תרופות ותקוות חדשות לסובלים מהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה)

התינוקת בזרועותיה של ג 'ואן פישר נראית מושלמת: לחייה מלאות, יש לה הילה של שיער חום ומדובלל ונראה כי דרך עיניה המאושרות היא בולעת את כל העולם אל תוכה. בוהה בנכדתה, פישר לא יכולה לראות שמץ מהמורשת הארורה שעוברת במשפחתם במשך דורות. אבל היא יודעת שזה יכול להיות שם, מוסתר ב-DNA של הילדה.

הירושה היא הפרעה דו קוטבית, מחלה נפשית המשפיעה על 6 מיליון אמריקאים וכ-150 אלף ישראלים. המחלה יכולה להיות מסובכת לאבחון, קשה לטיפול והרסנית לחיים.

 

האם נכדתה של ג'ואן פישר תחמוק ממאניה דיפרסיה? סיכוייה כיום גבוהים יותר. תצלום: סקוט סטראטסנטה / "שיקגו טריביון" / MTC

הרבה על המצב הזה נותר מסתורי, אבל הנטייה הגנטית שלה נהפכת לברורה יותר בשנים האחרונות. אמו של התינוק אובחנה עם ההפרעה, ואולי גם האב לוקה בה. אמנם זה אינו מבטיח שהילדה תלקה יום אחד במחלה, אך זה מגביר את הסיכויים.

אבל בזמן שנפתח הפרק הבא של הסאגה המשפחתית הזו, יש גם סיבות טובות לתקווה.

החוקרים מתקרבים כיום לזיהוי גנים הגורמים להפרעה דו קוטבית. הם משתמשים בהדמיה מוחית למעקב אחר מסלוליה העצביים של המחלה. והם מתחילים להתמקד בגורמים  שעשויים לגרום לה להתלקח.

התפתחויות אלה, כמה מומחים אומרים, מעלות את התקווה כי ילדים שנולדו כיום עם נטייה להפרעה דו קוטבית יחיו חיים קלים יותר מאשר הוריהם. יהיה אפשר לגלות את המחלה קודם לכן, לטפל בה עם תרופות יעילות יותר ואולי אף להחלים ממנה לחלוטין בטיפול נכון ושינויים באורח החיים.

תקווה ופחד היו מנת חלקה של משפחת פישר – כמו משפחות רבות אחרות – במשך עשרות שנים, וג'ואן מוכנה להתמודד, בשביל נכדתה. "ישנם אנשים רבים עם הפרעה דו קוטבית שחיים חיים נפלאים", אמרה פישר, "אני מאמינה שזה אפשרי".

ψ

"הייתי טרוריסטית מגיל 13 עד 18"

הפרעה דו קוטבית, הידועה גם בשם מאניה דיפרסיה, מופיעה בקרב כ-1.5%-2% מהאוכלוסייה ויכולה להיות אחת ממחלות הנפש הקשות ביותר לשאת. במצב מאני חמור אנשים יכולים להוציא כסף בפראות, להתנהג באופן מסוכן לעצמם, בלתי הולם מינית ואף לאבד את אחיזתם במציאות. כאשר הדיכאון משתלט, הם יכולים להרגיש מותשים, אדישים ואף אובדניים. אחד מכל ארבעה מהחולים במחלה ינסה להתאבד במהלך חייו.

אף שפישר לא אובחנה עם המחלה, הצל שלה תמיד היה תלוי מעליה. קרובי משפחה מבוגרים אושפזו בעבר במוסדות פסיכיאטריים, לאחר שהציגו התנהגות בלתי יציבה באופן מחריד או ניסו להתאבד לאחר שניםשל ניסיון להרגיע את מוחם עם סמים ואלכוהול. אבל פישר לא חוותה את מלוא עוצמתה של הפרעה עד שנות ה-80 המוקדמות, כאשר אחותה הבכירה, ניקול, חלתה.

ניקול, אז סטודנטית לאדריכלות בת 26, אובחנה כחולת מאניה דיפרסיה לאחר שהשתכנעה כי הוריה וה-FBI מנסים להתנכל לה. במהלך המשבר הראשון שלה, נדרשו שלושה שוטרים כדי להשתלט עליה ולאשפזה בבית חולים. ניקול קיבלה ליתיום, מייצב מצבי רוח הנחשב לטיפול הנפוץ ביותר להפרעה דו קוטבית. אבל היא לא הגיבה לתרופות היטב, ורופאיה ניסו תרופות רבות אחרות לאורך השנים.

הם מעולם לא מצאו את נוסחת הקסם. למרות שניקול היתה יציבה מספיק כדי לפתח קריירה מצליחה כאדריכלית, היא הודתה בפני ג'ואן שמחשבות פסיכוטיות טילטלו לעתים קרובות את מוחה.

הערה חשובה ומקור לתקווה נוספת: כיום נוספו תרופות חדשות לקבוצת מייצבי מצבי הרוח – כמו טופומקס, למיקטל ונוירונטין וכן תרופות אנטי פסיכוטיות מהדור החדש – זיפרקסה, סרוקוול ורספרידל – הנחשבות ליעילות להפרעה דו קוטבית ולבעלות פחות תופעות לוואי. פרטים נוספים כאן

למרות ההיסטוריה המשפחתית הזאת, אמרה ג'ואן, היא היתה נחושה בדעתה ללדת ילדים משלה.

"אני ידעתי שאני מתחתנת עם גבר עם היסטוריה של דו קוטבית במשפחה שלו", היא אמרה. "חשבתי, 'טוב, הוא הצליח להתחמק מזה ואני הצלחתי להתחמק מזה. אולי יהיה לנו מזל".

אבל הדברים השתנו באופן דרמטי כאשר הבנות שלהן נכנסו לשנות העשרה שלהן, אמרו בני משפחה. מדענים רבים מאמינים כי לחץ עלול לעורר מחלות נפש רדומות, וככל שהבנות התקרבו לגיל ההתבגרות הן חוו טראומה אחרי טראומה. ההורים התגרשו. דוד אהוב שלהם מת בפתאומיות ממחלת לב. ובשנת 2004, הם עברו לעיר חדשה.

בעיות חמורות החלו להופיע. הבת הבכורה אמרה שהיא החלה לקיים יחסי מין עם גברים מבוגרים, חלקם אסירים לשעבר. היא שתתה אלכוהול והשתמשה בסמים בנדיבות, ונאבקה באלימות באמה. "הייתי טרוריסטית מגיל 13 עד 18", מתבדחת הבת הבכורה, כעת בת 20.

הנערה הצעירה אמרה כי היא פיתחה בעיות מטרידות שלה. כשהיתה מאנית, היתה כותבת שירים ללא הרף עד שכתב היד שלה היה מיטשטש. מחשבותיה נעשו אובססיביות, והיא לפעמים קיבלה התקפי פאניקה. כאשר שקעה לדיכאון, לפעמים היתה חושבת על להרוג את עצמה.

פישר לקחה את בנותיה לפסיכיאטר אחר פסיכיאטר. אבל בגלל הסימפטומים ש"לא ליפול לתוך קטגוריות", לקח שנים עבור כל אחת מהן לקבל את האבחנה של הפרעה דו קוטבית. בינתיים, נוסו עליהן תרופות שיעילותן לעתים קרובות היתה מוטלת בספק או שהן היו רוויות תופעות לוואי קשות.

ψ

להבחין בין מאניה דיפרסיה להפרעות קשב

גישת ה"פגע או פספס" עם התרופות מייצרת תסכולים רבים עבור אנשים המתמודדים עם מחלות נפש. אבל כמה מאמצי מחקר עכשוויים המוקדשים למתמודדי הנפש מתחילים לשאת פרי.

באוניברסיטת אילינוי בשיקגו מצא הצוות של הפסיכיאטרית מאני פאוולורי (Pavuluri) כי כאשר ילדים בעלי סיכוי לחלות במאניה דיפרסיה נחשפים לתמונות או מילים המעוררים צער, החלק של המוח שלהם המווסת את הרגשות נמצא בפעילות חסר. למרות שהטכנולוגיה עדיין בפיתוח, פאוולורי אמרה שזה יכול לעזור להבדיל בין אנשים שיש להם הפרעה דו קוטבית מאנשים שיש להם הפרעת קשב והיפראקטיביות.

שני מצבים אלה הם מבולבלים לעתים קרובות, בעיקר אצל ילדים, וזה יכול להוביל לטעויות חמורות במרשם לתרופה, היא אמרה.

מדענים גם החלו לזהות את הגן הקשור למאניה דיפרסיה, ואת האזור במוח שעליו הוא משפיע. "אם נמצא את הגן, נדע מה הם המסלולים של המחלה", אמר ד"ר ויליאם ביירלי (Byerley), פסיכיאטר גנטיקאי באוניברסיטת סן פרנסיסקו.

בתיכון, בנותיה של פישר סוף סוף מצאו איזון תרופתי יעיל לאחר שנים של ניסוי וטעייה. פישר היתה בטוחה מספיק כדי להרפות את אחיזתה, ולתת לבנות להיות יותר אחראיות על חייהן. הבכורה לומדת בימים אלה משפט פלילי, והצעירה מקווה להיות מעצבת שיער.

לפני ארבעה חודשים, הבת הבכורה ילדה את ילדה. אביו של התינוק אמר לרופא שגם לו יכולה להיות הפרעה דו קוטבית, מה שמגביר את סיכויי התינוקת ללקות במחלה בעצמה.

ד"ר קיקי צ 'אנג, מנהל התוכנית להפרעה דו קוטבית בקרב ילדים באוניברסיטת סטנפורד, אמר כי המחקרים האחרונים מתמקדים ברעיון כי טיפולים במהלך הילדות יכולים למנוע התפרצות המחלה בקרב אלה שיש להם נטייה גנטית לכך בבגרותם.

בניסוי אחד, ילדים שהראו סימנים קלים בלבד של ההפרעה קיבלו תרופה לטיפול במאניה. זה עזר עם כל הסימפטומים שלהם, אפילו דיכאון, מה שמרמז אולי שניתן לעכב את המחלה לפני התפרצותה.

אולי התינוקת בזרועותיה של פישר לעולם לא תחווה את המחלה במלוא עוצמתה.

"זה התפקיד שלי", אמרה פישר, "להיות מלאת תקווה".

¿

הכתבה פורסמה במקור ב"שיקגו טריביון" על ידי ג'ון קיילמן, 11 באוקטובר 2010. המקור כאן