על נמרים ודובים: כמה מחקרים שאיימי צ'ואה לא הספיקה לקרוא

תחשבו מה שתחשבו על הספר של איימי צ'ואה, אמא נמרה וכו'. מן הסתם היא פורטת לנו על עצב רגשות האשם. אחרת אני לא מצליח להסביר איך הספר שלה בסגנון המדריך-להורות-עשה-זאת-בעצמך-אבל-אחרת-מכל-מה-שחשבת הגיע למקום הרביעי ברשימת רבי המכר של אתר אמזון בארה"ב. היא גם כיכבה בכל העיתונות הכלכלית העולמית – את זה אני דווקא יכול להבין – היא הרי מדברת על יעילות ומקסום ההישגים בגידול הילדים, ומה זו אם לא שפה כלכלית טהורה.

בואו נהיה כנים: לרובנו יש אמא יהודיה ברמה זו או אחרת, ואנחנו יודעים בדיוק מה זה אומר אמא חודרנית, קשוחה ודורשנית – בעלת חיבוק דב. אבל צ'ואה מייצגת כאן מודל אימהי נוקשה הרבה יותר.

בדה מרקר (כאן) כתב גיא רולניק למה הסיפור מרתק כלכך כלכלנים. כתבה גדולה עליה מתפרסמת במוסף סוף השבוע של העיתון,  ובגרדיאן פורסם גם דיון עם הפסיכולוג אוליבר ג'יימס. ג'יימס טוען כי בניגוד לעמדה של צ'ואה, ילדים מגיעים להישגים באופן בריא רק כאשר הם מונעים ממוטיבציה פנימית.

צ'ואה עצמה מנסה להגן על עשרת הדיברות הקיצוניות שלה לגידול ילדים, ובהן:

• על הילדות נאסר לישון אצל חברות וחברים.
• על הילדות נאסר להתלונן על כך.
• על הילדות להתאמן כל יום במשך 6 שעות בפסנתר או בכינור. כולל בשבתות ובחגים.
• על הילדות נאסר להביא חברות הביתה.
• על הילדות נאסר לצפות בטלוויזיה ולשחק במשחקי מחשב.
• על הילדות חובה לקבל ציון A בבחינות.

ועוד ועוד… בציטוטים הבאים:

יש כל מיני בעיות פסיכולוגיות במערב שלא קיימות במזרח אסיה.

או:

תהיו בטוחים: ילדים מערביים אינם מאושרים יותר מילדים סיניים.

ובכן, נראה שכאשר צ'ואה, ד"ר למשפטים בייל,  היתה עסוקה לאלף את בנותיה היא לא הספיקה לראות כמה מחקרים בנושא. למשל מחקר הקובע כי נשים אמריקאיות ממוצא אסייתי הן בעלות הסיכוי הגדול ביותר להתאבדות בקרב כל קבוצות המוצא בארה"ב. הסיבה לכך, משערים החוקרים, היא שבחברות המסורתיות האסיתיות נושאים כמו מוות והתאבדות היו בבחינת טאבו. בארה"ב, הקשיים יוצאים מן המחשכים. "חשוב לפיכך שאנשים ממוצא אמריקאי-אסייתי יתחילו לדבר על אובדנות ותחלואה נפשית", מסכמים החוקרים.

מחקר נוסף שצ'ואה מתעלמת ממנו הוא שהדחיפה למצוינות היא הסיבה לכך שהתאבדות הוא גורם המוות השני בקרב נשים ממוצא אמריקאי-אסייתי.  "לנשים אלה לא היו מקורות תמיכה או מושג כיצד פונים לעזרה", כותב  ה-CNN.

איימי צו'אה, אופס.

ψ

בשיחות רבות שקיימתי עקב הפוסט הזה, סוציולוגית חכמה החכימה את אוזני במחקר הקלאסי של הסוציולוג אמיל דורקהיים, "על ההתאבדות". במחקר זה, שהיה מהמחקרים הסוציולוגיים הראשונים של תחילת החיים המודרניים, החליט דורקהיים לבדוק דווקא את השפעת החיים המודרניים באחת הנקודות הכואבות והמשמעותיות ביותר על הפרט – מתי הוא לוקח את חייו בידיו.

דורקהיים, במחקר די פשוט בעצם של השוואת נתונים סטטיסטיים, מצא שבחברות שבהן הלכידות החברתית גדולה יותר (כלומר יש יותר תחושה של קהילה או במלים שלו "אינטגרציה חברתית") – שיעור ההתאבדויות הולך ופוחת. כאשר החברה אינה מאורגנת, אנשים פונים להתאבדות כמפלט האחרון.

כך, בחברות קתוליות הסיכוי שמישהו יתאבד נמוך יותר מאשר אדם במצב זהה לחלוטין שחי בחברה פרוטסטנטית – שבה המשפחה והקהילה פחות חשובות ומלוכדות. שיעור ההתאבדויות בקרב יהודים, אגב, הוא הנמוך ביותר, לפי ממצאי דורקהיים, ב-1897.

דורקהיים, למיטב ידיעתי, לא בדק את שיעור ההתאבדויות בקרב קהילות ממוצא אסייתי. ואולם הן מאופיינות הן בהיעדר פתיחות למצוקות נפשיות (השלם חשוב יותר מהפרט), והן בנטייה של הפרט לשים את האגו שלו במקום משני, ולהיות כנוע יחסית לצו החברתי – מה שדורקהיים מכנה שליטה חזקה של החברה באדם, שיכולה להביא להתאבדות אלטרואיסטית. כלומר מוות הירואי, שבו האדם מקריב את חייו למען החברה.

צ'ואה, לדעתי, פועלת בגישות אלה – של הקרבה אלטרואיסטית מצד בנותיה. כל עוד שזה במסגרת המותר על פי החוק והמוסר – זכותה. רק שלא תבוא ותאמר שהבנות מאושרות יותר או שהסיכוי שיתאבדו נמוך יותר. זה פשוט לא נכון.