל למשל בין דיכאון מאז'ורי קליני (המאופיין בין היתר בירידה בתיאבון, במצב הרוח, ברצייה, ביכולת ליהנות מדברים וכן מהפרעות בשינה ומתחושה של ייאוש ודכדוך) לבין חוויה של דיכאון – שיכולה להיות קשה מנשוא, אך האדם ממשיך לתפקד לפחות באופן חלקי – ולכן מבחינה רפואית הוא אינו מדוכא. הוא קם בבוקר, הולך לעבודה או מצליח לנקות את ביתו. אבל בא לו למות רוב היום. לפיכך קלינית הוא ייצא במחקרים למשל כלא סובל מדיכאון. הוא ישוחרר מהמחלקה האישפוזית, הוא לא יוכר כזכאי לשיקום מבחינת הרשויות ותפקידם של הרופאים המטפלים יסתיים.

מחקר שפורסם באחרונה, ושנערך לאורך מעקב של 35 שנים (!), קבע כי הסיכוי ללקות בדמנציה היה גבוה יותר בקרב נשים שדיווחו על לחץ (דחק, עקה, סטרס) באופן תכוף או קבוע. אלה שדיווחו על לחץ כרוני היו מועדות יותר ללקות באלצהיימר בשנות ההזדקנות שלהן. בקרב אלה שדיווחו על מצבי לחץ פעם אחת, או שתיים או שלוש בבדיקות – נמצא קשר עם סיכון עוקב גבוה יותר לדמנציה. אלה שלא דיווחו על לחצים, סבלו פחות מדמנטיה, בממוצע.

למחקר זה יש משמעויות רבות. ראשית, הוא נותן הוכחה ניצחת – שנמדדה על פני עשרות שנים – לאחת האטיולוגיות של מחלות המוח הקשות שמהן סובלים כיום אנשים מבוגרים. לפי נתונים, אחד מכל חמישה מבוגרים בישראל יסבול מדמנציה. ואולם הסיבות למחלה אינן ברורות דיין. כאן מקבלים עדות לסיבה אחת: תעוקה נפשית. תחושה של עומס רגשי, לחץ, קושי להתמודד עם מטלות החיים. דחק נפשי אינו העומס עצמו – אלא קושי להתמודד אתו.

אך חשוב מכך – זוהי הוכחה מדעית לכך שהמוח והרגש קשורים זה לזה. איך אומרים? בעולם מדעי – דבר מדעית. מחקרים רבים אחרים כבר הוכיחו את הקשר בין גוף לנפש. כתבתי כאן על הקשר הניורולוגי בין דיכאון לתפישה חזותית של צבעים.

במלים אחרות, אנשים הסובלים מ"מחלות נפש" פגועים הן בגופם והן בנפשם. וכך אמור להיות הטיפול בהם: משולב זה בזה. ואולם בתפישת העולם המדעית חל פיצול בין חומר לרוח. בין גוף לנפש. בין מחלה לבין החלמה. יש דוקטרינות המטפלות בחומר – תרופות, אשפוזים, ריפוי בעיסוק, הוסטלים. ויש דוקטרינות העוסקות ב"רוח" – נפשו של האדם. אך הן לא מצליחות לדבר זו עם זו.

הרפואה המערבית נתנה לנו הרבה יותר שנים לחיות, אך אם איננו מתפקדים – או מהווים נטל על החברה – התרבות והחברה המערביים לא נתנו לנו את הזכות למלא את כל השנים הללו בתוכן ובמשמעות.

ψ

גם הרופאים לוקים בסטיגמות

לכאורה זה ברור מאליו שאנשים הסובלים מקושי בשיפוטם החברתי ובתפישת המציאות שלהם – עד כדי פגיעה חלקית או משמעותית בתפקודם היומיומי – יקבלו חיבוק חם מהחברה, ובראשה – מהצוותים המטפלים והרפואיים וממשפחתם. אך אין זה כך כלל ועיקר. נהפוך הוא. הסטיגמה שמממנה סובלים נפגעי הנפש מזה, וחולי האלצהיימר והדמנציה מזה, חוצה קהילות ופושה גם בקרב רופאים, אנשי רווחה ואף בני משפחות של מתמודדים.

אמר על כך יחיאל שרשבסקי, ראש אגף השיקום במשרד הבריאות:

מערכת השיקום מוטמעת היום גם במערכת הרווחה ובמערכות אחרות, אך אנו עדיין רחוקים מלהביא את הציבור להבנה של ההטמעה של השיקום. חלק מהמלחמה בסטיגמה היא בכך שהקהילה רואה את המשתקמים בתוכה ורואה שהם אנשים בדיוק כמוה.

מחדדת את הדברים ד"ר נעמי הדס-לידור, מקימה והיו"ר הראשונה של המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה.

מירב השירותים כיום לא מקדמים החלמה, מכיוון שמטופל "טוב" הוא מטופל ממושמע, שעושה מה שמציעים לו, שנוטל את התרופות בזמן, שהולך לריפוי בעיסוק, עושה מה שאומרים לו וכדומה. זוהי לא החלמה. בהחלמה ישנו דיאלוג תמידי בין האדם ורצונותיו לבין אלה של המטפל / משקם. יש בחירה, וישנו הסיכוי לקחת סיכון ולטעות. כיום, פעמים רבות, זה לא כך, אדם צריך להתאים את עצמו לשירותים הקיימים, במקום שהמערכת תתאים את עצמה לאנשים. המערכת כפי שהיא "מונעת נפילה" (על ידי קביעת סדר ברור, פעילויות מובנות וכו'), ואין בה אפשרות אמיתית של אקטיביות של האדם.

אני נצבט -סימן שאני קיים

כמה שזה לעתים מבלבל, אנשים שמוחם בגד בהם הם עדיין אנשים רגישים. הם מרגישים (חפשו כאן כתבה של מיכל הרץ על סיורים במוזיאונים לאנשים דמנטיים), זכרונם לטווח הארוך לעתים קרובות נפגע פחות מהזיכרון לטווח הקצר, ועל אף נטייתם להצטמצמות – עולמם הפנימי יכול להיות מלא וסוער.

photo: stock.xchng.com

לדעתנו המערבית ה"מפותחת", המבוססת על תפישות עולם מדעיות, אנשים אלה "יצאו מדעתם". אך בשל הניתוק המדעי בין הגשמי (שהוא מדיד) למופשט (שאי אפשר להוכיחו) היכולות התפקודיות והשכליות הן אלה הקובעות, ולא הרגשות וההומניות. אתה יכול לרכוס את מכנסך? אתה ראוי להיקרא אדם. יש לך את הזכות לקבוע את מהלך חייך. אתה דיכאוני? פסיכוטי? לא זוכר איך קוראים לבן שלך? – אנחנו נקבע בשבילך מה תאכל, מתי תקום, היכן תגור ואילו תרופות תצרוך.

אלא שאנשים אלה "יצאו מדעתם" אך לא "יצאו מאנושיותם". הם זכאים לחיים משמעותיים ומאתגרים, להרגיש רצויים ונאהבים, לקבוע לעצמם את סדר יומם ואת מטרותיהם – עם, בהתאם ועל אף המגבלות.

לבני משפחות המאותגרים על ידי קרוב שנכנס למעגל הלוקים במוחם או בנפשם והפונים אלי לייעוץ אני אומר, פנו אתם לעזרה ולתמיכה. זהו נטל אדיר וקשה. החברה שבה אנו חיים מקדשת את הבריא, המתפקד והחי. בתת מודע של כולנו אנו סולדים מהמוות ומהפגום – קשה לנו מאוד להכילו. אין זו אשמתכם שאתם כועסים על יקירכם על ה"טירוף" שלו, על השכחה שלה, על העומס והפחד והקושי שהם מעמיסים עליכם. מותר ואף רצוי שתודו בכך.

אך זכרו גם זאת: אנשים אלה, כמו ילדים שרק נולדו, מלמדים אותנו גם על העולם הנסתר, שהוא מעבר ליומיומי. המגננות שלהם חלשות בהרבה, והאנושיות שלהם זורמת החוצה ללא מעצורים מתורבתים. על כל כיעורה וקיסמה. היו אמיצים להקשיב להם.

2 comments on “על הזכות לחיות, להזדקן ולהשתקם בכבוד

  1. מחקר חדש שפורסם בגיליון פברואר של כתב העת Archives of Neurology מגלה כי ירידה בשמיעה קשורה להיארעות דמנציה. לא ברור בשלב זה האם הקשר הוא סיבתי או שירידה בשמיעה מהווה סמן מוקדם להתפתחות דמנציה, מדווח אתר emed.co.il.

    על מנת להעריך קשר אפשרי בין ירידה בשמיעה לבין היארעות מחלת אלצהיימר עקבו החוקרים במשך כמעט 12 שנים אחר 639 נבדקים בגילאים 36-90 אשר עברו בדיקות שמיעה ולא סבלו מדמנציה בתחילת המחקר.

    http://www.e-med.co.il/emed/new/usersite/content.asp?CatID=17&ContentID=265613&utm_source=EmedMail&utm_medium=SectionNewsItem&utm_campaign=NewsletterOfMador17&dacc=1

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s