דברו עם ילדכם: בכל כיתה שנייה בישראל יש קורבן להתעללות

העצימו את ילדכם – גבשו אסטרטגיה לפעולה עם הילד שלכם. שאלו אותו או אותה אם הם רוצים לשנות את המושבים בכיתה או לעבור כיתה או אפילו בית ספר. ערכו משחקי תפקידים על מה שהם עלולים לעשות או לומר בעתיד. אם הם חשופים לבריונות דיגיטלית, דברו על שינוי הדואר האלקטרוני שלהם, שמות המסך ולמי נותנים אותם. גבשו ביחד פעילות לשעות אחר הצהריים – חוגים, חברים שיכולים לתמוך בהם, תחומי עניין.

אל תכעסו עליהם – לא סתם אנשים נוטים שלא לראות רמזים וסימנים להתעללות, הצקות או החרמות – ולהיות מופתעים כשהפרשות מתפוצצות. אנו חיים בחברה אשר מקדשת את החזק ומוקיעה את החלש. תחשבו על הגיבורים של הסרטים, האם הם מסכנים? פגועים? דחויים? בדרך כלל לא. תסכלו על התגובות של החברה לנפגעות אונס או גילוי עריות, פעמים רבות מאשימים אותן, מסתירים, שומרים סוד. רובנו יודעים כמה פעולות מעין אלה מוסיפות חטא על פשע – אך מפתיע לגלות כמה הן מושרשות בנו. כמה אנו יכולים לכעוס על החלשים כי הם "הסכימו" להיות חלשים. אלה הם דפוסים חברתיים שקשה להשתחרר מהם. קבלו את המקום החלש בילד שלכם, ונסו להזדהות עמו. הסבירו לו שבכולנו יש צדדים חלשים, פחות אהובים, ומצאו דרכים כיצד לחיות עמם בשלום.

התייחסו לבית הספר כידיד, לא כאויב – דברו עם המחנכת של הילד בשלווה, פרסו את העובדות ונסו לזכות בתמיכתה. אם זה לא עוצר את הבריונות, קבעו פגישה עם מנהל בית הספר. היו תקיפים וברורים, אך אדיבים ומשתפי פעולה. אם יש דבר שבית ספר מתקשים להשלים אתו זה הורים שלא משתפים פעולה ושצועקים.

לפנות או לא לפנות להורים של הילדים התוקפניים – קיימות גישות שונות לשאלה זו. חלקן גורסות כי פנייה להורי הילדים הפוגעים רק תחריף את המצב, כי הילדים יוציאו את קצפם על ילדכם. גישות אחרות טוענות הפוך, יש בכך סימון ברור לילד שאתם אתו, ותלכו בכל דרך אפשרית כדי לעצור את הפגיעה בו. לדעתי, ההחלטה אם לפעול כך או כך צריכה להיעשות בהתאם לכללים הרשומים לעיל. מתוך שיחה ברורה ובטוחה עם הילד שלכם וגיבוש משותף של אסטרטגיית הפעולה. שתפו אותו בלבטים שלכם, והקשיבו והביאו בחשבון את המחשבות שלו בעניין.

לחטט או לא לחטט – זו השאלה. הורים רבים מתלבטים בשאלה זו, וגם לה יש גישות לכאן ולכאן. החיטוט במחשב האישי, ביומן או במכתבים האישיים משדר חוסר אמון וקצר בתקשורת מחד גיסא. ככזה הוא יכול להיתפש אצל הילד כחוויה קורבנית נוספת, שאין במי להאמין ולסמוך בעולם – אפילו לא על הוריו. מאידך גיסא זו דרך לשמור את היד על הדופק, ועם מה שקורה בחוץ… מי יודע. גם כאן הפתרון הוא לא במעשה אלא באיך עושים אותו. כדאי שלפני שתחליטו אם אתם מהמחטטים או לא, תעשו חושבים עם עצמכם ובני זוגכם, תשקלו היטב – ותכינו את עצמכם לשיחה צפופה עם הילד.

פנו לעזרה מקצועית. אחד הפחדים הגדולים ביותר עבור הורים הוא להתמודד עם מצב שילדכם עובר הצקות והטרדות מצד ילדים אחרים. קשה מאוד להכיל את זה לבד. הרבה יותר קל להדחיק את הדברים כאילו הם לא קיימים. אם פעלתם לפי הגישות המפורטות כאן ועדיין אתם לא רואים שיפור במצב, אל תהססו. לטובת הילד, פנו לאנשי מקצוע. לפסיכולוג קליני, להדרכת הורים, ליועצת בית הספר. תהיו אקטיביים. צאו להגנת ילדכם. הרבה יותר מתסכל לגלות בדיעבד שיכולתם לפעול – אך בגלל הבושה לא עשיתם מספיק. מחקר שהקיף 17,000 בני נוער מצא שהפעולה היעילה ביותר להפסקת האלימות היתה פנייה למבוגר חיצוני לאירועים.

חובת דיווח – החוק בישראל קבע כי יש חובת דיווח על מקרי התעללות בילדים ובני נוער, כמו גם על חסרי ישע. מי שעובר על כך צפוי לעונש של מאסר. הדיווח יכול להיעשות ליועצת בית הספר, למחנכת, לעובדי הרווחה בעירייה או ישירות למשטרה. הטיפול במקרים כאלה אינו מהיר ורואה קודם כל את טובת הילד. לא ימהרו להוציא את הילד מהמסגרות ובטח שלא מביתו – כך שאם יש ספק – אין ספק. דווחו.