מה באמת הסתיר מייסד ה-FBI ג'יי אדגר הובר

הירונימוס בוש, ספינת השוטים. בתקופת הרנסאנס היו שולחים את המצורעים והמשוגעים לנדוד בספינות השוטים, Narrenschiff. ואולם מישל פוקו טוען כי המים והשיט היו ממלאים תפקיד של אי הוודאות והמשוגע (כלומר, החריג) ממלא תפקיד הרמוני עם הקהילה - של נביא: "המשוגע שנכלא בספינה, שממנה אין מנוס, מסוגר לנהר על אלף יובליו, לים על אלף דרכיו, לאותה אי-ודאות גדולה שהיא חיצונית לכל. הוא אסיר בדרך שהיא החופשית שבנתיבים. הוא הנוסע בה"א הידיעה"*

על זרם תודעתי עכור אחד זורמים להם החוקים המשתיקים והמדכאים של העת האחרונה, כמו החוק לייבוש העמותות לזכויות האדם או החוק להשתקת התקשורת, עם חוקים מקצצי חופש אחרים מ-2010 שכבר נשכחו מהתודעה הציבורית כמו חוק היובש האוסר על שתיית אלכוהול בפומבי לאחר השעה 21:00 או החוק המונע על מכירת אלכוהול לאחר 11 בלילה. על אותו זרם תודעתי של פחד, השתקה או שנאת הזר זורמת גם מהומת האלוהים הציבורית סביב היריקה שספגה הילדה נעמה מרגוליס, ועוד יריקות שספגו ילדות אחרות, מפיהם של חרדים או חילוניים; וגם חינגת הדרת הנשים שצצה לה משום מקום, כאילו מעולם לא הופלו פה נשים על בסיס יומיומי, ואפליית ("הדרת") האתיופים בקריית מלאכי, שמולה קמו אתמול 2,000 אנשים במחאה.

והנה נוספה לנו סערה נוספת הקשורה קשר ישיר לאותו זרם אפל של תודעה: עמדות אנטי-הומוסקסואליות – וגם אנטי-טרנסקסואליות וגם מפלות, שוביניסטיות ואדנותיות כלפי נשים – במהדורה החדשה של ספר הלימוד "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה", הנלמד במוסדות המכשירים אנשי מקצוע מתחום החינוך, הסיעוד ובריאות הנפש.

מעיון בפרק "הפרעות מיניות" שכתב פרופ' שמואל טיאנו, עולה ריח חריף של פטרנליזם כלפי אלה שהזהות המינית שלהם אינה "תקינה". המחברים השמיטו מהפרק מחקרים ותיאוריות מהעשורים האחרונים המעידים על הבסיס הביולוגי של ההומוסקסואליות, החולקים על  הגישות הפסיכואנליטית והפסיכיאטרית מהמאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, לפיהן הנטייה המינית היא עניין של חולשת עצמי או מאבק אדיפלי בהורים; אך חשוב יותר ממה שהם השמיטו, בחירת השפה ושימוש במונחים של תחלואה – הם שהופכים את הפרק למרגיז ומסוכן כל כך.

כך למשל כותב המחבר, פרופ' שמואל טיאנו, כי לפי תפישתו של צ'רלס סוקרידיס, "המקובלת ביותר כיום […] ההומוסקסואליות מופיעה בעקבות חוסר זהות עצמית, חוסר זהות מינית וצורך בקשר תלותי חזק. (ולפיכך) הטיפול ממוקד באישיות ובבעיותיה יותר מאשר בתסמין ההומוסקסואליות". אמנם הוא כותב כי התיאוריות האינטגרטיביות, אלה "המגדירות את ההומוסקסואליות כהתנהגות המתפתחת על רקע ביולוגי, המכתיבה פגיעות או התנגדות להורים", הן הופכות להיות שכיחות כיום בקרב חוקרים וקלינאים. אך מייד לאחר מכן מגדיר טיאנו כי יש להבחין בין הומוסקסואליות לביסקסואליות (הראשונה היא תסמין שיש לטפל בו והשנייה כנראה פחות פתולוגית), כי אצל ילדים יש לפעול בפסיכותרפיה פרטנית ומשפחתית כדי לאפשר התפתחות מינית תקינה, והדובדבן בקצפת: ניתן לטפל ב"תסמין" ואף להחלים ממנו: "לכשליש מהפונים לטיפול עקב דו ערכיות בזהות ניתן לעזור להחליט באשר לכיווניות המינית" (שם, 437).

כל האמירות הנחרצות והחשוכות הללו, ללא מראי מקום (מאיפה הנתון הזה שניתן להמיר שליש מהפונים חזרה לחיק הנורמליות ההטרוסקסואלית??), והן מנוגדות לעמדות הטיפוליות המקובלות כיום שהומוסקסואליות אינה מצריכה ריפוי וניסיונות המרה אינם יעילים ואף יכולים לגרום לנזק למטופלים. למשל, בנייר עמדה של הסתדרות הפסיכולוגים בנושא טיפולי המרה מנובמבר 2011 נכתב כי:

הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי […] טיפול המרה יוצר 'סדר יום' טיפולי מוכתב מראש, לכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי, כמקובל בכללי האתיקה המקצועית. חובתו של הפסיכולוג המטפל (ובפרט כשמדובר בגבר) להכיר ולהיות מודע לעמדותיו, ערכיו ונטיותיו באופן כללי ובמיוחד בתחום עדין זה של האוריינטציה המינית. לא נכון מקצועית, שעמדותיו, ערכיו ונטיותיו של המטפל ישפיעו על התייחסותו למטופל ובוודאי שלא על הכיוון הטיפולי. אם הוא איננו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה לא שיפוטית, מקבלת ואמפטית, עליו לפסול את עצמו מלטפל באותו מטופל".

בפרק גם ביטויים קשים עוד יותר ושמרניים כלפי טרנסג'נדרים ("טיפול זה יעזור לפרט להשתחרר מצורת גירוי וסיפוק בלעדיים אלה, להביא להתרחקותו מהסיפוקים הקיימים, ובתוך כך לקרבו לבן זוג טבעי ולעודד ליצור קשר מיני טבעי" (שם, 434), וכלפי בנות שעברו ניצול מיני על ידי אביהן: "הבת כאילו מממשת את דמיונותיה הלא מסופקים בקשר שלה עם אביה. עם כניסתה לגיל ההתבגרות, הבת פוגשת את אביה על בסיס מיני וגופני, ולא פעם משתפת פעולה בהנאה. היא פוגשת את מקום אמה אצל אביה ורואה את עצמה הגברת הראשונה בבית". (שם, 430).

לא שלכך התכוונו פרופ' אבנר אליצור, פרופ' שמואל טיאנו, פרופ' חנן מוניץ ופרופ' מיכה נוימן, שערכו את הספר. אני רוצה להאמין ולקוות שלאף אחד מהעורכים המכובדים אלה, שכולם אנשי מקצוע ומדע מכובדים, לא היתה כוונה מודעת וישירה לאפלות איש או חלקים של החברה. הם רק התכוונו, כך מציג זאת פרופ' טיאנו, לתת את "העמדה […] (ה)הולמת בהחלט את העמדה המקובלת בעולם המחקר בכלל, הרואה בהחלט בהומוסקסואליות מצב מבני, מולד". (הארץ, 26.12.2011).

אולי בעצם הם פשוט התכוונו לכך שהמדע התקדם, והם אתו, אבל הם שכחו לערוך את הפרק בהתאם לפני הוצאת המהדורה החדשה. וזה שחברי הקהילה הלהטבית, או להבדיל נפגעי התעללות מינית – שגם כך צריכים להילחם על מעמדם החברתי – נרמסים בשל הטעות הקטנה של העורכים, נו שוין.

"זוהי טעות קולמוס שעליה אני יכול להתנצל. זוהי גישה שאיננה מקובלת היום. זה בפירוש לא מקובל עלי גם", אומר טיאנו על הטענה הכתובה שחור על גבי לבן שהתיאוריה של סוקרידיס היא "המקובלת ביותר כיום". ובתגובה לטענות על אודות התייחסות הספר להומוסקסואליות כאל "הפרעה", "ליקוי" או "תסמין" שניתן להעלים, אמר: "כל הדברים האלה לא אקטואליים. כתבתי בפרק באופן ברור מאוד: לא מדובר בהפרעה. גם עמדתי כזו. אני עוקב אחרי המחקרים. יש מילה או שתיים שדורשות הגהה, לקראת המהדורה הבאה של הספר אני מתחייב לערוך הגהה נוספת ולשנות את השתיים או שלוש מילים שיש לשנות בפרק".

מחלישים אתכם

נו, אז אם זו טעות קולמוס, על מה המהומה? אז נתחיל בזה שאין מהומה גדולה כל כך – ועל כך חבל. אמנם בקהילה הגאה הסערה רבתה, אך שבועיים לתוך האירוע נראה כי הקהילה לא מצליחה להביא את הנושא למודעות הציבורית הכללית. בקרב הפסיכיאטרים אין שום התעניינות. נאדה. לא נתקלתי בשום אזכור לעניין. בקהילת הפסיכולוגים והמטפלים נשבו מעט רוחות – בעיקר בקרב המטפלים ההומוסקסואלים ותומכיהם, למשל ד"ר גידי רובינשטיין – אך נראה כי הסערה כבר הספיקה לשכוח במונחים של כלל הקהילה. האזור היחיד שבו קמה לה סערה משמעותית, שגם היא גוועה, היא בקרב הסיוציולוגים, בעיקר בתוך קבוצות דיון פנימיות ודוא"ל פנימי, שהחלו על ידי ד"ר עמית קמה. אמנם הסערה כללה דיונים סוערים ומעמיקים מקופרניקוס ועד מעמדו של המדען בן ימינו, אך נראה שקצב האירועים האימתני של מדינת'שראל הוביל גם אותה לתהום הנשייה.

כנראה שהפרופסורים המכובדים או הוצאת דיונון לא טעו כאשר לא התאמצו מאוד לעדכן את המהדורה החמישית לספר.

אך ברמה עמוקה יותר, אולי לא מודעת, זורמים כאן כוחות מעצבים משמעותיים הרבה יותר. כוחות שגורמים לפרופסורים מכובדים ובעלי שם לא להיזהר מספיק, ולהוציא מהדורה לא מתוקנת של ספר לימוד עם טעויות קולמוס קשות המפלות ומכפישות אוכלוסיות מודרות וחלשות, וללכת לישון בלילה בלי שום בעיה. לוחות טקטוניים עמוקים הגורמים לבעלי הכוח לרמוס מבלי משים את החלשים מהם, ולחשוב שהם מגינים עליהם. ועוד לעשות זאת מתוך כוח שניתן להם על ידי המדע.

בעלי הכוח הם המדענים, הרופאים, השופטים, אנשי העסקים, אנשי הדת, הרבנים, הגברים. המוחלשים הם הנשים, בני הנוער, העניים, ההומוסקסואלים, נפגעי אלימות מינית, אתיופים ובמחאה של הקיץ האחרון נוכחנו לדעת שגם בני מעמד הביניים משלם המסים הנורמטיבי הלבן והשבע מוצא את עצמו בצד המוחלש והמושתק לא פעם.

מישל פוקו. תצלום: וויקיפדיה

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו תוהה על הידע שאנו מחשיבים כמובן מאליו – וחשוב מכך: על השלבים והסיבות להיווצרות אותו "ידע", ומי מרוויח מכך. בכך פוקו פוקח את העיניים שלנו וגורם לנו לשאול שאלות לגבי מוקדי הכוח שסביבנו. מה שהוא מגדיר כוח/ידע. ייצור הידע איננו אובייקטיבי, אלא נקבע על ידי הכוח/ידע. כך למשל, דיווחי חדשות בטלוויזיה, וגם "אמת" מדעית. בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" מסביר פוקו את יחסי הגומלין בין כוח לידע בעזרת הדגמת היחס למשוגעים: אם לפני התערבות רשת הכוחות בחברה זכה המשוגע ליחס הרמוני עם האוכלוסייה (ראו את כיתוב התמונה למעלה), במהלך העידן הקלאסי (הנאורות) החלו להסתיר את המשוגעים והעניים בבתי כליאה ענקיים בכל רחבי אירופה, כדי להסתיר את ה"רע" מעיני החברה ולנצל אותם כלכלית. מאוחר יותר, בתחילת המודרנה, נולדו כוחות חדשים, שלוו בפרקטיקות חדשות, לפי פוקו כוחניות, כלפי משוגעים, עד שהביאה לבידודם מהחברה בבתי משוגעים:

הרנסאנס הניח לצורות מוסר הדעת להתגלות לאור היום באין מפריע; התפלצותו של הציבור העניקה לרע את סגולות הדוגמה והגאולה. […] הכליאה כנגד זה (בעידן הקלאסי) מעידה על צורה של מצפון שאין האכזריות יכולה לעורר בה אלא בושה בלבד. […] במחיצתה של אכזריות חשה הקלאסיקה בושה שכמותה לא ידע הרנסאנסס מעודו. […] עם מעמדה החדש של האישיות הרפואית (בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19, עידן ההשכלה) מתבטלת משמעותה העמוקה ביותר של הכליאה: מתאפשרת מחלת הרוח, על המשמעויות שאנו מעניקים לה עכשיו".

(פוקו, שם: 58-59; 199-200)

פוקו, שהיה הומוסקסואל בעצמו וחי עם בן זוג 25 שנה, שילם על נטייתו המינית מחיר מקצועי ואישי. הוא ויתר על חברותו במפלגה הקומוניסטית בצרפת, ועל תפקיד ממשלתי במשרד החינוך. חייו ומשנתו היו נתונים למחלוקות רבות, חלקן בשל שחתר תחת הכוח של ההגמוניה השלטת. הקושי הזה, שנבע בין היתר מנטייתו המינית, הביא אותו למחקר המיני המקיף שלו, כותב דן לחמן במאמר על ספרה של שרה מילס אודות פוקו. כך למשל הוא כותב כי "כאשר יש יחסי כוח לא מאוזנים יש ייצור של ידע מכיוון הכוח. ידע איננו באמת חיפוש אחרי 'אמת' – עיבוד המידע נעשה על ידי כוח. למשל, בשל מערכת הכוח בין נשים לגברים נמצא יותר ספרים על נשים. הטרוסקסואליות אינה נחקרת ככזו הומוסקסואליות נחקרת בכמויות גדולות".

בהתאם לכך, טוען פוקו ב"תולדות המיניות", ומסביר זאת בחיבורו המצוין בנושא ד"ר עמית קמה, הפעילות המינית עצמה נהפכת לזהות וזאת "משום שהחברה המודרנית מעוניינת לארגן ולמַשְׁטֵר את ההתפתחות הנפשית והגופנית של הפרט. המדינות והארגונים המודרניים תלויים בפיקוח קפדני ומדוקדק של האוכלוסיות. פיקוח כזה התאפשר על ידי פיתוח של הפוליטיקה של הגוף האנושי".

איי אם גיי, אדגר גיי

ג'יי אדגר (ליאונרדו דיקפריו) ועוזרו-מאהבו טולסון (ארמי האמר) ב"ג'יי אדגר". תצלום: מתוך הסרט

והנה אנו מגיעים למייסד האף.בי.איי ומנהיגו במשך כמעט חמישה עשורים, ג'יי אדגר הובר, שמגיע לתודעה הציבורית באמצעות סרטו המדובר של קלינט איסטווד המגיע בימים אלה לישראל. הובר, עוד דמות מוטלת במחלוקת ורבת סתירות שהיה גם הוא הומו מוסתר ואף נהג ללבוש בגדי נשים, ידע יותר מדבר או שניים על הקשר בין כוח לידע. הנה מה שכותבת זהר וגנר, מבקרת הסרטים של "עכבר העיר" על דמותו:

האיש שהיה אובססיבי לכוח, כמו גם לארגון שלו, הבין שידע הוא כוח ואסף מידע על אנשי מפתח בפוליטיקה האמריקאית, מידע שכלל בעיקר פרטים על פעילותם המינית. אותם תיקים סודיים […] הם התשובה שמציע הסרט לשאלה כיצד נהפך ג'יי אדגר לאיש השני החזק באמריקה, או אולי אף לראשון".

מייסד ה-FBI ידע את מה שהפוליטיקאים יודעים בחוש ההישרדות שלהם, ומה שפוקו ורבים אחרים מסבירים – ידע הוא כוח. פוקו טען בעצם שגם אם נחשוב שאנו נאורים, שנים של עיצוב המחשבה שלנו גורמות לנו לאפלות את החלשים מאתנו ולהאמין שהאפלייה הזו היא צורך קיומי. באימוץ אופני המחשבה של בעלי הכוח – והדרת המוחלשים – אנו מקווים לשמור על מיקומנו בתוך החברה. אבל זהירות: במהרה אתם יכולים למצוא את עצמכם במיעוט – נזרקים החוצה, מופלים ומודרים.

*פוקו, מישל. "תולדות השיגעון בעידן התבונה". עברית: אהרן אמיר. עמ' 17. ירושלים: כתר
לחתום על העצומה נגד הוצאת המהדורה החדשה של "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" הקליקו כאן: https://www.atzuma.co.il/psychiatry

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s