40% מהתינוקות בארה"ב חיים בפחד מהוריהם, קובע מחקר מפרינסטון. את מי צריך להאשים?

עד אמצע המאה ה-19 המדע לא התעניין כלל בילדים ובהתפתחותם הפסיכולוגית. רעיונות סמינליים כמו תורת האבולוציה של דרווין; תאוריות התפתחותיות של ז'אן פיאז'ה, מארק באלדיין וג'ון דוויי וערש הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד וממשיכיו הם ששינו את התפישה המודרנית של האדם, לפיה היחסים המשפחתיים המוקדמים משפיעים באופן מהותי על התפתחות אישיותו של האדם.

להבנה זו, שכיום נדמית לנו מובנת מאליה, היתה השפעה מכרעת על הדרך שבה אנו חושבים ומבינים את עצמנו, חיים את חיינו – ומחנכים את ילדינו. הורים שלא משקיעים בילדיהם נחשבים כיום לחריגים חברתית, ללא מוסריים ואף לעוברים על החוק. הורה לפעוט שנמצא בהתקף זעם יחשוב פעמיים לפני שיצרח עליו בסופר. הורים שלא ישלחו את ילדיהם לבית הספר יסתכנו באיבוד ילדיהם.

לא זה היה המצב עד המאה ה-19. עד אז, במשך אלפי שנים, ילדים נחשבו לנכס שנועד לשרת את מטרות העל של המשפחה, וככאלה – לקניין של הוריהם.

ועדיין, הביקורת (המוצדקת בחלקה) שספגה הפסיכואנליזה מראשיתה היתה, שהיא הטילה אשמה לסבל של בני האדם על הוריהם, ובעיקר – על האם. חישבו על אלה בגילומה של קרן מור בסדרה "יום האם", פג בנדי ב"נישואים פלוס", לורלי גילמור ("בנות גילמור") או מארג' סימפסון. "אמהות 'רעות' הן סביבנו כל הזמן: בחדשות, בקומדיות ובכלא", כותבת חוקרת המגדר וההיסטוריונית מולי לד-טיילור, "אך היכן האמהות הטובות"?

הוגה ומייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד שנא נשים בכלל וקינא באהבה של אמו, אמליה מלכה פרויד-נתנסון, לאחיו ולאביו – שאותה רצה רק לעצמו. קנאה זו הביאה אותו להגות את אחד המושגים הבסיסיים של תקופתנו: תסביך אדיפוס. הבן מאוהב באימו ומפחד מאביו, אך בלית ברירה מתחבר לאב ובוגד באהבתו לאמו. בשורה התחתונה: האב הוא הקול המאיים והדומיננטי, היוצר בנפשו החופשית והפראית של הילד (האיד) את הייצוגים לאיסורי החברה (הסופר אגו) מפני מוסריותן הקלוקלת וקלות דעתן של הנשים, ומה שהמשיכה אליהן גורמת.

פסיכיאטר הילדים וההוגה הפסיכואנליטי הנודע דונלד ויניקוט העביר את ההתפתחות האנושית מתוך נפשו ודמיונו של הילד אל הסביבה הנוצרת בין האם לילדה, וקבע כי האמא צריכה להיות "טובה דיה", כלומר אמא הנכשלת מדי פעם בתפקידה כדי שהילד ילמד לדחות סיפוקים ולווסת את רגשותיו. לכאורה אלה חדשות טובות לאמהות – כדי לספק סביבת התפתחות בריאה לילד צריך להיות נפרד ממנו ואף מותר ורצוי לתסכל אותו לעתים – אך איפה אפשר למצוא בתרבות הפופולרית "אמא טובה דיה" שכזו?

גם מייסדת זרם יחסי האובייקט הבריטי בפסיכואנליזה מלאני קליין (סוף סוף אשה המשפיעה על התיאוריה הפסיכואנליטית, הרבה לפני שיהיו נשים כאלה במוסדות האנליטיים בארה"ב, אך אם די מופרעת שערכה אנליזות לילדיה שלה) קבעה כי יש אמא טובה ואמא רעה – או בלשונה הציורית: שד טוב ושד רע. לפי קליין, שלב התפתחותי מהותי בדרכנו לההיפך לאנשים בשלים, עצמאיים ובריאים נפשית הוא להבין כי אותה אמא יכולה להיות לעתים טובה ולעתים רעה. כלומר, לראות אותה כאדם שלם ונפרד, שלעתים יספק את צרכינו (ואז תהיה אמא "טובה") ולעתים יתסכל אותנו (ואז תהיה אמא "רעה"). ועדיין: לאהוב אותה ולא להרתע ממנה.

עוד עשורים רבים יחלפו עד שיתחזק מעמדן של הנשים בחברה המערבית, וגם האבות יחלו לשאת בנטל האחריות הרגשית והחברתית של גידול הילדים – ולא רק בצורכיהם ההישרדותיים או בציוויי המוסר. צריך לזכור: עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, כמעט כל הכתיבה האקדמית והמדעית על הורות או התפתחות האדם נכתבה על ידי גברים, מהסיבה הפשוטה שנשים בארה"ב לא הורשו ללמוד רפואה או להיות מדעניות למעט במקומות ספורים בלבד.

החל בכותבות פמיניסטיות כמו הפסיכואנליטיקאית קארן הורני ואחריה הפילוסופית והסופרת סימון דה-בובואר אשר יצאו נגד האוריינטציה הביולוגית והפטריארכלית של הפסיכואנליזה, עבור בפמיניזם הצרפתי (הלן סיקסו, לוס איריגארי, ג'וליה קריסטבה ואחרות) ומאוחר יותר פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות אנגלו-אמריקאיות (ג'וליית מיטשל, ננסי צ'ודורו, ג'סיקה בנג'מין) – הקול הנשי החל להישמע בכתיבה על התפתחות האדם – ואתו החלה חוויית האמהות להתחדד יותר. ההורות חדלה להימדד רק בעין גברית של הישגים מעשיים של הילדים, כגון מצוינות בלימודים או בקריירה או אזרחות יעילה; והחלה להידבר גם במונחים מופשטים והומאניים: הכרה, קרבה, הדדיות. בפסיכולוגיה, וגם בסוציולוגיה, בפילוסופיה, בתקשורת, בתרבות הפופולרית ואפילו במדעי הטבע והמוח.

כותבת הפסיכואנליטקאית הישראלית ד"ר ניצה ירום: "הקשר בין המאבק והתיאוריה הפמיניסטיים והתיאוריה הפסיכואנליטית נולד רק כאשר הפסיכואנליזה שמה במרכז החקירה התיאורטית והיישום הקליני את דמות האם, במקום המשולש האדיפלי שהאב עמד במרכזו, כפי שהיה הדבר בתאוריה של פרויד".

המעבר להפיכת האם מדמות רעה וחלשה לדמות מיטיבה, והסגת האב אל מאחורי הקלעים הנפשי-אנליטי הוא לא פחות מדרמטי. האב מייצג בנפשנו את החוק, העשייה, הפעולה ואת הממשי – או את הדחף הפרודיאני. האם מייצגת את הקשר, המרקם האנושי, הוויתור, הפשרה ואת המופשט – או את היחסים. בעשורים האחרונים התפישה הרווחת לגבי המשימה ההורית עוברת מעמדה רציונלית, מדעית ופטריארכלית, הרואה את הילד כמקרה סטטיסטי והבוחנת את הביצועים שלו אל מול סטייתם מהממוצע, לעמדה (רומנטית) של נוכחות אימהית, מיטיבה, מחזיקה, מכילה, הבוחנת את הילד לא כפונקציה אלא כאדם פרטי, כסובייקט, כמקרה ייחודי – וכך גם את אמו.

"מי הוא אותו אחר שממנו העצמי שלנו רוצה הכרה?", שואל הפסיכואנליטיקאי האמריקאי סטיבן מיטשל, ממייסדי הזרם ההתייחסותי, בעקבות קריאתו בכתביה של ג'סיקה בנג'מין, ועונה: אנו רוצים הכרה מאמא מסוימת אחת. לא אמא ייצוגית הנתפשת כאובייקט או כפונקציה, אלא אמא ספציפית אחת: ״בייצוג האם לא רק כאובייקט של צורכי הילד אלא כסובייקט בפני עצמה, מונחת התרומה החשובה באופן יוצא מן הכלל של הכותבות הפסיכואנליטיות הפמיניסטיות בכלל ותרומתה של בנג'מין" (2000, עמ' 255). תשומת לב מתחילה להינתן גם לחוויה הייחודית, הפרטיקולרית, האישית: לאו דווקא כניסיון להתמזג תחת הדומה אלא כדי לחגוג את השונה. מה שרבים נוטים לומר כיום (לדעתי בחוסר דיוק רב) שהילד והחוויה הילדית נמצאים כיום במרכז.

ואכן הן בפרקטיקה הפסיכואנליטית ואפשר לטעון שהן בתרבות ובחברה אנו עוברים בעשורים האחרונים בהדרגה מגישה "גברית" ל"נשית"; מפסיכולוגיה של האדם הבודד לפסיכולוגיה של יחסים; מתרבות של סיפוק יצרים אנוכית לתרבות של קשרי המון אלטרואיסטים. מחברה המקדשת את האדם הממוצע לחברה הבוחנת את החוויה של האדם הייחודי. שלי, שלך, של כל אחד ואחת מאתנו כאדם שונה וייחודי בפני עצמו. חישבו על האינטרנט, על מימון המונים, על מחאת האוהלים והקוטג' של 2011, על בחירת ההמונים בברק אובמה, על המרד האינטרנטי הראשון בצה"ל שחל באחרונה (מרד "דוד הנחלאווי"), על הדלקת המשואות השנה בסימן נשים.

תפקיד ההורים – אמהות ואבות – בעת המודרנית לפיכך מתפתח במורכבותו כל הזמן, ובשורשו נשמר מתח קונפליקטואלי מתיש: מצד אחד עלינו לטפח, לאהוב ולשמור על ילדינו כדי שיפתחו אישיות בריאה ובטוחה ויממשו את יכולותיהם הייחודיות. מצד שני עלינו לתסכל אותם מספיק כדי שלא יתפתחו לאנשים לא תפקודיים, מפונקים, מנותקים מאחרים וחמור מכך – כאלה שלא יכולים לעמוד בדרישות המציאות, וחיים במציאות דמיונית שבה העולם נועד לשרת אותם. אין להקל באחריות הזו: חוסר יכולת להבחין בין דמיון למציאות היא ההגדרה לפסיכוזה, כלומר לשיגעון.

מסתבר שרבים לא מצליחים לעשות זאת.

מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון מוכיח את הנתון הופך הקרביים כי 4 מתוך 10 ילדים בארה"ב חיים בפחד מהוריהם. לצורך המחקר השתמשו החוקרים במושג ההתפתחותי "התקשרות" (Attachment), העוסק בקשר המתפתח בין הילד להוריו בשנות החיים הראשונות (מעניין לציין כאן את ריבוי התחומים של המחקר, שהוא עצמו עמדה "נשית" יותר אך לא פחות "מדעית": מחקר סוציולוגי באוניברסיטת עלית הבוחן חוויה "פסיכולוגית" – היחסים בין ילדים להוריהם, ועושה שימוש בכלים פסיכולוגיים). לפי תיאוריית ההתקשרות, הדרך שבה הילד בונה את ההתייחסות שלו לעולם החברתי הסובב אותו קובעת את מידת תפישתו הרגשית והעצמית. אם ההורים משכילים לפתח אצל הילד התקשרות בטוחה – על ידי טיפול חם, רגיש ועקבי – הילד יפתח התייחסות בטוחה לעולם ולעצמו. 

החוקרים מצאו כי מספר גדול באופן מפחיד של ילדים לא מצליחים לפתח התייחסות בטוחה שכזו להוריהם – וכך לעולם החברתי ולעצמם. כרבע מהילדים (אחד מתוך ארבעה) נוטים להימנע מההורים שלהם כשהם כועסים, כי הם מתעלמים מהצרכים שלהם. 15% נוספים נוטים להתנגד להוריהם כי הם גורמים להם למצוקה.

"בעוד שרוב הילדים מפתחים התקשרות בטוחה, 40% מהם מתקשרים בצורה לא בטוחה", כותבים החוקרים. "נתון זה נחלק ל-25% מהילדים שלומדים להימנע מההורה שלהם כאשר הם במצוקה, כי ההורה מתעלם באופן קבוע מהצרכים הרגשיים שלהם (התקשרות נמנעת) והסיכון הגבוהה ביותר, הנע בין 15% מהילדים עד ל-25% באוכלוסיות חלשות, לומדים להתנגד להורה, כי ההורה לעתים קרובות מגביר את המצוקה שלהם, או מגיב באופן בלתי צפוי (התקשרות לא מאורגן או לא צפויה).

טראומה עוברת בירושה

מה המאפיינים של ילדים בעלי סגנון התקשרות לא בטוח? מחקרים מראים כי התקשרות לא בטוחה קשורה לסיכון מוגבר לבעיות חברתיות והתנהגותיות בילדות המאוחרת ובבגרות; כאשר סגנון התקשרות נמנע קשור יותר להפנמה של בעיות סוציו-רגשיות (חרדה, נסיגה ועצבות) ואילו סגנון התקשרות בלתי יציב קשור יותר להחצנה שלהן (תוקפנות, התרסה, היפראקטיביות). בעיות ההתקשרות קלות יותר לזיהוי בקרב בנים וכאשר הן מוחצנות, כלומר קשורות לסגנון התקשרות בלתי יציב.

מסתבר שטראומה עוברת בירושה: ההורים הצפויים לתסכל את הילדים שלה ביותר הם בעלי סגנון התקשרות לא בטוח בעצמם. הורים צעירים, שחיים בעוני או שיש להם רקע של תחלואה נפשית, הם אלה שנוטים יותר להיאבק עם מטלות ההורות ויש להם סגנון התקשרות פוגעני, מאיים או מרוחק כלפי ילדיהם. הסובלים נהפכים לאלה שפוגעים ביותר.

אז מה לעשות? מקובל לסיים מאמר מסוג זה עם המלצות: מה ניתן לעשות כדי לשפר את ההתקשרות של הילדים? כיצד להפוך את התקשרותם לבטוחה ולמנוע את האפשרות שהילד שלי יפחד ממני דווקא כאשר הוא במצוקה וזקוק לי ביותר. אבל אנחנו רק עתה ציינו ימים של גבורה ותקומה – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.

בימים של גבורה ותקומה חשוב שנזכור כי הגבורה שאנו מציינים מקורה בטראומה. קל יותר לזכור את הגבורה, קשה הרבה יותר להסכים להיזכר בטראומה. מהי טראומה? טראומה היא ההתעוררות הבלתי נסבלת מהאשליה שאנו בטוחים. דמיינו את הרגע הנורא בו רכב מתנגש בכם חזיתית במהירות עצומה ואתם בטוחים שזהו, חייכם עומדים להיגמר: כוח גדול מאתנו מטלטל אותנו באחת, וקוטע את רצף חיינו ואת כל מה שהיינו בטוחים בו. לעתים הטלטלה הזו כה גדולה או מתמשכת, שהפגיעה באמון שהחיים נסבלים פשוט גדולה מדי. נוכחנו אחרת.

טראומה היא טראומה היא טראומה. לאדם הסובל המייחל למותו, כל יום הוא גטו, והוא עצמו קצין האס.אס. אם זה חייל או אזרח הלום קרב, נפגע אלימות מינית, פליט שאיבד את משפחתו ואת ביתו או אדם שהוריו התעמרו בו בילדותו; יהודי, ערבי או גרמני.

מטופל שעבדתי אתו לפני כמה שנים היה הלום קרב מאחת ממלחמות לבנון. חייו התנהלו בדריכות מתמדת: במקום עבודתו, בלימודים, בבית עם בת זוגו וילדיו, עם חברים – בכל רגע ורגע מחייו היתה הדריכות, מחכה ומצפה לכל איום. כל הערה, כל מבט, כל טפיחה ידידותית ושובבה על שכם, כל בקשה – למעשה כל אינטראקציה עם הזולת היתה דורכת אותו בציפייה לפגיעה שעלולה לבוא. מטופלת אחרת, נפגעת תאונת דרכים, נשואה ואם לילדים, חיה בתחושת ניתוק, זרות ואיום תמידיים. "אני עושה את הפעולות כמו רובוט, אבל לא יודעת מה אני מרגישה", היא אמרה באשמה ובושה שוב ושוב. ימים רבים היא נאלצה להתבודד בחדר חשוך, מכיוון שהעולם נחווה לה עמוס בגירויים ומבלבל מדי.

מטופלת נוספת, שהוריה התעמרו ופגעו בה לאורך כל ילדותה פיזית ונפשית, מתמודדת אף היא עם נזקיה המחלחלים, המשתקים והכרוניים של הטראומה. היא לא מאמינה שהעולם בכלל ואנשים בפרט יכולים להיות אמינים ואוהבים. היא מעדיפה להימנע מאנשים, לא תראה את רגשותיה כלפי חוץ, ואף שעולמה הרגשי סוער – אנשים יחוו אותה כסגורה, אדישה ומרוחקת. מטופל נוסף חי כל חייו תחת ביקורת של הוריו, שדרשו ממנו הישגיות ומצוינות. לטיפול הוא הגיע מכיוון שבכל פעם שבת זוגו נופלת למשכב או מראה סימני חולשה הוא נכנס להתקפי זעם שיכולים להימשך כמה ימים. רק לאחר אנליזה ממושכת הבנו שכל גילוי של חולשה מצד בת הזוג מעורר אצלו שנאה כלפיה וחרדה לא מודעת עזה שהיא לא תצליח לאהוב אותו, בדיוק כפי שחש שהוריו לא אהבו אותו כאשר לא עמד בציפיות שלהם.

שמעתי רב אחד האומר שכל התורה על רגל אחת היא מצוות ואהבת לרעך כמוך. קל וחומר לילדך. יש רק דרך ברורה אחת להפסיק לפגוע בילדינו: להפסיק עכשיו.

___________________________________________________

הפוסט נכתב בהשראת קבוצת קריאה בהדרכתו של ד"ר לואיס ארון, ברחשי הוכרה

מקור לתמונת השער כאן

ψ

כמה בלוגים מומלצים של אמהות על הורות:

Inspired Parenting

Life as a Mom

MomyTech2014

והנה בעברית אינדקס בלוגים על הורות של אמהות – ומעט אבות – שקיבצה  Internet Mom

 

 ___________________________________________________