למי שייך הגוף שלנו?

"הדבר הרדיקלי ביותר שאישה יכולה לעשות זה לקחת בעלות על הגוף שלה", מכריזה סטייסי-אן צ'ין מול קהל של מאות אנשים, ומספרת על המחזור הראשון שלה: "אני בת 10. ספר הביולוגיה של הבת דודה שלי מכיתה ז' קובע כי זה צריך להיות המוגלובין אדום. אני בוהה בנוזל המוזר הזה היושב בדיוק במרכז התחתונים שלי ותוהה אם הכתם החום הזה בצורת ביצה נראה כמו המוגלובין אדום".

לאחר 10 דקות מדהימות כאלה, שבהן היא מספרת על הילדה המבולבלת וחסרת הידע שהיתה, הילדה שהדביקה את הצד הדביק של התחבושת ההיגיינית לווגינה, על הבושה, הכאב, התחושה שבטח כולם מריחים מה קורה לה שם בתחתונים, עוצרת צ'ין ואומרת לקהל: "אני יודעת, חבקו איזה בן. זה אינטנסיבי. כל דיבורי הווגינה והדם האלה הורגים אותם", היא מחייכת לקהל המריע. ואז היא מסננת: "זה כוח נשי, בן אדם".

סטייסי-אן צ'ין, אמנית, משוררת ואקטיביסטית ג'מיאקנית החיה ופועלת בניו יורק, קוראת תיגר על מוסכמות חברתיות שמעצבות את הדרך שבה נשים חוות את עצמן. מנותקות מגופן, ממיניותן, מהתשוקות שלהן וכפועל יוצא – מכוחן. "הפין יש לו את הזכות לעמוד בזכות עצמו כל הזמן. יש לו את הזכות לירוק על אנשים. ככל שהוא יורק  על אנשים, כולם אומרים וואו! כל הכבוד! והווגינה? אם היא נרטבת כולם אומרים איכס, הווגינה לחה, פיכס. אם היא יבשה, אומרים: עוד פעם היא התייבשה. סבתא שלי אמרה לי, 'אל תתני לאף אחד לגעת לך בווגינה אף פעם!' אף פעם… זה די מוחלט. אז נעשיתי לסבית".

גוף הידע

אחד המורים שלי לשעבר, פרופ' דון הנלון ג'ונסון, היה מתעצבן כל פעם שהיינו מתיישבים בכיתה מולו בשורות. "קחו בעלות על הגוף שלכם!" הוא היה דורש מאתנו. מבחינתו, הניתוק של בני האדם מגופם הוא עמוק ומהותי, והוא לא נחלתן של הנשים בלבד. הניתוק שלנו מגופנו אינו מתבטא רק במיניות שלנו, או בדרך שבה אנו מתייחסים לגוף שלנו בבוז ובבורות – אלא כמעט בכל מישור בחיינו כבני התרבות המערבית.

"מכיתה א' אתם רגילים לשבת בשורות, רכונים על שולחנות, מפנים גב זה אל זה ופניכם מול המורה. מה בעצם צורת ישיבה זו אומרת? מה היא משדרת ברמה הלא מודעת?" שואל ג'ונסון ומיד עונה: "שאתם לא נחשבים. שאתם חסרי משמעות. רובוטים קטנים שכל תפקידם לקלוט את דברי המורה הגדול, הכל יודע".

וג'ונסון יודע מה הוא אומר. הוא בילה כמה עשורים מחייו הבוגרים ככומר ישועיסט. הוא היה חנוט בבגדי כמרים, ישוב על ספסלי עץ שעות על שעות. חדרו היה קטן, אפל והקישוט היחיד בו היה ישו הצלוב. המסדר שלו שם את הגוף במרכז תהליך הטרנספורמציה והגאולה: על ידי תרגול של מדיטציה, נזירות וצומות, הכמרים היו אמורים להמיר את גופם הגשמי הצפוף לגופו המואר של ישו.

זה מה שכתב ג'ונסון על הכמיהה לידע – כמיהה שעדיין חיה, נמצאת בגופנו ובנפשנו ושאנו לוקחים בעלות עליה – לעומת כמיהה שאבדה:

"בהליכה במסדרונות האוניברסיטה, במהלך שיעורים קבועים או ועידה, לעתים קרובות יש תחושה של הלוויה. גפיים חסרות חיים, גופות שמוטים, פנים עמומות, עיניים מעטות נוצצות בקשב. דממה, למעט זמזום קולם של המרצים ותזוזות המושבים. זה לא השקט שרודף אותך, אלא תחושת הניתוק. לדממה בחדר הקריאה של הספרייה העירונית יש תחושה שונה. או בגן, כאשר הילדים מציירים או נמצאים בשעת קריאה. או בחדר המדיטציה, בזנדו או בקולנוע. השקט במקומות הללו מתקשר עניין, מעורבות במה שקיים".

דון ג'ונסון (2002)

לחזור לגן עדן

הסיבה שאנו מנותקים מהגוף שלנו היא פשוטה – ולא פחות רדיקלית: מפחדים שנדע. מפחדים מקריאת תיגר על מוסכמות. רוצים שכולם יהיו קונפורמיסטים. שלא ישאלו שאלות.

עם יד על הלב, לא קל יותר פעמים רבות כאשר הילד פחות סקרן? פחות דרשן? אפילו פחות עצמאי? לא קל יותר לפעמים כאשר הילד הולך בתלם, אינו מאתגר את הגבולות, אינו שואל שאלות קשות שאין להן תשובות מוכנות או ברורות? ("אמא, למה את כועסת על אבא?", "למה האיש הזה ישן על הספסל?", "אבא, למה לאמא אין בולבול?", "אבל זה עושה לי נעים לגעת שם. למה זה אסור?", "אמא, למה את בוכה?"). לא פעם נמצא את עצמנו חונקים את משאלת הילד לדעת, לחקור ("ככה זה בעולם", "לא מדברים על דברים כאלה", "זה אסור", "אמא לא מרשה"). בפועל – אנחנו לא רוצים שהילד יידע. למה? כי פחדו שאנחנו נדע. כי אנו גדלנו לאותן מוסכמות חברתיות. כי לנו אמרו את אותן תשובות. כי אנחנו ישבנו באותם בתי ספר ואוניברסיטאות ממיתות.

האיסור לדעת התחיל מזמן. זוכרים את סיפור הגירוש מגן עדן?

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

(בראשית, ג', כ"ב-כ"ד)

אכלו אדם וחווה מפרי עץ הדעת – זה היה חטאם. לדעת טוב ורע. זה הסיפור המקראי. ואין בכוונתי לבקר את המקרא, כי אם לתת דוגמה לאיסורים הכל כך מושרשים בתרבות האנושית המערבית לדעת. ידעו אדם וחווה טוב ורע – ומיד התלבשו. הגיעה הבושה. עם הדעת מגיעה הבושה. מה זה מלמדנו? שהידע אסור. אסור לדעת. כה אמר אלוהים.*

פחדו שאם נדע, נעז לפרק את הסדר הקיים. ותמיד מי ששולט בסדר הקיים חושב שהוא יפסיד כאשר אלה הסרים למרותו יפרקו את הסדר.

בראשית פוסט זה מופיע הציור של מאז'צו, צייר מתקופת הרנסאנס, של הגירוש מגן עדן. מי ששם לב היטב רואה שיש הבדל בין הציורים. בצד השמאלי הוספו עלי תאנה על ערוותיהם של המגורשים – פרי הצנזורה של הדוקס הגדול מטוסקנה, שנדרשה כ-300 שנה לאחר שהציור צויר. הנה דוגמה נוספת מני רבות לצנזורה על הידע שמשית בעל הכוח על החלשים ממנו, מתוך כוונה מוצהרת (שהוא גם מאמין בה) שהוא דואג להם דאגה עצומה – שהוא שומר על המוסר שלהם, שהוא שומר מפניהם להיחשף לכוחות האופל, החטא, הזדון – ואולם בפועל הוא מנתק אותם מעצמם. מעניין שהספר של סטייסי-אן צ'ין, שעל השער שלו מופיעה צ'ין בת העשר, נקרא "הצד השני של גן עדן". הילדים עדיין מחוברים; כשהם גדלים אנו, המבוגרים, דואגים לנתק אותם מהידע, מהדעת, מגן העדן.

אז מה אפשר לעשות? ראשית לדעת. לדעת שאנו שבויים במוסכמות חברתיות אדירות שמסמאות את עינינו ומדכאות את התשוקה שלנו. הנשים יותר, אך גם הגברים. בחברות שמרניות יותר, אך גם בחברות פרוגרסיביות לכאורה. אנו שבויים בקונספציות לפיהן במסווה של דאגה לילדים שלנו אנו אוסרים עליהם לדבר על מיניות; בכאילו שמירה על צניעותן או על ביטחונן של הבנות שלנו אנו לא נותנים להן לחגוג את גופן ואת נשיותן בבוא העת; שמתוך חשדנות וניתוק כל כך עמוקים שהנביטו והצמיחו בנו, אינטימיות גופנית נחווית לנו מאיימת ונצלנית – אנו דורשים תבניות והגדרות ברורים כדי לאפשר אותה; שהגוף שלנו נחווה לנו כמקום של בדידות וכאב וסבל; שפרסומות בעיתונים ובטלוויזיה קובעים לנו איך הגוף שלנו צריך להיראות, ולפי תבניות אלה אנו מפתחים מערכת יחסים עם הגוף הפרטי שלנו; שהביטחון קודם ליצירתיות תמיד, בכל מצב, בכל עת.

איני חושב שצריך לפרוק כל עול. גבולות חשובים ונחוצים לתפקוד. אך יש לזכור: גבולות הם בראש ובראשונה גופניים. מי שמנותק מגופו גם מתקשה לשים גבולות ברורים. יש לבחון את אורך חיינו: האם אנחנו זזים? האם אנחנו גמישים בדעותינו? האם אנו מעזים לרקוד? לצעוק? לשיר? להתבונן אל תוך עיני אהובינו?

גם בטיפול הפסיכולוגי אני מכניס את הגוף כמקור משמעותי להעלאת תכנים מהלא מודע: אני מזמין את המטופל להתחבר אל הגוף שלו, ובעבודה אסוציאטיבית, כמו עבודה עם חלום, אנו עובדים עם התחושות, המחשבות, הזכרונות והתמונות שעולות. אני יכול גם להזמין את המטופל לזוז ביחד בחדר. ללכת, לעמוד, לקום, לשבת על הרצפה, להתקפל אל תוך עצמו, לסמן גבול ביני לבינו, להתרחק או להתקרב**.

אומרת את הכל יפה יותר הסופרת לזלי הלקוסקי, בספר הילדים המקסים "צמריקו", שיצא לא מזמן בעברית, על הטלה האינדיווידואליסט שהוריו לא ישנו בלילות מדאגה מדוע צמריקו שלהם לא עושה הכל בדיוק כמו כל העדר:

"סרקתי את הצמר שלי בעצמי", אמר צמריקו. "כבר אין לי קשרים".

"אבל כבשים לא סורקים את הצמר שלהם בעצמם!", אמר אבאאאא.

"אני יודע", אמר צמריקו. "נכון שזה נפלא?"

"אתה נראה כל כך שונה", אמרה אמאאא.

"אני יודע", אמר צמריקו. "נכון שזה נפלא?"

"אין מה לדאוג", אמר סבאאא.

אבל כל הלילה אמאאא ואבאאא מרטו לעצמם את הצמר מרוב דאגה.

ψ

* ב-1915 הכניס זיגמונד פרויד תוספת ל"שלוש מסות על התיאוריה של המיניות", המסות פורצות הדרך שהיו התשתית למושגי יסוד בתורה הפסיכוסקסואלית שלו. לתוספת שהוכנסה במסה השנייה ("המיניות הילדית") הוא קרא הדחף לידע, ובבסיסה הוא טען שחלק מהדחף המיני של הילד הוא הדחף לחקור, להתבונן ולהבין את העולם סביבו. בכך, לדעתי, פרויד קורא תיגר על הטאבו של האיסור לדעת שמייצגים ממסדים שמרניים. בתוספת הוא טוען שהילד, בניסיונו להבין את העולם סביבו, משול לאדיפוס המנסה לפתור את חידת הספינקס: הוא מנסה להבין את ההבדלים בין המינים ויותר מכך – את שאלת השאלות: כיצד מגיעים ילדים לעולם. במלים אחרות, הוא מנסה לקורא תיגר על מרותם של הוריו, שלא מוכנים לגלות לו את התשובה האמיתית, ולפתור את סודו של העולם. הילד מנסה לחדור לחדר המיטות של הוריו, ובכך פרויד מניח את הבסיס לתסביך אדיפוס (שאותו הוא הגה כמה שנים מוקדם יותר, ב-1910), שיהפוך למושג מרכזי בתורתו.

** הפסיכואנלטיקאי היהודי האמריקאי תומאס אוגדן הגדיר שלב התפתחותי מוקדם וראשוני שהוא גופני ביסודו, וקרא לו השלב האוטיסטי מגעי. לפי אוגדן, שלב זה הוא תחושת ביטחון יסודית בעולם הנובעת ממארג של תחושות וחוויות גופניות בינקותנו. משהו מרגיע וחוזר ונשנה הנובע מהמחזוריות המרגיעה של שמיעת הלמות הלב של אמא בעודה מניקה (או מזינה אותנו בבקבוק) אותנו כשהיינו תינוקות והחום של עור גופה על הלחיים שלנו. אלמלא השלמת החוויה המרגיעה הזו בנפשנו, היינו מסתובבים בתחושה אימה שהעולם מלא חורים ואנו יכולים ליפול לתוכם. שאין בסיס מחזיק לעצם הקיום שלנו.

גם ד"ו וויניקוט מדבר על החזקה אמהית (Holding), במובן שעל האם לספק לתינוקה סביבה שאין בה קרעים כדי שהתינוק יוכל לפתח עצמי אותנטי ולא כוזב. כאשר וויניקוט מדבר על החזקה, הוא מדבר בראש ובראשונה על החזקה פיסית: "התינוק בא אל השד בהיותו מרוגש, ומוכן להזות משהו שאפשר להתקיפו. ברגע זה הפטמה הממשית מופיעה, והוא מסוגל לחוש שהיתה זו הפטמה שאותה חזוה. כך רעיונותיו מעושרים על ידי פרטים ממשיים של ראייה, הרגשה, ריח, ובפעם הבאה יעשה שימוש בחומרים אלו בהזיה. בדרך זו הוא מתחיל לבנות יכולת להעלות מנבכיו את מה שכבר זמין למעשה (כלומר קיים, ממשי). על האם להמשיך ולהעניק לתינוקה סוג זה של חוויה" (1958, עמ' 152-153Winnicott )