המלחמה הזו

במלאות 40 שנה למלחמה שמיצבה מחדש את האתוס הציוני ראוי לקבוע: הטראומה מידבקת, והתסמין העיקרי להלם הקרב הוא דריכות לאומית ואישית כרונית

המאמר פורסם במגזין המקום הכי חם בגיהנום

"לפעמים אני לא יכולה לעשות כביסה", היא אומרת שרועה על הספה שלה. "וזה לא כמו, 'אוי, אני עייפה מדי כדי לעשות כביסה. זה כמו, 'אהה, אני לא מבינה איך להפעיל את מכונת הכביסה'. אני מסתכלת על מכונת הכביסה ועל הערימה של הכביסה והמוח שלי מוצף – פשוטו כמשמעו – על ידי הניסיון להבין כיצד ליישב את שני הדברים".

דברים אלה, המתארים סימפטום מוכר של הלם קרב הקרוי דיסוציאציה, נאמרו לפני כחצי שנה על ידי ברנן ווייבס למגזין האמריקאי "מאת'ר ג'ונס". אלא שברנן מעולם לא היתה בשדה הקרב. מי שכן היה שם ונלחם הוא בעלה, חאלב, שנשלח לעיראק פעמיים במסגרת שירותו בחיל הרגלים האמריקאי בשנים 2001-2006.

עשר שנות נישואין לחאלב הלום הקרב גרמו לברנן, וגם לילדיהם, ל"הידבק" בתסמינים של הטראומה: זכרונות מסויטים, הימנעות ממצבים מעוררי חרדה, ניתוק רגשי וסממני יתר ערות פיזיולוגית – דריכות יתר, רגישות לרעש, נטייה להיבהל, קשיי שינה, סף תסכול נמוך, חוסר סבלנות ונטייה להתפרצויות זעם.

אלא שתופעת ההידבקות בטראומה אינה קיימת מבחינה פסיכיאטרית: היא אינה מופיעה בספרי האבחון הבינלאומיים כמו הDSM-V או הICD-10. אך המחקר מכיר בתופעה, הקרויה טראומה משנית ואף ניצולים משניים. כך למשל מצאו חוקרים מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב כי נשים לחיילים ישראלים לשעבר הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) ותסמונת שלאחר זעזוע מוח (PC) סובלות מתחושה של עומס ומצוקה רגשית, ומקושי להפריד את עצמן מהאימה של בעליהן. ממצאים דומים נמצאו גם בקרב בנות זוג למשוחררי מלחמת וייטנאם, קרואטיה ואף כוח השלום ההולנדי. שיעור הנשים שסבלו מתסמינים פוסט-טראומטיים בעקבות בעליהן נע בין 30%-39%.

גם ילדים של הלומי קרב מכירים את אימת הטראומה היכרות ראשונה וקשה.

"היום אני בת 27. אבא שלי בן 75. אני מרגישה שזה חשוב להשמיע את קולי, קול זעקה של ילדה שגדלה בשדה קרב לא שלה", כתבה בפורום תמיכה באינטרנט בת להלום קרב. "אני גדלתי בבית שאין בו אהבה. לא מגע, לא מחוות של קרבה. קור ופחד מפני הטירוף, שעלול בכל רגע לפרוץ ולצוף. ללא סיבה נודעת, אבי היה מתפרץ. 'המפלצת' קראתי לזה, עיניים של גיהינום, קללות וגידופים 'את אפס, מטומטמת, נבלה' אני הייתי האויב, תמיד אשמה בלי לדעת במה".

אך כאשר הם פונים לעזרה, המדינה ומשרד הביטחון לא מכירים בסבל שלהם: "היום אני דור שני לטירוף, רדופה התקפי חרדה נטולים כל סיבה… פונה למערכת ומבקשת תמיכה… הם מסתכלים עלי כאילו אני אשמה, כאילו סיפרתי בדיחה".

מחקרים מראים תמונה התומכת בעמדת הדור השני ושומטת לחלוטין את הקרקע תחת ההתעלמות של רשויות השיקום. למעשה, ישראל נהפכה לניסוי אחד גדול למעבר בן-דורי של טראומה – החל מהשואה וכלה במלחמות ופיגועי טרור. כתב הבריאות של "הארץ" דן אבן דיווח באחרונה כי הדור השני לניצולי שואה הוא הקבוצה הנחקרת ביותר ביחס לבירור אופני ההעברה של טראומות, ומעל ל-500 מחקרים עליו הולידו ברבות השנים ממצאים שעדיין שנויים במחלוקת. חלק מהמחקרים אף טוענים למעבר הטראומה לדור השלישי.

בסקירת ספרות בנושא העברת טראומה בן-דורית לילדים, קבעו חוקרים ישראלים ב-2008, כי ילדים לאבות שסובלים מהלם קרב צפויים יותר ללקות בהפרעות נפשיות. מהן ההפרעות? בגדול, כמו בצבא, הן נחלקות לשלושה תחומים: מצוקה נפשית, תפקוד משפחתי והערכה עצמית. אשר למצוקה הנפשית, ילדים של קורבנות PTSD קיבלו יותר טיפולים רגשיים, סבלו יותר מהפרעות אכילה ותקשורת, התמודדו יותר עם בעיות בלימודים וקשיי התנהגות ונטו יותר להפרעות דיכאון וחרדה. בתפקוד המשפחתי, נמצא כי ההורות של נפגעי טראומה התאפיינה ביחסי שליטה, וכן נם נטו להיות מגוננים ותובעניים מדי כלפי ילדיהם. בנושא ההערכה העצמית נמצאו קשיים, אך לא נמצאו ממצאים מובהקים הקושרים בין טראומת ההורה בקרב לפגיעה בהערכה העצמית של הילד.

כיצד עוברת הטראומה מדור לדור? האבות הפוסט-טראומטיים לא מצליחים להתמודד עם הכאב והרגשות הקשים שלהם. הם חשים בושה, זעם, תסכול, אשמה. הם מאשימים את עצמם על שנשארו בחיים, הם כועסים על החברה שזנחה אותם, הם זועמים על הגבריות הפגועה שלהם, הם מתביישים בפחד הגולמי, הנורמלי והטבעי, שהציף אותם בקרב. הם חשים נבגדים על ידי חבריהם, מפקדיהם וחמור מהכל – על ידיהם עצמם. רבות מתחושות אלה מוכחשות. רבים מהסובלים מטראומות הקרב יסלפו את הזיכרונות ויכחישו את הכעסים ותסכולים.

טראומה היא קריעה של רצף המרחב והזמן. העולם כפי שאנו מכירים אותו לפתע נפער, והזמן נהפך לבלתי מוכר. אירוע יחיד יכול להימשך לנצח. עוד ועוד ועוד. האדמה נפערת ואין לנו אחיזה. כך מתארים נפגעי טראומה את רגעי האימה. למשל יום שלם של ירי, ואז פגז מתפוצץ לידך. רעש לא אנושי מתערבל בתוכך. האדמה נפערת ואתה מתחיל להיבלע בתוכה. אתה מנסה להאחז במשהו אבל לא מצליח. אתה בטוח שזהו, זה הסוף. הכל נהייה שחור. אתה מנסה לתפוס משהו ולא מצליח. רק רעש מסביב, צרחות, ואתה ממשיך לטבוע בחול. אתה מושך למעלה חזק וממשיך לטבוע. זהו, אתה מחכה שהכל ייגמר, אבל הזמן נמשך ונמשך. אתה יודע שאתה הולך למות.

יותר מהכל, החוויה מזכירה לנו כמה אנו קטנים וחסרי אונים.

הרבה פעמים קשה מאד לשאת את ההכרה הזו. אז כועסים ומוציאים את זה על הילדים, על האשה, על החברים וכמובן – על עצמך.

ממחקרים שונים עולה כי 45% מהילדים של אבות פוסט-טראומטיים דיווחו תסמינים משמעותיים דומים, 83% דיווחו על רמת אלימות גבוהה, וכן שיעור גבוה יותר של טיפולים פסיכיאטריים, נטייה גבוהה יותר לפגיעה בהתנהגות חברתית ורגשית וקשיים ביצירה ותחזוקה של קשרי ידידות.

בסרטם של יעל לביא (יש קרבת משפחה) ועודד טורי "האם ניצחנו", שישודר הערב בערוץ 2, והמביא את הגרסה המצרית של מלחמת יום כיפור, יש רגע אנושי אחד מני רבים, אשר מספר בו פארוק פאולי, אביו של הצלם המצרי של הסרט של לביא, את רגעי הטראומה שלו במלחמה. כשהוא נזכר ברגעים שבהם היה בטוח שסופו קרב, קולו משתנק, הדמעות מציפות את עיניו והוא מבקש מבנו הצלם להפסיק לצלם. באימה, כמו באימה, כולנו אנושיים – משני צדי הלוחמה. התזה העיקרית של הסרט גורסת כי אף שישראל ניצחה במערכה הצבאית, הניצחון של מצרים היה במערכה האסטרטגית ובזיכרון ההיסטורי. כי בחציית תעלת סואץ ובמחיקת קו בר-לב שינה סאדאת את הזיכרון הלאומי המצרי של טראומת מלחמת ששת הימים, והביא את הישאלים לשינוי תפישה זמנית: להפסיק לחשוד בו במידה מספקת שאיפשרה להנהגה הישראלית לדבר אתו ולקבל את יוזמת השלום שהציע. לפתע האויב נהפך למישהו שניתן לדבר איתו.

דרך העברת הטראומה הבן-דורית המפתיעה לכאורה היא הביולוגית והגנטית. מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו כי אבות נפגעי טראומה מעבירים לילדיהם את האימה בתורשה, באמצעות התורשה הגנטית שלהם. במחשבה ראשונה זה נשמע מפתיע וגם – מייאש. אך אין זה מפתיע כלל וכלל. חישבו על העברה גנטית של תכונות אישיות, אינטליגנציה, תכונות אופי. כל אלה הם מובנים מאליהם. גם העובדה שנטייה ללקות בהפרעות נפשיות מועברת בתורשה היא כיום בבחינת ידע כללי בסיסי. אם כך מדוע לשער שהזכרונות הטראומטיים אינם נרשמים בגנים ובמרשם התאי הפיזיו-נויורולוגי: בהורמונים, בחומצות האמינו שבעצבים, בחלבונים. מה הסיבה שלא להניח כי מטען גנטי זה עובר אף הוא בירושה לילדים?

ועתה, לאחר שהבהרנו את נושא ההידבקות בטראומה בין אנשים, נפנה לסימפטומים עצמם. מה מטריד ביותר אנשים הסובלים מאימת הקרב? מהו הפחד הקשה מכל, הכאב הגדול ביותר שהם יכולים להעביר ולהפיץ הלאה?

מנסיוני בקליניקה, מקור הטראומה פחות משמעותי. האירוע המכונן יכול להיות קרב או תאונת דרכים; פיגוע או אף ניתוח חירום של הורה. גם מגוון הסימפטומים רחב. אך יש במרכז החוויה הטראומטית אימה מכווצת אחת שלא מרפה, פוגעת בתפקוד ומרכזית לכולם – הדריכות. האחיזה. ההכנה המתמדת למוות.

פסיכיאטר הילדים הנודע ומההוגים הפורים ביותר שידעה הפסיכואנליזה, דונלד ויניקוט, קבע כי האימה הגדולה מכולן היא אי הודאות. הילד האנושי יכול להסתגל ולהתאים את עצמו לכל מצב, כל עוד הוא ודאי וקבוע, טען ויניקוט. הילד יסתגל לאמא הנוראית ביותר, יתאים את עצמו לאבא המתעלל ביותר, וגם יש לו סיכוי לא רע להתפתח לבוגר עצמאי, נפרד, מתפקד ואף שמח בחלקו. אך הסביבה ההרסנית ביותר לילד היא זו שיוצרים הורים לא צפויים. הורים אשר את תגובתם הילד לא יכול לצפות ולהבין מראש. בין אחרים, בדיוק כאלה הפועלים בכאוס הטראומטי.

כאלה התפתחנו להיות, החברה הישראלית 68 שנים לאחר תום גיהינום השואה ו-40 שנה לאחר טראומת מלחמת יום כיפור. נדבקנו בטראומה של הורינו, הסבים והסבתות שלנו, השכנים, המפקדים, הגנרלים והמנהיגים שלנו. הטראומה שלהם עברה בירושה רגשית, התנהגותית, משפחתית וגנטית. נהפכנו להיות חברה פוסט-טראומטית, כלומר חברה דרוכה – כזו המצפה בכל עת לחורבן שיבוא. התפתחותית, אנו זקוקים לטיפול משקם דחוף.

ראשית, עלינו למצוא מרחב בטוח. מקום בו החברה הישראלית תרגיש לכמה רגעים רגועה, בטוחה, שאין אויב הבא לכלותינו. עלינו להאמין בכך, למשך כמה רגעים בלבד. להעז באמת, אבל באמת, להעז להתנהג כך לכמה דקות. לקבל את ברכת השנה טובה של מנהיג איראן, ולשים לב איך זה מרגיש. איזה פחד זה מעלה. להרכין ראש ולא להתגרות בשכנינו, לשחרר מחסום, לאשר מחווה הומניטרית. רק לכמה דקות כדי לשים לב אלו תחושות ציבוריות זה יוצר, אלו תגובות. גם בינינו לבין עצמנו, אם ביום כיפור אנו נמצאים, להעז לרגע להודות בעוונות של גזענות, שנאה וחשדנות, להעז לצאת פראיירים. והפחד הגדול ביותר: להעז לצאת קטנים. רק בשביל הניסיון, החוויה, התעוזה.

אולי מלחמות בחוץ נוצרו כדי לברוח ממלחמות פנימיות. אולי כדי להילחם באימה מייצרים אויבים דמיוניים.