מוח נשי ומוח גברי – האם הם קיימים ואת מי זה משרת?

חוקרי מוח במכרז הרפואי של אוניברסיטת פנסילבניה מצאו החודש הבדלים שאותם הם הגדירו "בולטים" בחיווט העצבי של מוחם של גברים ונשים, המסבירים לדעתם אמונות נפוצות על ההבדלים בין המינים. חיווט עצבי הוא הבון-טון של חקר המוח, שהוא עצמו הבון-טון של דת המדע בשנים האחרונות. בחזית זו נפגשים כל מה שמתעלה מעל הספק האנושי מונע ההיגיון המדעי הקר: טכנולוגיה כמעט דמיונית, חקר הביולוגיה של המחשבות, מוצא האדם ומשמעות הקיום האנושי.

החוקרים מניחים כי אם הם מצליחים לראות צילומים שמפיקה להם מכונה משוכללת – כלומר להשתמש בחושים שלהם, או לחשב מטריצות מספריות שפולט מחשב על – כלומר להשתמש בהסקה לוגית, אזי למסקנות שלהן יש ודאות. הוודאות שצוות החוקרים מפן-סטייט הגיעו אליה היא: קיים מוח נשי וקיים מוח גברי – והם שונים זה מזה באופן "בולט".

הנה התמונה:

לפני שאכנס לתוצאות הניסוי – המסקרנות – הנה כמה מלים (בתרגום שלי) שנכתבו לפני קצת יותר ממאה שנה, ושהציטוט שלהן מטרתו לערער קצת על הוודאות של החוקרים, ושל המדע בכלל. כך למשל אמר זיגמונד פרויד, מהוגי הפסיכואנליזה ואחד המוחות שעיצבו את החשיבה המודרנית של כולנו, על ההבדל בין נשים לגברים: "את משמעות גורם הערכת היתר המינית (בקרב האדם) ניתן ללמוד הכי טוב בגבר, שאצלו בלבד חיי המין נגישים לחקירה; ואילו באישה (המיניות) לוטה באפלה בלתי חדירה, בין היתר כתוצאה מהגבלה תרבותית ובחלקה בשל האיפוק המקובל וחוסר היושר של הנשים". את הדברים (שכיום מעוררים בנו אי נחת, בפראפרזה) הללו כתב פרויד כתיאוריה מדעית לכל דבר בחיבורו פורץ הדרך והנודע "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" (1905).

וכעת לתוצאות הניסוי, שהכה גלים בקהילה המדעית של ימינו: החוקרים מצאו כי מוחם של גברים מתאפיין בקישוריות עצבית הנעה מלפנים לאחור ובתוך אונה אחת, דבר המצביע כי המוח שלהם בנוי כדי להקל על קישוריות בין תפישה ופעולה מתואמת. לעומת זאת, אצל נשים, החיווט העצבי נע בין ההמיספרות הימנית והשמאלית, מה שמרמז שהמוח הנשי בנוי להקל על תקשורות אנליטיות ועל אינטואיציה.

"מפות אלו מראות לנו הבדל בולט – ומשלים – בארכיטקטורה של המוח האנושי המסייע לספק בסיס עצבי פוטנציאלי, המסביר מדוע גברים מצטיינים במשימות מסוימות, ונשים באחרות", אמר רג'יני ורמה, פרופסור לרדיולוגיה בבית הספר לרפואה ע"ש פרלמן באוניברסיטת פנסילבניה ומנהל המחקר ל-ScienceDaily. לדוגמה, ממשיך ורמה, בממוצע, גברים נוטים להיות טובים יותר בלמידה וביצוע משימה אחת בהישג יד, כמו רכיבה על אופניים או ניווט, ואילו לנשים יש כישורי זיכרון וקוגניציה חברתית מעולים, מה שהופך אותן לטובות יותר בריבוי משימות (מולטי-טסקינג) ופתרון בעיות קבוצתיות.

לדברי ורמה, יש לנשים גישה מנטליסטית, כביכול. מה זה אומר? הגדרה מילונית של מנטליסט היא אדם שהוא, או מדויק יותר לפיכך, שהיא, יותר אינטרוספקטיבית ומאמינה בדברים לא פיזיקליים. כלומר פארא-פסיכולוגיים. כלומר רוחות וכשפים. גברים הם יותר, אם נרצה, מעשיים. פרויד כנראה צדק.

יש הבדל, אין הבדל – שאלה את מי שואלים

השאלה הנצחית שעולה כאן היא טבע או סביבה: "המסקנה של יותר מ-50 אלף מחקרים בפסיכולוגיה היא שאין שום משתנה פסיכולוגי שמבחין באופן משמעותי בין המינים, ואם יש הבדלים – הם קטנים", טוענת פרופ' דפנה יואל. אז למה אנשים מאמינים שההבדלים בין אנשים נובעים מכך שאחד הוא זכר והשנייה היא נקבה?

פרופ' יואל, ראש המגמה הפסיכוביולוגית בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אומרת כי "המשמעות של להיות זכר למול נקבה משתנה בין תרבויות שונות. ורוד הוא אמנם צבע של בנות, אבל לפני מאה שנה ורוד היה צבע של בנים ותכלת – צבע של בנות". כלומר, לטענתה, יכול להיות שיש הבדלים מולדים (טבע) אך הסביבה והתרבות משפיעות באופן משמעותי בהרבה.

פרופ' יואל מציגה שני טיעונים מרכזיים לכך. האחד, שהתנהגות תלויה בתנאים שבה היא נבדקת: אנו פועלים אחרת בבית עם הילדים או במקום העבודה ובוודאי במעבדת הניסויים, בה בודקים כישורים מסוימים במנותק לחלוטין מהסביבה הרגילה והלא ניטרלית שבה הם באים לידי ביטוי בדרך כלל. במלים אחרות, במעבדה ייתכן שימצאו כישורים מסוימים, שבמציאות היומיומית יתבטלו לחלוטין בשל היעדר הניטרליות ותנאי המעבדה – כלומר שאלת הסביבה. בדומה לחשיבה הפרגמטית, הקובעת כי האמת היא תלויה במקום, בזמן ובנסיבות. תבדקו נשים בסביבה "נשית" וברור שהן תפעלנה באופן "נשי".

הסיבה השנייה היא מה שהיא קוראת "הטיות בתפישה" או "סכימות", או במילים ברורות: סטיגמות. לדברי יואל, אנו פשוט מתוכנתים חברתית להעריך נשים פחות מגברים. ההגמוניה הפטריארכלית שגרמה לפרויד להעריך גברים יותר מנשים פועלת גם היום.

במחקר יש הרבה מאד הבדלים במבנה המוח, מודה פרופ' יואל, אבל גורמים סביבתיים ותרבותיים משפיעים הרבה יותר. במחקרים האחרונים של פרופ' יואל, המעוררים נגדה את קצפם של מדענים רבים אך גם עניין רב בקהילה המדעית ומחוצה לה, טוענת הפרופסור כי למוח האנושי אין מין או מגדר ברור ונוקשה. כך למשל, במחקר מהשנים האחרונות שערכה נמצא שכ-33% מהגברים וכ-38% מהנשים שנדגמו חשו, במידה מסוימת, גם כמו המגדר ההופכי שלהם.

מה שמרתק בקביעה זו שהיא משחזרת באופן פרדוקסלי את מסקנות המחקר של החוקרים בפנסילבניה. הטענה של פרופ' יואל, שהיא אשה, היא מרחבית, רב-ממדית, רואה גם את הזולת, אנליטית, כלומר… נשית. הטענה של החוקרים בפנסילבניה היא ליניארית, רציונלית, דטרמניסטית, מכניסטית – כלומר גברית. הפיצול דווקא נשאר.

אכן פרופ’ סיימון ברון־כהן, גבר, טוען כי הביולוגיה – כלומר, הגנים, הטבע – קובעת לא פחות (וכנראה יותר) מהסביבה. "מאות מחקרים בתרבויות שונות הוכיחו שבנים משחקים יותר מבנות בצעצועים מבניים כמו לגו ומכוניות, ובנות משחקות יותר בבובות", אמר ברון־כהן בראיון מצולם שנתן ב-2012 ל"גרדיאן" הבריטי (ראו למטה). הרי זה מן הידועות שבנות מפתחות כישורי שפה וכישורים חברתיים הרבה לפני הבנים. כמו כן אוטיזם הוא תופעה של בנים הרבה יותר משל בנות – ביחס של 1:4.

לדברי ברון־כהן, מנהל המרכז לחקר האוטיזם באוניברסיטת קיימברידג’, יהודי בריטי בעל קשר חם לישראל, בן דודו של הבדרן סאשה ברון־כהן ואחד מחוקרי האוטיזם המובילים – והשנויים במחלוקת – הפועלים כיום, כדי לנטרל את המרכיב החברתי, הוא ושותפיו למחקר הראו לתינוקות בני יומם פנים אנושיות וחפץ מכני: והתינוקות צייתו לסטריאוטיפ המגדרי – הבנות הסתכלו זמן ממושך יותר על הפנים, ואילו הבנים – על החפץ.

"יש הבדלים בסיסיים – אפילו שהם הוכחשו במשך עשורים", טען ברון־כהן בהרצאתו, כותבת נעמי דרום ב"הארץ". למשל, המוח הגברי גדול יותר מאשר הנשי, אך המוח הנשי מתפתח מוקדם יותר ומהר יותר: מרכזי המוח הנוגעים לשפה ולעיבוד רגשות גדולים יותר אצל נשים. גם ברון־כהן טוען שנשים מצטיינות יותר באמפתיה ואילו גברים – במה שהוא מכנה "מערכתיות" – הדחף להבין ולבנות מערכות מכל סוג, החל בתוכנה וכלה במנוע של מכונית.

אחת המסקנות המרעישות ביותר של ברון־כהן, כחוקר של אוטיזם, היא שהאוטיזם הוא צורה קיצונית של המוח הגברי. על זה אפילו כותבות קוויריות עכשוויות מוכנות להסכים מעת לעת.

קביעות מעין אלה יכולות להיות בסיס לאפליות, אומר-מסכים ברון־כהן, ולכן צריך להיזהר מאד עם קביעות אלה ולבסס אותן רק על ראיות. ובכן, גם ראיות הן בעיני המתבונן. אפילו המדע כבר הסכים לכך – תורת הקוונטים (הקובעת בהסבר פשוט עד אימה שהטבע אינו דטרמיניסטי, אלא פועל במידה רבה בחוסר דיוק ולעתים אינו ניתן להגדרות מכניסטיות) הוכיחה זאת. מבחינת המדענים, זוהי מהפכה פילוסופית במקרה הטוב וטירוף במקרה הרע.

יחסים קונפליקטואליים: לאחות את הפיצול

בכתיבה הפסיכואנליטית של העשורים האחרונים החלה מגמה של ניסיון ליצור אינטגרציה – בשונה מהפרדה ופיצול – בין הזכרי לנקבי. בחיבור פורץ דרך בתחומו הגדיר הפסיכואנליטקאי האמריקאי סטיבן מיטשל את הפיצול בזרמים האנליטיים כ"הטייה התפתחותית" (Developmental Tilt). ההטייה ההתפתחותית של מיטשל הובנה לא כראוי בקרב הקהילה האנליטית, ופורשה כפיצול בין תאוריית הדחף הקלאסית הפרוידיאנית לבין תאוריות יחסי אובייקט שהחלו להנץ בכתיבה הפסיכואנליטית החל משנות ה-40 של המאה הקודמת.

פיצול זה, לפי אותם הוגים – ועליו אכן כתב מיטשל – הוא בין החשיבה של פרויד, לפיה האדם מתפתח כאדם אחד ומונע מתוך הדחפים והקונפליקטים הפנימיים שלו; לבין החשיבה של זרם יחסי האובייקט של כותבים כמו קליין, פיירברן, וויניקוט, מאהלר, קוהוט, באלינט ואחרים, לפיה ההתפתחות האנושית מתרחשת בין שני אנשים – בתוך יחסים.

בחיבורו (1984 ,Object Relations Theories and the Developmental Tilt), מיטשל, ממייסדי הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה, יצא נגד הפיצול בין שתי הגישות הללו לגבי התפתחות האדם: "כותבים השומרים אמונים לתאוריית הדחף אך מציגים את יחסי האובייקט כמוקדמים יותר, לעתים קרובות מגיעים בסופו של דבר לראייה מפוצלת של מחזור החיים" (שם, 478, תרגום שלי). מיטשל קובע כי כותבים מזרם יחסי האובייקט לא יצאו נגד תיאוריית הדחף הפרוידיאנית, אך גם לא הצליחו לשלב אותה במודל ההתפתחותי שלהם. הפתרון שהם מצאו הוא פשטני מדי לדעת מיטשל: הם פשוט "הרימו" את המאבקים הדחפיים האדיפאליים, ו"הניחו" מתחתם צרכים מוקדמים יותר, פרה-אדיפאליים. כך נוצרו צרכים מוקדמים כמו החזקה (ויניקוט), אהבה ללא תנאי (באלינט), צורכי עצמי (קוהוט), אוטונומיה והגדרה עצמית מול מיזוג (מאהלר) ועוד.

הדחפים שיוצרים קונפליקטים בתוך האדם הבודד בין משאלות לבין איסורים הוריים וחברתיים נהפכו למאוחרים ומתקדמים יותר, ואילו הצרכים הנובעים ממערכות יחסים הוגדרו כמוקדמים ו"פרימיטיביים" יותר בהתפתחות האנושית.

ואולם זוהי הבנה חלקית בלבד של ההטייה ההתפתחותית של מיטשל, טוען לואיס ארון, פסיכואנליטקאי אמריקאי ומתלמידיו הקרובים של מיטשל, אשר ספרו האחרון "המפגש" תורגם באחרונה לעברית. הפיצול האמיתי שאותו מבקר מיטשל הוא התרבותי והמגדרי – הגברי מול הנשי.

מיטשל למעשה יצא נגד הפיצול בין החשיבה הגברית המאפיינת את המדע בכלל והפסיכואנליזה הפרודיאנית בתחילת התפתחותה בפרט, לחשיבה הנשית שאיפיינה את הזרמים המאוחרים יותר של הפסיכואנליזה, שהתפתחו כתגובת נגד לאותה חשיבה גברית.

אותם צרכים שהוגדרו ראשוניים, מוקדמים ופרימיטיביים יותר הם צרכים המתפתחים בתוך יחסים, וככאלה הם מוגדרים נשיים. המשאלות האדיפליות – של תחרות והישגיות – שמוקמו כמאוחרות ומתקדמות יותר, יוחסו גם לתהליכים אבהיים וגבריים יותר; שוב הנשי מוערך פחות מהגברי.

חשוב להבין את הרקע לדברים – ואולי דווקא הסיבה להם: עד שנות ה-70 של המאה הקודמת נשים לא יכלו ללמוד רפואה. מדע בכלל, רפואה ופסיכואנליזה בפרט, היו מקצועות גבריים באופן מוחלט. החל משנות ה-80 ואילך התמונה התהפכה, מקצועות הטיפול נהפכו אט אט לנשיים יותר ויותר. שימו לב למלים: החזקה, הכלה, אהבה ללא תנאי, צרכים. הפיצול הוא בין החשיבה הגברית ההיררכית וההגמונית לבין החשיבה הנשית מונעת הצרכים, שאותם יש לספק. גברים הם מדענים, נשים הן אמהות ומטפלות.

כיום אפשר להתחיל לדבר על חשיבה גברית-נשית, אנדרוגינית, של גם וגם ולא רק של או או. בשפה ההתייחסותית, היחסים עצמם הם הקונפליקטואליים; אין פיצול אמיתי בין זכרי (כלומר האבהי, הפטריארכלי, הפרודיאני, האדיפאלי, הדחפים, המשאלות) לבין הנקבי (האמהי, המטריאכלי, היחסי, הפרה-אדיפלי, הצרכים). מיטשל כותב:

התייחסות אל סוגיות של יחסים כמקדימות את אלה של דחפים, מפרידה את התפתחות האנושית לשני סוגים של בעיות – לתינוקות צעירים יש צרכים המונעים מיחסיים; ואילו ילדים ומבוגרים
(אלה שהם בריאים או סובלים רק מקשיים נוירוטיים) נאבקים עם קונפליקטים (משאלות) בין דחפים יצריים להגנות […] האם בעיות של יחסים צצות במהלך הינקות המוקדמת, נפתרות בהדרגה, ומאפשרות לילד להמשיך הלאה? החשיבה העכשווית של חלק מחוקרי התינוקות הבולטים יותר טוענת שלא כך הדבר".

יש להבין: הפיצול המלאכותי בין הגברי לנשי והעדפתו על פני מנעד רב-גוני יותר של קשת אדרוגינית של קיום אנושי מטרתו היא לשמור על שליטת בעלי הכוח וההון על האחרים, ה"נחותים" מהם.

גברים ממאדים, נשים מנגה – אבל משפחות לא קונבנציונליות הן מכדור הארץ

כבר יותר משני עשורים שמודל המשפחה המסורתי מתפרק והולך. הזהות הקווירית: הומואים, לסביות, טרנס-ג'נדרים, אנדרוגינים ואחרים, נהפכת ליותר ויותר נורמטיבית. ליותר ויותר ילדים המציאות של הורים בני אותו מין, אמא יחידנית, אבא מבחנה ועוד ועוד מודלים של הורות חדשה ומתחדשת היא מציאות חייהם. גם המחקר הפסיכולוגי, הסוציולוגי, המשפחתי והמגדרי לגבי מודלים של משפחה והורות חדשים הולך וגדל. מודלים של חשיבה גברית או נשית פשוט אינם רלוונטיים יותר למציאות חייהם של הורים וילדים אלה.

גם אני – גבר לבן, הטרוסקסואל, ממוצא אשכנזי, במעמד סוציו-אקונומי שפיר (כמה שאפשר במדינה הזאת) – כבר איני יכול להזדהות עם חשיבה גברית קונבנציונלית כפי שהיא משתקפת בסקירה כאן; ואני בטוח שאיני היחיד. טוב בניווט אך מתקשה בחשיבה חברתית? מעדיף חשיבה דטרמיניסטית? סליחה!? קל וחומר שגברים ונשים שאינם חלק מההגמוניה ההטרוסקסואלית מרגישים זאת ביתר שאת.

האמן והמשורר האמריקאי ג'וש הילי מבטא זאת בדרך הומוריסטית וחכמה בקטע הבא, כאשר הוא הופך את היוצרות ו״יוצא מהארון״ למול הוריו כאשר הוא מספר להם שהוא… סטרייט: ״מה אם כולנו היינו צריכים לצאת ולספר לכל העולם שאנחנו סטרייטים״?

אין – ולא היו מעולם – גברים מוחלטים או נשים מוחלטות. כולנו נמצאים במנעד. הגיעה העת שנחשוב בהרבה רמות – של גם וגם ולא של או או. השאלה לא צריכה להיות טבע או סביבה אלא טבע וגם סביבה. השאלה לא צריכה להיות מוח גברי או נשי אלא איפה אנו נמצאים על המרחב.

כי ראייה דואליסטית של טבעו של המגדר האנושי – ופועל יוצא של החשיבה והקיום האנושיים – חייבת להיות פשטנית מדי, ונוחה למדי דווקא למגדר השולט.

________________

תמונה ראשית: "חיילות" לניר הוד, 1994