איך עושה תות? עולמם המופלא של תינוקות – ומדוע אנו רוצים לחזור לשם

Pic: Pascal Montsma @ stock.xchng

תארו עולם בוהק: השמש לוהטת באור לבן וחד, החדר מוצף אור בהיר. מולכם כורסא אדומה-אדומה ולצדו כיסא כחול כמו ים באמצע הצהריים. כל תנועה, כל קו, נראים בבירור – כאילו הסירו מעיניכם מסיכה של לכלוך – והכל נעשה לפתע ברור כל כך וחד. מסנוור.

תינוקות בני יומם רואים את העולם בדיוק כך, מנחשים חוקרי המוח. ממחקרים חדשים הם מתארים כי בשבועות הראשונים לחיים, ראיית התינוק היא כאילו הסירו מהראייה שלנו מסכה של לכלוך. מחקרים נוספים בתפישה העצבית מוכיחים כיום כי גם השמיעה בתחילת החיים היא מעט, איך נאמר, משונה. תינוקות שומעים את העולם כבתוך מנהרה – עם הד-הד-הד-הד.

מוזר הרבה יותר: מחקרים בניורוביולוגיה ובפסיכולוגיה התפתחותית הראו כי מרכז הראייה במוחם של תינוקות בני יומם מופעל גם… כאשר משמעים להם רעשים. "נראה כי החושים של התינוקות נמצאים במעין קשר לא ברור", אומרים החוקרים. אולי כאשר תינוק רואה קרן אור שנכנסת מהחלון, הוא טועם אותה, כמו דבש. או כאשר הוא שומע צלילי מוסיקה, הוא גם רואה אותם מרצדים מולו. "אי אפשר לקבוע זאת מבחינה מחקרית", אומרים המדענים. אבל גם אי אפשר שלא.

מקור: וויקיפדיה

הורים, אולי תעדיפו לדלג על הפסקה הזו, כי היא כוללת מידע די מאכזב. בגיל חודשיים לערך, חלים שינויים במוחו של התינוק – מרכז השליטה על הראייה עובר (מאזור שמתחת לקליפת המוח, הסאבקורטקס, לקליפת המוח עצמה, הקורטקס). המעבר הזה גורם לתינוק לאבד באופן זמני שליטה על המבט שלו – והוא מתחיל לנעוץ מבטים, מבלי יכולת להסיט אותם באופן רצוני. זהו השלב שהתינוק מתחיל להתבונן בכם. מדענים טוענים עתה, כי הוא לא מביט בכם – מבטו פשוט תקוע עליכם. הם קוראים לכך Sticky Fixation.

בכל מקרה, יש הסכמה די כוללת שתפקיד החושים הוא להכניס את העולם החיצוני אל תוך עולמו הפנימי של התינוק. גירוי חיצוני (קול של אמא, חום, צבע אדום) נקלטים על ידי החושים, מועבדים במוח וכך התינוק יכול לחוות חוויות (ציצי, רגיעה). כך גם נוצרים הרגשות המתלווים לחוויות. צליל מפחיד יוצר בהלה. מגע נעים וחם יוצר שמחה. גם גירויים פנימיים (תחושת שריפה, כאב, צבע בורדו) מעובדים לחוויות (רעב) שנהפך לרגש (תסכול).

התינוק אינו מודע לכך: הוא "שוחה" בתוך מרק חום-שמחה-ביטחון-אור, או לחלופין, רעב-קור-שחור-בההאאאההה!-רעש.

בשלב זה אין עצמי חווה. אין מישהו הזוכר את החוויות הללו ומתייג אותן. מה שיש זה בליל רציף ואין סופי של חוויות מתחלפות הקורות להן ללא סיבה נראית לעין. אין גם מי שיחפש את הסיבה. כפי שהפסיכואנליטיקאי תומאס אוגדן* מסביר את העמדה הראשונית לקיום של מלני קליין:

בהיעדר יכולת לתווך בינך לבין החוויה שלך, נוצרת צורה מוגבלת של סובייקטיביות. (בעמדה זו) העצמי הוא בראש ובראשונה עצמי כאובייקט, עצמי הנחבט על ידי מחשבות, רגשות ותפישות, כאילו היו כוחות חיצוניים או חפצים פיזיים המאכלסים את האדם או מפגיזים אותו. (הדגשה שלי)

אבל גם במרק יש סדר מסוים. תאורטיקנים עכשוויים משערים כי גם עולמם הרגשי של תינוקות מפותח יותר מכפי שחשבו עד כה.  חשוב מכך: התינוקות יכולים להציג מגוון ביטויים רגשיים המותאמים לאירועים והקשורים להם. הם מעריכים את האופן הרגשי שבו המשגיחים עליהם מתייחסים אליהם. כיום מתייחסים לכך כמארג של תקשורת רגשית שבתווך שבין ההורה לתינוק. "התקשורת הרגשית ההדדית בין התינוק למשגיח מאפשרת לתינוק להסדיר ולווסת את עולמו הפנימי", כותב אדוורק טרוניק, מאונ' אמהרסט, מסצ'וסטס.

ψ

סוף להורים

דמיינו למשל, מסביר טרוניק, שני מצבים דומים אך שונים. באחד אמא והתינוקת שלה משחקים בקוקו. התינוקת מתפקעת בצחוק, עד שלפתע היא מסיתה את מבטה הצידה ומתחילה למצוץ אצבע. האמא ממתינה בסבלנות, וכאשר התינוקת מחזירה אל האמא מבט לאחר כמה דקות, האמא מחייכת אליה ואומרת, "או, חזרת אלינו חמודה", המשחק ממשיך. עכשיו דמיינו את אותה סיטואציה, אלא כאשר התינוקת מסיטה מבט, חולפת דקה או שתיים והאמא מתחילה לתהות מה קורה… האם משהו בהתנהגות שלה לא היה תקין… אולי התינוקת כועסת עליה, אולי היא לא היתה קשובה מספיק.

האמא נכנסת לתוך קו הראייה של התינוקת ומנסה, "קוקו!". אך התינוקת מתעלמת. אמא מנסה עוד יותר, מתכופפת לכיוון התינוקת, מנסה לקרב אותה אליה. התינוקת מגיבה בתסכול. היא מתרחקת עוד יותר וממשיכה למצוץ אצבע.

כיום פסיכולוגים התפתחותיים מסבירים את ההבדל בין שני מצבים אלה בתקשורת הרגשית בין התינוקת להורה, ובאופן שזו מאפשרת לתינוק לווסת את הרגשות שלו. כלומר, התינוקת בעצם הפסיקה את המשחק כדי לווסת את ההתלהבות שלה ולהסדיר את המצב הרגשי שלה. כדי "להתקרר". האמא הראשונה התאימה את עצמה יותר לצרכיה הרגשיים של התינוקת.

הורים, ואמהות באופן מופגן יותר בדרך כלל, נוטים להעסיק את עצמם באובססיביות ובחרדה בשאלות קיומיות הקשורות למה שכאן הוגדר כמארג התקשורת הרגשית שבין הילד לבינם. "האם הילד בסדר?", "מה קורה אתו?, "האם אני קשובה מספיק?", "האם שמתי לב?", "למה היא מתעלמת ממני עכשיו?", מה עשיתי?", זה בגלל משהו שעשיתי? שאמרתי?" ועוד ועוד רכבות של מחשבות שאת כולן אפשר לסכם ברגש אחד: אשמה.

כאן מציעים החוקרים ההתפתחותיים בסיס מחקרי לרעיון המהפכני של ל ה י ר ג ע. הם אומרים בעצם: זה לא קשור אליכם. הילד ניתק מגע כי הוא לוקח הפסקה כדי לווסת את עולמו הרגשי. זה טוב. זה בריא. תנו לו. תנוחו. חייכו. התרווחו. ואל דאגה: עוד דקה או שתיים הוא יחזור אליכם רגוע ומחויך יותר.

ψ

סוף למסטולים

נחזור למרק החוויות-מחשבות-רגשות-תפישות המפגיזים את עולמו הפנימי של התינוק. לפי מלני קליין, בשלב זה חוויותיו של התינוק נעות בין שני קטבים מנוגדים של דחפים ופנטזיות שמניעים אותו וצובעים את עולמו. כאשר הוא מוזן ומסופק הוא חווה "אמא טובה" או את "השד הטוב"; כאשר הוא רעב, כואב או חרד או חווה "אמא רעה" או "שד רע". אלה הם חלקי אמא-תינוק: אין היא אותה אמא רציפה. החוויות הרעות מופרדות מהטובות כדי לא לאיין אותן. לאורך החודשים, אם החוויות הטובות גוברות על הרעות, מצליח הפעוט לחבר בין הטוב לבין הרע. נוצרת האמביוולנטיות. הפעוט מתחיל להבין שיכול להיות טוב ורע הדרים באותה כפיפה, אצל אותו אדם. קרעי האם נהפכים לרצף שלם, חיצוני, ואתה מתחילה להנץ החוויה שהתינוק אף הוא רצף אחר, נפרד ממנה.

כאשר אנו מתחילים להפנים כי יש הבדל בינינו לבין האחר, אנו מתחילים אט אט להבין שכנראה גם אנו קיימים. נוצרת ההפרדה ביני לאחר, נוצר האובייקט ולפיכך גם הסובייקט, ניצני האני. לדעת קליין, שלב זה מתחיל בגיל שישה חודשים, והיא קוראת לו השלב (או בשפתה העמדה, הפוזיציה) הדיכאוני. דיכאוני כי אנו מתחילים להפנים את הנפרדות: הרצונות שלנו, התשוקות, הצרכים, הם בהכרח תוקפניים, באים על חשבון האחר. אנו מתחילים להבין את מהותה של הפגיעה שאנו יכולים לגרום לזולתנו, והוא לנו. בשפתה של קליין, החרדה הדיכאונית היא החרדה מיכולתנו להרוס את האנשים שעליהם שרידותנו תלויה.

אל מול חוויות אלו אנחנו לעתים פורשים. חוזרים אחורה למצבים רגרסיביים. מצב אחד כזה הוא כאשר אנחנו לוקחים סמים משני תודעה. סמים הלוצינטוריים בעצם מחזירים אותנו לאותו רצף נזיל וכאוטי זה של תודעת המרק התינוקי. רבים דיווחו שבטריפ של אל.אס.די או פטריות מסוג סלוסייבן אור נהפך לצליל, מוסיקה לצבע, חום לתחושת מגע.

שם אנו לא הורסים ולא נהרסים, כי אנו פשוט לא קיימים בנפרדות מהכוליות. אנו מאבדים את ההשפעה שלנו על המציאות הניחוות – ואנו נישאים, מורמים על ידי האם הטובה או ננטשים על ידי האם הרעה, אך לא צריכים להתמודד עם האשמה של היותנו אחראים למעשנו.   

מצב רגרסיבי אחר, שהרבה פחות בשליטה, הוא התקף פסיכוטי – שגם בו יש דיווחים על עירבוב של חושים, אלא שלחוויה זו מתלווה באופן די קבוע תחושה עזה של חרדה.

אנשים מחפשים חוויות רגרסיביות – המחזירות אותם למצב הינקותי – כדי לצוף שוב במרק הזה של אורות מרצדים בטעם דבש. מנקודת המבט שתיארתי כאן, אפשר להסביר זאת ברצון הלא מודע לחזור למקום שבו הרע אינו מאיים על קיומו של הטוב. שאין יותר אמביוולנציה או מורכבות. המחשבות, התחושות, האירועים והגירויים החושיים פשוט קורים להם מבחוץ, כאילו הם אינם קשורים ואינם בשליטה. סמים עושים את זה בסגנון הקל: זבנג וגמרנו – ללא מאמץ. מדיטציות, תרגולים רוחניים, עבודה פסיכולוגית ומודעת עמוקה – כל אלה מתמודדים עם המקומות הללו באופן הדרגתי וסיזיפי הרבה יותר. הדורש התמדה, מחויבות ולקיחת אחריות לאורך זמן.

אולי הגיע זמן לוותר על הסמים: כך אפשר להימנע גם מהסכנה מפסיכוזה.

* תומס אוגדן, "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" עמ' 45

2 comments on “איך עושה תות? עולמם המופלא של תינוקות – ומדוע אנו רוצים לחזור לשם

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s