מקורות תמיכה לנכי ומתמודדי נפש – ומשפחתם

מי זכאי לשירותי סל שיקום בבריאות הנפש?

נכים משיעור של 40% על רקע נפשי, מגיל 18 עד גיל הפנסיה (למרות שהחוק לא ברור בנקודה זו), שעברו ועדת סל שיקום. ראו מסמך של משרד התמ"ת.

השירותים:

הנה מסמך של שירותי שיקום במחוז תל אביב. שימו לב שלא כל החברות מעודכנות, אך המסמך נותן כיוון כללי. בכל מקרה כל בקשה לשירות מסוים צריכה להיעשות מול הוועדה, בתיאום עם הגורם המטפל – עו"סית, פסיכולוג, פסיכיאטר וכו'.

כאן יש פורום שיקום לנפגעי נפש באתר דוקטורס. אמנם התשובות לא תמיד מלאות עד הסוף, אך תמיד ברוח טובה, אנושית ואכפתית. קהילה בפני עצמה. מומלץ

אתר הבית של פורום משפחות נפגעי נפש – עוצמה. ה מ ו ן מידע שימושי, תמיכה, וקצת פוליטיקה

אתר הבית של ממ"ן – מרכז למידע ושיתוף של משפחות מתמודדי נפש

אתר הבית של אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש, המפעילה בעצמה גם חלק מהשירותים – כמו דיור מוגן, הוסטלים, מרכזי תעסוקה ותעסוקה נתמכת ומרכזי ייעוץ למשפחות בכמה ערים גדולות. זה לצד פעילות רבה לתמיכה והסברה למתמודדים עם מחלות נפש.

מאמר מעניין של עו"סית חוה אוסטרובסקי, על מגמות חדשות בשיקום נפגעי נפש בקהילה

ψ

דברי פתיחה של מר יחיאל שרשבסקי, ממונה שיקום ארצי, שירותי בריאות הנפש, בכנס ארצי על  שיקום נכי נפש בקהילה, פברואר 2010

שיקום נכי נפש בקהילה: תמונת מצב (מצ"ב מצגת)

מטרת חוק השיקום הינה "לשקוד על שיקומם ושילובם בקהילה של נכי הנפש כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו"[1].

מערכת השיקום בנויה להגשמת מטרת החוק ולצורך זה נעשה המאמץ לשילוב כל אדם בקהילה, בתנאים המתאימים ליכולתו ולרצונו, בהתאם לאפשרויות המנויות בסל השיקום בחוק.

כיום, כ- 60,000 אנשים הינם בעלי לפחות 40% נכות עקב בעיה נפשית (סעיפים 33,34 בביטוח הלאומי) ולפיכך זכאים לפנות לקבלת סל שיקום.

הנתונים שלנו מראים כי מחודש דצמבר 1998 (השנה בה יש לנו נתונים מדויקים) עד לחודש יולי 2009, מספר המשתקמים עלה מ- 4,334 ל- 15,459. במקביל, מספר מיטות האשפוז בבתי החולים ירד משנת 1994 (התחלת פעולת מערכת השיקום) עד שנת 2009 מ- 7,048 מיטות ל- 3,150.

חשוב להדגיש גם כי משך האשפוז של הנהנים משיקום (כאשר ישנו צורך לאשפזם) קטן בהרבה לעומת אלו שמחוץ למערכת השיקום. בניתוח שערך ד"ר לרנר, מנהל מכון פלק, נמצא שההבדלים בחזרות לאשפוז ובשהייה הממוצעת באשפוז אצל אנשים שהיו באשפוז של לפחות חצי שנה, הינם של עשרות אחוזים.

אין לנו ספק שאיכות החיים של האנשים הנכנסים למערכת השיקום, משתפרת באופן ניכר ואנו מפתחים כיום מערכת שתוכל למדוד את אפקטיביות השיקום, הן מבחינת איכות החיים, הן מהבחינה הבריאותית, הן מבחינות סובייקטיביות שונות, והן מבחינת מדדים מדויקים כגון: רמות הכנסה, רמות אשפוז ועוד.

המושג השיקומי הרווח כיום במערכת הינו "החלמה", שפירושה בניית חיים משמעותיים ומספקים ברמה האופטימאלית המתאפשרת מיכולתו של האדם לצד מגבלותיו. זו המטרה המתייחסת לכל משתקם ולמעשה היא מטרה משותפת לכולנו כבני אדם.

בנקודה זו יש להזכיר כי סל השיקום מגדיר את השירותים הכלולים בו ובסטנדרטים הקיימים ישנן אוכלוסיות שלא ניתן להן מענה, ורק אם הסל ישתנה ויתווספו בו מסגרות ייחודיות עבור אוכלוסיות אלו, הוא יוכל לכסות את כל האנשים להם נכות נפשית של 40% לפחות. מדובר באנשים עם הפרעות התנהגותיות קשות, אנשים עם בעיות אורגניות ועוד. בנוסף ישנם אנשים עם אבחנות כפולות, שרק שיתוף פעולה הדוק עם משרד הרווחה ייתן פתרון. זאת כיוון שהאחריות השיקומית באספקט הנפשי היא של משרד הבריאות והאחריות השיקומית באספקטים גופניים או של התמכרויות היא של משרד הרווחה. מתקיימים דיונים משותפים לבניית מסגרות כאלה, אך ישנה עוד דרך ארוכה  לפנינו.

ברצוני להתייחס למספר נקודות נוספות עליהן יש לתת את הדעת לקידום מצבם של נפגעי נפש. חלקם נושאים מוכרים שיש לחזור עליהם שוב ושוב.

ראשית, חוק השיקום: אני מקווה שהפעולות לכינון הרפורמה יתעוררו שוב ויחזרו למסלול,

אך אני חייב שוב להתריע כנגד פגיעה  בחוק השיקום. הרפורמה הביטוחית יכולה להתבצע במצב הטוב ביותר אם לא ניגע בחוק השיקום. הגבלה תקציבית של החוק עלולה לומר למספר לא ידוע של אנשים שלמרות שעם פרוץ מחלתם הם הוצאו מהחברה באופן מיידי; שילובם בקהילה מחדש ושיפור איכות חייהם ברוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יכולים להמתין עד שיימצא תקציב. אך הגבלה תקציבית עלולה גם לפגוע ברפורמה עצמה בכך שיהיו מאושפזים שלא יהיה תקציב לשקמם והם יישארו בבתי החולים.

על חשבון מי? קופות החולים? משרד הבריאות? בתי החולים?

בסטיגמה, שהיא האויב המרכזי של נפגעי הנפש, אני רוצה לגעת משלושה כיוונים.

האחד, קשור לתפיסות הסטיגמטיות של מערכת הבריאות. איני יודע עד כמה אתם מודעים לכך שבכל ההכשרות למקצועות הרפואיים, הטיפוליים והסיעודיים; אדם חייב להצהיר על מצב בו הוא סובל ממחלה מסכנת וכן אם סבל ממחלת נפש. אם מישהו רוצה להיות רופא, מרפא בעיסוק, איש סיעוד ואפילו טכנאי שיניים, הוא חייב ליידע את הרשויות אם בעברו מחלת נפש. יכולים לומר שזו תקנה ארכאית, אך לצערי רק לאחרונה התבשרנו שגם בחוק החדש הנוגע לריפוי בעיסוק ולפיזיותרפיה המצב זהה. רק לאחרונה סיימו בבית לוינשטיין שלושה נפגעי נפש, יחד עם אנשים אחרים עם מוגבלות, קורס טכנאי שיניים ולקראת טקס ההסמכה מנעו מהם השתתפות כיוון שבעברם מחלת נפש.

יצוין גם כי המוסד לביטוח לאומי אוסר על נפגעי נפש לטפל בקשישים דרך חברות הסיעוד. רק לידיעתכם, במערכת השיקום משולבים כבר למעלה מ- 100 נפגעי נפש כאנשי צוות לכל דבר בכל הדרגים והדבר מאוד מיטיב עם המערכת.

תופעה שנייה נוגעת לתרופות הפסיכיאטריות. התרופות החדשות, האטיפיות, גורמות לחלק מהאנשים לתופעות לוואי המביאות אותם להשמנה ולתחלואה בסוכרת ולעיתים במחלות לב. משום מה, רושמים לאדם תרופות אלו, ובדרך כלל לא מספרים לו על תופעות הלוואי החמורות הצפויות. הדרך היחידה להבין דבר מדהים זה הינה הסטיגמה כלפי המתמודדים עם בעיות פסיכיאטריות. לכאורה, חלק מהרופאים חושב "מה הם מבינים?" "איך הם יכולים לשפוט מה נכון עבורם והיכן ליטול סיכונים?".

נושא שלישי הקשור לסטיגמה נוגע למועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה. בזמנו כאשר כתבנו את החוק הוכנסו למועצה חברים ממשרדי ממשלה שונים. הכוונה הייתה שנציגים אלה יפעלו בקרב משרדי הממשלה אותם הם מייצגים לשינוי תדמיתם של נפגעי הנפש ולשינוי היחס כלפיהם במישורים הרלוונטיים כגון העסקה, הנגשה ועוד. אני קורא למועצה לשקול את סדרי העדיפויות של עיסוקיה. אמנם חשוב גם לעקוב וללוות את מערכת השיקום, אך חשוב גם לשנות את פני החברה ביחסה אל נפגעי הנפש.

לבסוף, אגע בנושא עקרוני המעסיק אותנו שנים רבות וגם המועצה נתנה דעתה עליו ואף המליצה המלצה שעדיין לא התקבלה. לתפיסתי מערך השיקום בקהילה צריך לפעול כאגף עצמאי במשרד הבריאות ולא כחלק משירותי בריאות הנפש. אופי השירותים אינו רפואי, תפיסתו הינה ייחודית ואינה המקובלת בעולם הרפואי. ההתייחסות לאנשים שונה והכפיפות לעולם הרפואי פוגמת הן במהלכים שונים ביומיום והן ברמה העקרונית. אני מאמין שאפילו חלק מהתופעות אותן הזכרתי בדברי היו שונות, לו היינו פועלים כאגף עצמאי ועדיין איני מתייאש מכך. אני מאמין שבעומק ליבם גם הרופאים יודעים זאת.