דברו עם ילדכם: בכל כיתה שנייה בישראל יש קורבן להתעללות

"היום המחנכת סיפרה לכולנו. היה שקט בכיתה. אני לא מבינה איך אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מבין איך מישהו יכול להתנהג ככה", אמרה השבוע תלמידת כיתה י"א בתיכון היוקרתי בירושלים, שבו נחשפה פרשת ההתעללות לכאורה החמורה של שלושה נערים בנער בן כיתתם במשך שנתיים. המנהל הנרעש אמר ש"אף אחד לא ידע אפילו ברמז" ופנה לתלמידים: "אני מתחנן שבמקרים כאלה תבואו לשתף אותנו. בואו לשתף את ההורים. אתם יכולים לסמוך עלינו, נטפל באירועים ברגישות ובתקיפות". אבל בדרך כלל יש רמזים. למשל במקרה זה, הנערים חשודים שאף צילמו חלק מההתעללויות והפיצו את הסרטונים בבית הספר. לאחר מכן הנער לא יכול היה לשאת עוד את ההשפלה ועזב את בית הספר.

פעמים רבות כן רואים רמזים – אך חוששים לעשות עמם משהו. מי שמשלם את המחיר הוא הקורבן. כדי להגן על ילדכם ועל חבריהם, פתחו ערנות, יצרו מרחב שיחה בטוח, כבדו והעצימו את ילדכם ותנו להם תחושה שאתם מקבלים אותם בכל מצב.

תמונה: http://www.nobully.com
אז כיצד ייתכן אם כן שאנו מופתעים (שוב) מההתעללות הזו. כיצד ייתכן שרק לאחר שהנער בן ה-14 אזר עוז והתלונן בפני המדריך שלו במועדונית על מסכת ההשפלות, המכות, ההתעללות המינית, החתכים בסכין יפנית, כיבוי הסיגריות הבוערות, עשיית הצרכים עליו, קשירתו שעות בכיסא וסחיטת הכספים – רק אז ראו את החתכים העמוקים והכוויות על כל הזרועות, כפי שהעיד המדריך?

מצד אחד, אנחנו חושבים שכאן, בישראל, דברים כאלה לא קורים. מה זה פה, ארה"ב? שמתעללים בנערים ואף אחד לא פוצה פה? לא שם לב? הרי כולם מכירים פה את כולם. פה זה כפר קטן. מישהו ירים אצבע על הילד שלך, והשכנה רחל או דורית כבר שומעת ויודעת. זה לא הפרברים האמריקאים פה.

באמת? הגיע זמן שתצבטו את עצמכם ותתעוררו: הנה התבשרנו רק לפני שבוע שהמצב בישראל גרוע פי שניים מבארה"ב. ש-18 מכל 1,00 ילדים בארצנו הם קורבנות התעלללות לעומת 10 בארה"ב. שב-2010 כולה 45,600 ילדים חוו התעללות לסוגיה השונים – בבית, בבית הספר, באינטרנט. מה שלא דווח בעיתון – ומדווח כאן – הוא עלייה דרמטית של  פי שלושה (!) מקרים נוספים של התעללות בין השנים 1995-2009. כלומר בתוך 15 שנים התופעה גדלה פי שלושה!

ואל תחשבו שהדבר רחוק מכם. התעללות חוצה גיאוגרפיה ומעמד סוציואקונומי. המקרה האחרון ב"תיכון היוקרתי" בירושלים הוא דוגמה לכך. כשעבדתי עם בני נוער במחוז השני בעושרו בארה"ב כולה – מחוז מרין שבקליפורניה, המתחבר לסן פרנסיסקו דרך גשר הזהב  – אחת התלונות העיקריות שטיפלתי בה היתה הזנחה והתעללות של הורים.

אם בבית ספר ממוצע בעיר ממוצעת בישראל לומדים 600-800 תלמידים בכ-20 כיתות, לפי המפתח של המועצה לשלום הילד,  11-14 מהם הם קורבנות של התעללות. כלומר ילד בכל כיתה שנייה בכל בית ספר בישראל הוא קורבן להתעללות. במלים אחרות, אם יש לכם ילד שלומד בבית ספר, יש לכם סיכוי לא רע להכיר ילד שחווה התעללות בבית או מחבר או מכר – רק אינכם מודעים לכך. או שאינכם רוצים להיות מודעים לכך.

ψ

לאיזו אלימות יכולים ילדים להיות חשופים? האתר ללא בריונות, מגדיר:

בריונות פיזית – כאשר ילד משתמש בכוח פיזי לפגוע באחר. זה יכול להיות על ידי מכות, דחיפות, בעיטות, צביטות וכו'. הצקה גופנית כוללת גם לקיחה או שבירת חפצים של הילד או גניבה או סחיטת כסף.

בריונות מילולית – כאשר ילד משתמש במילים כדי לפגוע בילד אחר. אם הוא מאיים, מתגרה, מעליב, משממש בשמות גנאי, השמצות, גרפיטי או לעג. זה כולל גם מחוות עוינות כגון עשיית פרצופים, בהייה, עשיית "עין הרע", גלגול עניים ויריקות.

בריונות חברתית – כאשר ילדים משבשים מערכות יחסים של ילד עם חברים אחרים בכך שהם משאירים אותו בחוץ, מרכלים, לוחשים ומפיצים עליו שמועות. היא כוללת כאשר ילדים מסובבים לו את הגב, לא מדברים אתו ומחרימים אותו.

בריונות דיגיטלית – מתייחסת לשימוש של טלפונים סלולריים, הודעות טקסט, דואר אלקטרוני, סמסים, צ'אטים, בלוגים ואתרי רשתות חברתיות כדי להציק לילד אחר בכל אחת מהדרכים שתוארו לעיל. דוגמאות לבריונות דיגיטלית הן שליחת הודעות טקסט מאיימות או מעליבות בטלפון; פרסום מידע כוזב או תמונות אישיות ברשתות חברתיות כמו פייסבוק  או טוויטר; שליחה באמצעות דוא"ל של ילד אחר הודעות שהופכות את הילד להיראות רע; יצירת דף אינטרנט המוקדש לילד והשם אותו ללעג. ברינות מסוג זה נמצאת בשנים האחרונות במגמת עלייה, וכיום מתחילה להיות בעיה רצינית בבתי ספר, ככל בריונות אחרת.

ψ

מה אנחנו, כהורים יכולים לעשות עם זה. האם להתערב או לא? האם לחטט לילד בדברים? מה עושים כשמציקים לילד שלך? אם לפנות לייעוץ פסיכולוגי?

תתעניינו בחייהם של הילדים שלכם – אל תצפו שהילדים שלכם ינדבו לכם מידע שהם מטרות להטרדה ולהתנכלויות. גם במקרה של יחסים קרובים בין ההורה לילד, קוד השתיקה בין הקורבן לתוקפן בדרך כלל שורד. שאלו את הילדים שלכם מי החברים שלהם, בקרו בכיתות ובגנים שלהם. דברו עם המורים שלהם.

חפשו סימנים לכך שהילדים שלכם יכולים להיות קורבנות להתעללות – רמזים אופייניים של הצקה הם כאבי בטן, כאבי ראש, עצבנות, חוסר חברים, נסיגה חברתית, שינוי פתאומי בהתנהגות, דיכאון, חוסר רצון ללכת לבית הספר. במקרה של הצקה פיזית – חתכים וחבורות בלתי מוסברים.

יצרו מרחב שיחה בטוח – היו אקטיביים. תשאלו לפשר הסימנים המעלים חשד לאלימות, אל תקלו ראש בהם. מצד שני, אל תצפו שהילד ישתף פעולה ויודה בהצקות שהוא או היא עוברים, אם אכן הדברים קורים. קורבנות להצקות  נוטים להאשים את עצמם ולחוש בושה באירועים שהם חווים. תקשרו שאתם אוהבים אותם ושתקבלו אותם בכל מצב, גם חלשים או פחות מוצלחים ממה שהם חושבים שצריך להיות. הסבירו להם שאלימות זה דבר לא מקובל שאין להשלים אתו. מצד שני, אל תהיו אלימים בעצמכם – כבדו את המרחב של הילד. תנו להם את הזמן והמרחב הבטוח לספר לכם אם ומה עובר עליהם. שקפו להם שאתם בוטחים ומאמינים בהם, ובטוחים שכשיצטרכו – הם יפנו אליכם.

אל תתערבו מאחורי גבו של ילדכם – במקום, שאלו את הילד שלכם על החברויות שלו ומה הוא עושה בהפסקה. חנכו אותם על שימוש בטוח באינטרנט. העלו את נושא ההצקה באופן עקיף ותנו לילדכם לענות. הזדהו עם הילד שלכם, הרגיעו אותו או אותה. אהבו אותם.

העצימו את ילדכם – גבשו אסטרטגיה לפעולה עם הילד שלכם. שאלו אותו או אותה אם הם רוצים לשנות את המושבים בכיתה או לעבור כיתה או אפילו בית ספר. ערכו משחקי תפקידים על מה שהם עלולים לעשות או לומר בעתיד. אם הם חשופים לבריונות דיגיטלית, דברו על שינוי הדואר האלקטרוני שלהם, שמות המסך ולמי נותנים אותם. גבשו ביחד פעילות לשעות אחר הצהריים – חוגים, חברים שיכולים לתמוך בהם, תחומי עניין.

אל תכעסו עליהם – לא סתם אנשים נוטים שלא לראות רמזים וסימנים להתעללות, הצקות או החרמות – ולהיות מופתעים כשהפרשות מתפוצצות. אנו חיים בחברה אשר מקדשת את החזק ומוקיעה את החלש. תחשבו על הגיבורים של הסרטים, האם הם מסכנים? פגועים? דחויים? בדרך כלל לא. תסכלו על התגובות של החברה לנפגעות אונס או גילוי עריות, פעמים רבות מאשימים אותן, מסתירים, שומרים סוד. רובנו יודעים כמה פעולות מעין אלה מוסיפות חטא על פשע – אך מפתיע לגלות כמה הן מושרשות בנו. כמה אנו יכולים לכעוס על החלשים כי הם "הסכימו" להיות חלשים. אלה הם דפוסים חברתיים שקשה להשתחרר מהם. קבלו את המקום החלש בילד שלכם, ונסו להזדהות עמו. הסבירו לו שבכולנו יש צדדים חלשים, פחות אהובים, ומצאו דרכים כיצד לחיות עמם בשלום.

התייחסו לבית הספר כידיד, לא כאויב – דברו עם המחנכת של הילד בשלווה, פרסו את העובדות ונסו לזכות בתמיכתה. אם זה לא עוצר את הבריונות, קבעו פגישה עם מנהל בית הספר. היו תקיפים וברורים, אך אדיבים ומשתפי פעולה. אם יש דבר שבית ספר מתקשים להשלים אתו זה הורים שלא משתפים פעולה ושצועקים.

לפנות או לא לפנות להורים של הילדים התוקפניים – קיימות גישות שונות לשאלה זו. חלקן גורסות כי פנייה להורי הילדים הפוגעים רק תחריף את המצב, כי הילדים יוציאו את קצפם על ילדכם. גישות אחרות טוענות הפוך, יש בכך סימון ברור לילד שאתם אתו, ותלכו בכל דרך אפשרית כדי לעצור את הפגיעה בו. לדעתי, ההחלטה אם לפעול כך או כך צריכה להיעשות בהתאם לכללים הרשומים לעיל. מתוך שיחה ברורה ובטוחה עם הילד שלכם וגיבוש משותף של אסטרטגיית הפעולה. שתפו אותו בלבטים שלכם, והקשיבו והביאו בחשבון את המחשבות שלו בעניין.

לחטט או לא לחטט – זו השאלה. הורים רבים מתלבטים בשאלה זו, וגם לה יש גישות לכאן ולכאן. החיטוט במחשב האישי, ביומן או במכתבים האישיים משדר חוסר אמון וקצר בתקשורת מחד גיסא. ככזה הוא יכול להיתפש אצל הילד כחוויה קורבנית נוספת, שאין במי להאמין ולסמוך בעולם – אפילו לא על הוריו. מאידך גיסא זו דרך לשמור את היד על הדופק, ועם מה שקורה בחוץ… מי יודע. גם כאן הפתרון הוא לא במעשה אלא באיך עושים אותו. כדאי שלפני שתחליטו אם אתם מהמחטטים או לא, תעשו חושבים עם עצמכם ובני זוגכם, תשקלו היטב – ותכינו את עצמכם לשיחה צפופה עם הילד.

פנו לעזרה מקצועית. אחד הפחדים הגדולים ביותר עבור הורים הוא להתמודד עם מצב שילדכם עובר הצקות והטרדות מצד ילדים אחרים. קשה מאוד להכיל את זה לבד. הרבה יותר קל להדחיק את הדברים כאילו הם לא קיימים. אם פעלתם לפי הגישות המפורטות כאן ועדיין אתם לא רואים שיפור במצב, אל תהססו. לטובת הילד, פנו לאנשי מקצוע. לפסיכולוג קליני, להדרכת הורים, ליועצת בית הספר. תהיו אקטיביים. צאו להגנת ילדכם. הרבה יותר מתסכל לגלות בדיעבד שיכולתם לפעול – אך בגלל הבושה לא עשיתם מספיק. מחקר שהקיף 17,000 בני נוער מצא שהפעולה היעילה ביותר להפסקת האלימות היתה פנייה למבוגר חיצוני לאירועים.

חובת דיווחהחוק בישראל קבע כי יש חובת דיווח על מקרי התעללות בילדים ובני נוער, כמו גם על חסרי ישע. מי שעובר על כך צפוי לעונש של מאסר. הדיווח יכול להיעשות ליועצת בית הספר, למחנכת, לעובדי הרווחה בעירייה או ישירות למשטרה. הטיפול במקרים כאלה אינו מהיר ורואה קודם כל את טובת הילד. לא ימהרו להוציא את הילד מהמסגרות ובטח שלא מביתו – כך שאם יש ספק – אין ספק. דווחו.

4 comments on “דברו עם ילדכם: בכל כיתה שנייה בישראל יש קורבן להתעללות

  1. הילדה שלי לא מקובלת בכיתה. אני מנסה לדבר אתה על כך אבל היא לא מוכנה לשתף אותי בשום דבר. לאחרונה הציונים שלה ירדו. אני מודאגת. אשמח לכל רעיון

    • אני מבין את הדאגה, וכדאי לבדוק האם יש דברים מאחורי החשש שלך. כפי שציינתי , ילדים לא ששים לשתף את ההורים בדברים לא נעימים העוברים עליהם, בשל הבושה או האשמה שייתכן שהם מרגישים.

      דברי על כך בקול רם. ספרי לה, למשל, שאת מאמינה שאם את היית מאבדת את מקומך החברתי זה היה פוגע בך מאוד. שאלי אותה מה היא חושבת על כך. אפשר כמובן לשתף את אביה של הילדה, ואולי גם את אחיה – תלוי במידת הקרבה שהיא חשה אליהם.

      לא ציינת את גילה של הילדה. מובן שהוא משמעותי. אך מנסיוני אפשר לדבר ולהסביר ולשוחח גם על דברים מורכבים עם ילדים צעירים מאוד – אפילו מגיל שנתיים. מובן שככל שהם צעירים עדיף לא להכביד עליהם מדי, והשיחה לא אמורה להיות יותר מ-5 דקות.

      עם זאת, חשוב לזכור, שאנו לא יודעים מה קורה בעולמו של הילד כאשר הוא בבית הספר – וזה בסדר. הוא לא חייב לדווח הכל. כל עוד הוא או היא מבטיחים שהם בסדר ולא מעונה להם כל רע – ואין לכם כל סיבה לחשוב אחרת – תרפו.

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s