נחשו מי יוצא הפראייר ממלחמת צוק איתן – אנחנו, הציבור. איך ביבי מסובב אותנו וגורם לנו להפסיק לפקפק
שני כשלונות אסטרטגיים מהדהדים צבר בנימין נתניהו במלחמת צוק איתן. הראשון הוא התגברות כוחו של החמאס עד למעמד של שותף רלוונטי בשיחות ההסדרה של ישראל והפלסטינאים. בכך למעשה ביטל נתניהו דה-פקטו את מעמד החמאס כארגון טרור והפך אותם במו-ידיו לשליט לגיטימי ברצועה. השני הוא הפיכת החברה הישראלית מחברה מפולגת ומשוסעת לקבוצה אחידה והומוגנית היודעת רק מזמור אחד: אנחנו הטובים. ואם כולנו טובים, הרי לא ייתכן שיש כאן שחיתות או מושחתים. הרי כולנו יהודים. טייקונים? עמלות בנקים? נשיא אנס? הכל נשכח. כולנו עם שמח ומאוחד.
אז למה גם זה כישלון אסטרטגי ממדרגה ראשונה? התשובה ברורה: מלחמת היהודים כבר החלה, והפעם היא תהיה חריפה מתמיד. היא תגיע לכל אחד ואחת מאתנו. מול האויב אנו מתגייסים, אך בקרבנו אנו כבר נוציא את הרפש. הכישלון נעוץ בתכונה אנושית פשוטה אך קריטית להבנה: מי שמחלק את העולם לשחור או לבן, רואה את העולם בשחור או לבן. ככל שנקצין את עמדתנו כלפי האחר – כך גם נחמיר עם עצמנו. שנאת אחר מובילה לשנאה עצמית. הדרת האחר – להדרה עצמית. גזענות לעוד גזענות.
רק לפני חודש מרבית האנשים בישראל חשבו שהמנהיגים פה מושחתים. אמון הציבור בראש הממשלה, למשל, ירד מ-60% ל-35% בין 2000 ל-2009, וגם האמון בצה"ל, במשטרה, בכנסת, בבית המשפט העליון ובתקשורת צנח באותן שנים לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה. לאחר מלחמת עזה הסקרים דיווחו על אמון בנתניהו שנסק ל-65%-80%. נתונים שלא מביישים את צפון קוריאה או, להבדיל, את טורקיה של ארדואן. רק לפני חודש אי השיווין במשק נמצא בספירלה כלפי מטה, ודו"ח של מכון טאוב דיווח שכבר שליש מהמשפחות בישראל מוגדרות עניות, למרות שלפחות אחד מבני הזוג עובד. זה משפחה אחת מתוך שלוש. משפחה אחת בכל קומה. לפני 30 שנה, ב-1979, רבע מהמשפחות היו במצב הזה. זו קפיצה של 33%, ועוד בעשורים שלאחר עליית הליכוד לשלטון. רק לפני חודש החברה נאקה תחת העול. הפערים בין אלה שיש להם לאלה שאין להם היה הכי גבוה במדינות המפותחות, והוא ממשיך להעמיק. תחושת אי הצדק גברה. ובצדק. היכולת לחיות כאן בשקט כלכלי והישרדותי הלכה ונגוזה.
וביבי? הוא סידר לנו כל הזמן ממי לפחד. כאשר לצדו, כנערי מקהלה, ליברמן ובנט, ביבי מתפקד רק כטנור-בריטון מוביל. אליו, ברגעים מתוזמנים היטב, מהדהד הבס הבלתי מתפשר של ליברמן, מנסר מתהום השאול, והנה צרימות-צריחות האלט, המלוטפות לעתים, של בנט, מצווחות מעל. ואנו לאים ממאבקי ההישרדות, אנו עייפים מלהתגונן, מתכנסים פנימה או מכבים את הקולטנים. נותנים להדי ההפחדה להלום בנו. "הם דופקים אותנו", אומר-צווח בנט, מה הם רוצים? מה לא נתנו להם? דופקים! דופקים! דופקים אותנו! (אוי הכבוד) לא ניתן להם! נראה להם! ניכנס בהם! נהלום! נהלום! נההללללום!!!!
עוד שנה, בקיץ 2015, שנה לפני מלחמת עזה 2 בקיץ 2016, אחרי שנשכח מהמלחמה הזו וניזכר שוב כמה אנחנו אוהבים לשנוא את המדינה הזו, כמה אנחנו רוצים מדינה שפויה, עם מקומות ליסוע אליהם ומחירים נורמליים לאוטו או דירה, עוד שנה – מעניין אם כל הציבור ה"נורמלי", שחושב כרגע ש"אין ברירה" וצריך לפגוע ב"בלתי מוערבים", כי צריך להגן על הבית – יסכים לתת לנתניהו 65%-80% אמון.
אבל עזבו אותי. הנה קטע ממה שאדם חכם בהרבה מרובנו, שהוכיח את עצמו בהרבה מרובנו, וגם יהודי בהרבה מרובנו, כתב על החיים. הדברים לקוחים מחיבורו של אלברט איינשיין מ-1931: "העולם כפי שאני רואה אותו", והם מובאים בתרגומי (לא מצאתי תרגום אחר). דברים חכמים שכדאי לכולנו להיזכר בהם בימים קשים מעין אלה.
אולי – רק אולי – נפסיק כאנשים וכחברה להיות כל כך מבינים וצודקים ונתחיל גם לפקפק. כי פקפוק, מסביר הגאון היהודי, זה לחזקים.
האידאל הפוליטי שלי הוא הדמוקרטיה. שכל אדם יכובד כאינדיבידואל ואיש לא יהיה נערץ. זה שחוק גורל שאני עצמי הייתי הנמען של הערצה מוגזמת ויראת כבוד מעמיתי האדם, אף שלא באשמתי, ולא ברצוני. הסיבה לכך עשויה להיות התשוקה, בלתי ניתנת להשגה עבור רבים, להבין כמה רעיונות שאני בכוחותי החלשים השגתי באמצעות מאבק בלתי פוסק. אני די מודע לכך שכל ארגון, בעבור להגיע למטרות שלו, אדם אחד חייב לעשות את החשיבה והבימוי ובאופן כללי לשאת באחריות. אבל ההובלה חייבת לא להיות בכפייה, המובלים חייבים להיות מסוגלים לבחור במנהיגם. לדעתי, מערכת אוטוקרטית של כפייה מתנוונת במהרה; כוח מושך אנשים בעלי מוסר נמוך…
הדבר החשוב באמת במנעד חייו של האדם נראה לי לא המצב הפוליטי, אלא האדם היוצר והמודע, האישיות; זה בלבד יוצר את האצילי והנשגב, ואילו מי ששולט באלה נותר עמום במחשבה ועמום ברגש.
נושא זה מביא אותי לפרי הבאושים הכי גרוע של חיי העדר, המערכת הצבאית, שאני מתעב… תוצר המגפה הזו של הציביליזציה צריך להתבטל בכל המהירות האפשרית. גבורה בפקודה, אלימות חסרת טעם, וכל השטויות המאוסות האלה שנעשות בשם הפטריוטיות – איך אני שונא אותן בלהט!
הניסיון היפה ביותר שאנחנו יכולים לקבל הוא המסתורי. זה הרגש הבסיסי שעומד על ערש האמנות האמיתית והמדע האמיתי. מי שלא יודע את זה וכבר לא יכול לתהות, כבר לא יכול להתפלא, הוא חשוב כמת, ועיניו מעומעמות. זו הייתה החוויה של מסתורין – גם אם מעורבת בפחד – שהוליד את הדת. ידע על קיומו של משהו שאנחנו לא יכולים לחדור, התפישה שלנו של הסיבה העמוקה ביותר והיופי הקורן ביותר, אשר רק בצורות הפרימיטיביות ביותר שלהן הן נגישות למוחנו: ידע זה ורגש זה מהווים את הדתיות האמיתית. במובן זה, ורק מבחינה זו, אני אדם דתי מאוד…
אני מרוצה מהמסתורין של הנצח של החיים ועם הידע, התחושה, של המבנה המופלא של הקיום. כמו גם עם הניסיון הצנוע להבין אפילו חלק זעיר מהסיבה שמביאה את עצמה לידי ביטוי בטבע
עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה 
אני מקווה שגם הטוען הנ"ל יוכל לעלות בדעתו שנתניהו הוא לא מנהיג רע כ"כ.. אפשר להרהר בזאת כשקוראים עיתונים רציניים מחו"ל בניגוד לתקשורת הבועתית והמונוליטית שלנו (זו שקובעת אג'נדה) כמו למשל האוקונומיסט הבריטי.
מה לדעתך עושה את נתניהו למנהיג לא רע כל כך?
מן הראוי שתנמק/י מתוך ידע ומראי מקום ולא רק תשליך/כי האשמות על התקשורת הישראלית.
אגב התקשורת הישראלית, שגם לדעתי נמצאת בהידרדרות, קשה לטעון שהיא מונוליטית. זו טענה הנגועה בפרופגנדה. ישראל היום, שנהפך לעיתון הנפוץ במדינה, הוא לחלוטין הביביתון.