קנאת אחים: היחסים האבודים של הפסיכואנליזה

תחשבו על היחסים עם האחים והאחיות שלכם: איזו עוד מערכת יחסים בחייכם כרוכה בכל כך הרבה קרבה וריחוק, שנאה ואהבה, עוצמות רגשיות, כעס ואכזבה לצד תחושות שייכות, ביטחון והזדהות. חברים ובני זוג בוחרים; אחים הם לכל החיים – גם אם תבחרו להתנתק מהם ולחתוך את התמונות שלהם מהאלבומים המשפחתיים.

חישבו כמה אתם שונים מהם ובמה אתם דומים: כיצד אתם מתמודדים עם ההורים המתבגרים, כיצד הפנמתם או יצאתם נגד הערכים שהוקנו בבית. מהם היריבויות ביניכם או יחסי הקנאה. האם אח אחד לקח על עצמו תפקיד כלשהו, ותפקיד זה מלווה אותו מולכם, מול ההורים ובעצם מול כל העולם? מחקר חדש מצא כי הדרך שבה אחים מבינים את הקונפליקטים המשפחתיים משפיעה על ההתפתחות הנפשית שלהם, כולל האפשרות שילקו בהפרעות נפש. ניתן להקיש מכך כי הבנה זו צובעת גם את מערכות היחסים שלהם אתכם, עם בני זוגם, ילדיהם, חבריהם ועם אנשים בכלל.

בניגוד חריף לכך, החוויה האחאית כמעט שלא קיימת בכתיבה הפסיכואנליטית, וכפועל יוצא מכך – נעדרת מחדרי הטיפול של פסיכולוגים קליניים ופסיכואנליטיקאים.

כאשר ערוץ 10 יצאו לצלם את התוכנית "אחים לכל החיים", הם פנו לפסיכולוגים – ובהם אלי – לקבל חומרים על הפסיכולוגיה של אחים. אחד הדברים המדהימים שגיליתי הוא שהפסיכולוגיה המודרנית, אשר מניחה כי נפשו של האדם היא תבנית של משפחת המוצא שלו, כמעט שלא מתחשבת כאמור בקשרים עם האחים והאחיות שלנו.

המחקר האמפירי, הכתיבה התיאורטית וההמשגה בנושא הפסיכולוגיה של האחים זעומים הן ביחס לכתיבה ולמחקר לגבי השפעת ההורים – בעיקר האם – על ההתפתחות והפתלוגיה הנפשית של הילד והאדם הבוגר, והן ביחס לזמן הרב מאוד שאנו מבלים עם אחינו בילדותנו. למעשה, רובנו המכריע בילה הרבה יותר זמן עם אחינו מאשר עם אמא או אבא שלנו.

מריבות בין אחים: סכסוך כל 10 דקות

הנה תמצית מהפסיכולוגיה של האחים שמצאתי לערוץ 10, ואחריה סקירה תמציתית של הכתיבה הפסיכואנליטית על היריבות האחאית:

יריבות אחים: לפי מחקר מקנדה, אחים בני 3-7 יריבו 3.5 פעמים בכל שעה
יריבות אחים: לפי מחקר מקנדה, אחים בני 3-7 יריבו 3.5 פעמים בכל שעה!

80% מאתנו גדלו עם אחים או אחיות, כך לפחות הנתונים בארה"ב ובבריטניה. סביר כי בישראל, שעדיין שבטית יחסית, הנתון אף מעט גבוה יותר. עד שהילדים מגיעים לגיל 11, הם מקדישים כשליש (33%) מהזמן הפנוי שלהם לאחיהם – יותר זמן משהם מבלים עם חברים, הורים, מורים או אפילו עם עצמם – כך עולה ממחקר שפורסם על ידי אוניברסיטת פנסיבניה ב-1996.

מסתבר גם שהזמן הרב הזה מלווה בהרבה מריבות. לורי קרמר (Kramer), פרופסור ללימודי משפחה ישומיים באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין, מצאה כי בממוצע, אחים ואחיות בגילאים 7-3 יגיעו לסכסוך כלשהו ביניהם 3.5 פעמים בשעה! אחים בני 4-2 יתנגשו ביניהם 6.3 פעמים בכל שעה – או יותר מהתנגשות אחת כל 10 דקות!!, כך על פי מחקר שנערך בקנדה. "להסתדר עם אחות או אח יכולה להיות חוויה מתסכלת", אמרה ביובש קרמר למגזין "טיים" ב-2006.

במאמר מכונן מ-1983, סקרה פרופסור ג'ודי דאן (Dunn), אז מאוניברסיטת קיימברידג' וכיום פרופסור למחקר במרכז לחקר פסיכיאטרי חברתי, גנטי והתפתחותי בקינגס קולג' בלונדון, ואחת החוקרות המרכזיות לנושא יחסי אחים (Sibling Relationship), את "מדע הפסיכולוגיה של האחים" כפי שהחל להתבסס לפני כשלושה עשורים. דאן טענה כי שני נושאים עיקריים החלו להתגלות כאשר חוויית האחים החלה להחקר.

ראשית נמצא כי מערכות היחסים בין האחים משפיעות על ההתפתחות של כל אחד מהם. גנטיקאים התנהגותיים מדגישים כי אחים מתפתחים להיות שונים מאוד האחד מהשני מבחינת האישיות, היכולות האינטלקטואליות והפתולוגיה הנפשית, אף שיש להם גנטיקה משותפת וברוב המקרים הם גדלו בסביבה בעלת מאפיינים דומים.

ההנחה העיקרית של החוקרים היתה לפיכך כי מערכות היחסים בין האחים הן שיוצרות סביבה רגשית שונה לגמרי לכל ילד – ומנותקת מהסביבה שיוצרים ההורים – וכך מהווה כר להתפתחות של אישיות, יכולות אינטלקטואליות ופתולוגיה נפשית שונה לחלוטין בין אחים. גנטיקה וסביבה הורית הן חשובות, אך הסביבה האחאית משפיעה בצורה דרמטית על ההתפתחות של הילד והאדם הבוגר.

הנושא השני שציינה דאן הוא המיקוד המוגזם של פסיכולוגים לדיאדה אם-ילד, אשר לטענתה התייחסות למערכת יחסים זו כמבודדת ממערכות היחסים הנוספות במשפחה מטעה בצורה קיצונית. "המשמעות והמורכבות של השפעות הדדיות בתוך המשפחה מוכרות עכשיו באופן ברור", כתבה כאמור ב-1983. 30 שנה מאוחר יותר דבריה עדיין כמעט שלא הוטמעו בקליניקה הפסיכואנליטית.

אח אחד מנגה, אח שני ממאדים

אחת השאלות המסקרנות ביותר שכן מעסיקות אנשי טיפול בתחומי הנפש – והורים לילדים – היא מדוע אדם שגדל בבית מסוים יכול לפתח הפרעה נפשית קשה ואילו האחים שלו, שגדלו בדיוק באותם תנאים גדלו להיות אנשים מתפקדים, בריאים ושמחים. מחקר חדש מגלה מדוע חלק מהילדים מושפעים קשות על ידי סכסוכים משפחתיים, ואילו ילדים אחרים שורדים אותם ללא בעיות משמעותיות.

החוקרים מצאו כי לאופן שבו ילדים מבינים את הקונפליקטים בין הוריהם היה השפעות שונות על הבעיות הרגשיות והתנהגותיות שהם פיתחו. כאשר ילדים האשימו את עצמם באשר לקונפליקטים בין הוריהם, הם היו בסבירות גבוהה יותר לפתח בעיות התנהגות, כגון התנהגות אנטי-חברתית, התקפי זעם, נטייה לווכחנות, מרדנות והפרת נורמות חברתיות. אבל אם המריבות או הוויכוחים בין הוריהם הובילו לתחושת איום אצל הילד או פחד מפירוק המשפחה, הילד היה בסיכוי גבוה יותר לחוות בעיות רגשיות, כמו חרדה ודיכאון.

ההשפעה של קונפליקטים יומיומיים בין הורים על ההתנהגות של ילדיהם ובריאותם הנפשית מונעת על ידי האופן שבו הילדים מבינים את הבעיות במערכת היחסים, כמו גם את טבעו של הסכסוך עצמו, מצאו החוקרים. אם הילד מאשים את עצמו בסכסוכים בין ההורים או חש מאוים מהם, הסבירות שיפתח הפרעה נפשית תגבר.

החוקרים קבעו עוד כי השפעת מערכת היחסים בין ההורים היא כל כך מכריעה, שתוכניות התערבות הורית המתמקדות אך ורק על כישורי הורות (כלומר על הקשר הורה-ילד ולא על הקשר בין ההורים) עשויות להחמיץ את הדרכים לעזור לילדים להתמודד עם בעיות רגשיות והתנהגותיות, במיוחד כאשר יש רמות גבוהות של קונפליקט בין ההורים. "ילדים פשוט צריכים להרגיש או להבחין שהם אחראים על הקונפליקטים של הוריהם על מנת לחוות תוצאות פסיכולוגיות שליליות", מדגיש מנהל המחקר פרופ' גורדון הרולד מאוניברסיטת לייצסטר שבבריטניה.

תיארה זאת יפה הסופרת הקולומביאנית לאורה רסטפו, בספרה "טירוף", בתרגומה המצוין של טל ניצן:

…זאת הפעם האחרונה, ביצ'יטו, מבטיחה לו אגוסטינה, אבא לא ירביץ לך יותר אף פעם כי אני לא אתן לו, אל תקפל את היד כאילו שאתה תרנגול עם כנף שבורה, קדימה, ביצ'י, אח קטן, אתה צריך לסלוח לידיים הרעות של אבא כי הלב שלו טוב, אתה צריך לסלוח לו, ביצ'י, ולא לעשות לו פרצוף כועס, כי אם לא, הוא יעזוב את הבית ואתה תהיה האשם…

אגוסטינה, האחות האמצעית, לוקחת על עצמה את האשם על הריחוק של אבא מאמם והאלימות שלו בבית, ופורשת את חסותה על אחיה הקטן, מושא שנאתו של אבא וריחוקה של אמא – ואכן היא מפתחת מחלה נפשית קשה בבגרותה. המחקר אכן מצא כי בנות עשויות להיות בסיכון גבוה יותר מבנים לדיכאון, כאשר מערכת היחסים של ההורים עוינת, או כאשר קיימת מערכת יחסים שלילית בין האם לילדים.

החוקרים קבעו כי מתפתח מעגל קסמים, בו בנות נוטות להאשים את עצמן על הסכסוכים בין ההורים המוביל להצגת סימפטומים דיכאוניים בקרב הבנות, המביאים בתורם לעלייה בעוינות מצד שני ההורים כלפי הבנות וחוזר חלילה.

מסקנה מרחיבה של המחקר היא שאחים יכולים להגן על אחים אחרים מפני ההשפעות הנפשיות הפוגעניות של סכסוכים בבית: אח או אחות לוקחים על עצמם את האשם, או מגינים מפני אימת הפירוק – ובכך מגינים על אחיהם ומאפשרים להם לפתח אישיות בריאה ויציבה, בעוד הם נושאים את הצלקות הנפשיות של הסכסוכים בין ההורים.

כאשר תסביך אדיפוס נהפך לקנאת אחים: יריבות אחאית בתיאוריה הפסיכואנליטית

כיצד איפוא התייחסו הכותבים הפסיכואנליטיים לחוויה האחאית? האם אח באמת יכול להגן על אח אחר מפני סכסוכים הוריים, או שמא משמש רק יריב ומתחרה על התשוקה והאהבה המופנות כלפי ההורים?

הרופא ומייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית אלפרד אדלר (1928, 1959) היה מהראשונים לערוך מחקרים אמפיריים על חשיבות סדר הלידה בין האחים. על פי אדלר, בכורים "מודחים" ממעמדם המועדף כאשר הבן השני נולד, והדבר עלול להותיר השפעה ארוכת טווח על אישיותם. אכן כמה עשורים מאוחר יותר, בשנות ה-70 וה-80, פסיכולוגים התפתחותיים מצאו כי הולדת ילד שני משפיעה באופן דרמטי על מערכות היחסים בין האחים הבכורים להוריהם. אדלר מצא עוד כי בני זקונים וילדים יחידים עלולים להיות מפונקים יתר על המידה, דבר העלול להשפיע גם כן על אישיותם בהמשך החיים.

גורמים אחרים שיש להביא בחשבון, לטענת אדלר, הם הפרש הגילאים בין האחים, מספר הילדים במשפחה, והמצב הכלכלי של הוריהם. גם בקרב הציבור הרחב רווחת האמונה שסדר הלידה במשפחה משפיע באופן נרחב על אישיותו של האדם, אך פסיכיאטרים ופסיכולוגים רבים מתנגדים לרעיון זה. מחקרים של לימודי משפחה, גנטיקה התפתחותית ופסיכולוגיה התפתחותית מהעשורים האחרונים מפריכים חלק מטענות אלה, ואינם מוצאים קשר מובהק בין נתונים מעין אלה לפתולוגיה נפשית או התנהגותית של ילדים. החוקרים קושרים פגיעות אלה לטיב מערכות היחסים ההוריות (אנכיות) והאחאיות (אופקיות), ומדגישים את הצורך ללמוד לשפר מערכות יחסים אלה.

קין והבל לפול רובן, 1608. תצלום: ויקישיתוף. רשיון: CC
קין והבל לפול רובן, 1608. תצלום: ויקישיתוף. רשיון: CC

פרויד התייחס לחוויה האחאית בעיקר דרך כמה תיאורי מקרה, בהם החוויה האחאית תופשת מקום שולי יחסית בהתפתחות הנפשית, ומסתכמת בעיקר ביריבות ותחרות, בעיקר אל מול מושא האהבה ההורית; אך יריבות אחאית זו מתגמדת אל מול היריבות האדיפאלית מול ההורה מן המין האחר. אולם תיאורטיקנים אנליטיים מאוחרים יותר, אשר החלו לחקור את יחסי האחאים, הציעוכי ייתכן שפרויד הדחיק נושא טעון זה בשל מותו של אחיו הצעיר ג'וליוס, כאשר פרויד עצמו היה כבן שנה וחצי ואחיו כבן 8 חודשים, והאופן שבו האירוע השפיע על זיגיסמונד הצעיר, כפי שנקרא אז.

במכתב שמוען לחברו הקרוב ד"ר וילהלם פליס ב-3 באוקטובר 1897, הודה פרויד שהוא חש בינקותו קנאה באחיו הקטן ג'וליוס, שהדיח אותו ממקומו המיוחד באהבה של אמו. פרויד, שבעת כתיבת המכתב לפליס האנליזה העצמית שלו היתה כבר בעיצומה (אנזייה, 1988), המשיך לגלות את תסביך אדיפוס, לפיו קנאתו של הילד הקטן מופנית כלפי האב כיריבו של הילד בפנטזיה לכבוש את אמו מינית. אך החוקרים (אנזייה, שם; גיי, 1988; רודריגז, 1996) טוענים כי מאלף לעומת זאת לשקול כי פרויד נטה לבלבל בין האירועים שהתרחשו בילדות המוקדמת שלו: נראה שהוא איחד כרונולוגית את מותו של אחיו הקטן, הקנאה שחש כלפיו כאשר איבד את הבלעדיות שלו מול אמו והגירוי המיני שחש כלפיה.

"זה כאילו הרגשות האדיפליים של זיגיסמונד כלפי אמו שימשו כדי להסוות את האשמה הפרימיטיבית ועמוסת הקנאה כלפי אחיו הצעיר ג'וליוס" (הוזל, 2011). מרתק לחשוב איך היתה נראית החשיבה הפסיכואנליטית כיום אם תסביך אדיפוס היה תסביך קין והבל.

לאקאן (1938) הגדיר את החוויה האחאית כ"קומפלקס חדירה". כלומר לפי לאקאן האחים, הדומים לתינוק, משמשים אותו כמראות נרקיסיטיות חודרניות, שעליהם הוא משליך דחפים תוקפניים פרימיטיביים ואת אינסטינקט המוות. ואולם, לאקאן מדגיש, היריבות אל מול ההורים לרוב (בתרגום חופשי) "צפופה יותר ברגש, ועשירה יותר במבנה" מאשר היריבות האחאית (שם, אצל הוזל, 2001).

מלאני קליין כתבה הן על יריבות אחאית פרה-אדיפלית בעיקר סביב קנאה, והן על יחסי אחים כמגרש אימון למערכות יחסים עתידיות. קליין, פרוידיאנית במהותה, ממקמת את ההתפתחות הנפשית במאבק האדיפאלי בין ילד-אמא-אבא, רק שלדידה מאבק זה מוקדם בהרבה משהציע פרויד, והוא מתחולל בשנת החיים הראשונה. גרינברג ומיטשל כותבים (1983) כי "ההתפתחות עבור קליין קשורה בקשר קרוב לדחף של הילד לדעת. הילד מפתח פנטזיות מפורטות לגבי פנים גופה של האם והתעלומות שהוא מכיל – כולל מזון, צואה, תינוקות – ופנטזיות על הפין של האב". קליין מתארת את הילד הצעיר כחוקר נמרץ ונלהב. מכיוון שהדחף לדעת הוא כה מרכזי וחזק, וכיוון שהוא צץ לפני שהילד מפתח אפילו יכולת מינימלית בשפה, הוא מתוסכל באופן קבוע, מה שמביא להשתוקקויות וזעם עזים. "החיים הרגשיים של הילד מתרכזים סביב חרדה פרנואידית – הפחד מנקמה מאסיבית וקטלנית על ידי הפין של האם והאב (בתוך האם), שנוקם על ההרס שהביא הילד, בפנטזיה שלו, על ההורים, בעיקר על האיחוד המיני ביניהם" (שם).

החל מ-1935 עוברת כתיבתה של קליין ריביזיה משמעותית, שבה היא מציעה כי ברבע האחרון של שנת החיים הראשונה של התינוק, סביב תקופת הגמילה, הוא מפנים כי מוקד הפנטזיות הסדיסטיות שלו, "השד הרע", הוא גם אותה אמא טובה (או חלקים ממנה – "השד הטוב"). הוא מצליח ליצור אינטגרציה של התפישות המפוצלות הקודמות של האם, לתפוש שישנה רק אם אחת, עם תכונות טובות ורעות. הטוב והרע מצליחים להתאחד ולא לאיים זה על זה; הפנטזיה חדלה לאיים על המציאות. ציר החיים הנפשיים של הילד משתנה, הבנה זו על עצמו ועל העולם מביאה ל"חרדה דיכאונית", לפיה העולם קודר ומלא הרס, וגם בו עצמו יש יכולות להרס וחורבן, הממלאים אותו אשמה. כדי להתמודד עם הכרה זו הוא מנסה ליצור תיקון באמצעות פנטזיות אומניפוטנטיות של אהבה, שצריכות להיות מגובות על ידי הכרת תודה מצד ההורים.

ומה בקשר לחוויה שמעניקים לו אחיו? קליין קובעת כי המעבר לעמדה הדיכאונית כוללת יכולת של הילד להכיר בתפקיד המתקן של פין האב כנותן תינוקות טובים ולא רק כנוקם ורודפני או נותן תינוקות רעים (או אחים רעים). כך הוא מצליח לפתח רגשות של דאגה ורגשות אשם הקשורים לפנטזיות שלו על התקפות סדיסטיות על גופה של האם. בשלב מאוחר מאוד של כתיבתה, חמש שנים לפני מותה, קובעת קליין (1955) כי הכרה זו קשה יותר להשגה עבור ילד יחיד או לאח הצעיר במשפחה, המניחים כאילו הם הצליחו למנוע את לידתם של עוד תינוקות.

אסיים את הסקירה התיאורטית בחזרה לקריאתה של פרופ' ג'ודי דאן לצאת מהפרדיגמה המיושנת של בלעדיות הדיאדה אם-ילד, ולראות את ההתפתחות הנפשית כנובעת בתוך מטריצה רב-ערוצית, שבה פועלות מערכות יחסים מרובות ומורכבות במשפחה, שביניהן יש יחסי ההדדיות מורכבים. גם מבנה המשפחה המסורתי הולך ומשתנה, ומשפחות רבות כיום לובשות ופושטות צורות חדשות, הדורשות הבנה, מחקר ואמפתיה מצד מטפלים, ותשומת לב מצד ההורים.

ייתכן שניצנים לכך נראים גם בפסיכואנליזה: "בעשורים האחרונים יש התעוררות בחשיבה על האחים בפסיכואנליזה", אמר רוני עמיאל ביום עיון של מכון תל אביב לפסיכואליזה בת זמננו בנושא האחאות בפסיכואנליזה שהתקיים ב-2012. לפי דבריו של עמיאל, שאותם סקרה יערה לוין-פריימן, מדובר בכותבות כמו ג'ולייט מיטשל ( Mitchell) וג'נין ויוונה (Vivona), אשר הציעו לראות את היחסים במשפחה כמבוססים על שני צירים – ולא ציר יחיד מול ההורים – ציר הורי-אנכי וציר אחאי-אופקי. ויוונה מציעה שעל הציר האופקי, האחאי, לצד כוחות תחרותיים כמו נפרדות ותוקפנות, פועלים גם כוחות של הזדהות, קרבה ואף משיכה מינית.

ובינתיים בבית: מגרש אימונים להתנהגות חברתית

אם נניח לתיאוריות האנליטיות ונתרכז בחוויה הבינאישית, למה שאנו לומדים מהאחים שלנו כאשר אנו גדלים יש השפעה ניכרת – לטוב ולרע – על ההתפתחות החברתית והרגשית שלנו כמבוגרים. "מה שאנו לומדים מהורינו עשוי לחפוף לא מעט עם מה שאנחנו לומדים מהאחים שלנו, אבל יש כמה תחומים שבהם הם שונים באופן משמעותי", אמרה קרמר ב-2010 לאתר ScienceDaily.

האחים הם "סוכני החיברות" האחד של השני, היא הדגישה.

ההורים טובים יותר בללמד את הדקויות החברתיות של מצבים רשמיים יותר – כיצד להתנהג בציבור או איך לא להביך את עצמנו ליד שולחן ארוחת הערב למשל. אבל אחים הם מודלים טובים יותר לחיקוי של התנהגויות בלתי פורמליות – כיצד לנהוג בבית הספר או ברחוב, או, הכי חשוב, איך להיות מגניבים עם החבר'ה – המהוות את החלק הארי של החוויות היומיומיות של ילד.

"כיום אנחנו יודעים שמערכות יחסים חיוביות בין אחים מובילות לשורה שלמה של תוצאות טובות יותר בקרב בני נוער ומבוגרים", הוסיפה קרמר. "הרבה מהמחקר הנוכחי בוחן כיצד ילדים לומדים על התנהגויות לא רצויות, כמו הרגלי עישון, שתייה ועבריינות, כתוצאה מחשיפה להתנהגויות אנטי-חברתיות של אח גדול, כמו גם אלה של החברים של האחים שלהם".

לדברי קרמר, במטרה למקסם את ההשפעה החיובית של אח גדול, אחד הדברים החשובים ביותר שההורים יכולים לעשות הוא לעזור לטפח מערכות יחסים תומכות בין האחים מההתחלה. "אנו יודעים ממחקרים ארוכי טווח שאם הילדים יתחילו את מערכת היחסים שלהם עם אח או אחות בנימה חיובית, הדבר צפוי להימשך באופן חיובי לאורך זמן".

אגב, הורים לילדים יחידים לא צריכים לדאוג. המחקר מראה כי מערכות יחסים תומכות עם חברים הן דומות ומחליפות בתרומה שלהן מערכות יחסים עם אחים. צריך רק לספק לילד או לילדה מערכות יחסים כאלה.

משתנים כגון מגדר והפרשי גיל לא משנים הרבה. "זה לא כל כך חשוב אם אתם מופרדים בשנים רבות או קרובים מבחינת הגיל, או אם יש לך אח או אחות", אומרת קרמר. "מה שבאמת חשוב הרבה יותר הן ההתנהגויות החברתיות שילדים לומדים בשנים הראשונות שלהם אשר הם יכולים להשתמש בהן כדי לפתח מערכת יחסים חיובית עם אח או אחות. זו הסיבה שחשוב שההורים יעודדו את האחים להיות מעורבים אחד עם השני ויפתחו מערכת יחסים עם כבוד הדדי, שיתוף פעולה ויכולת לנהל בעיות".

4290444513

15 comments on “קנאת אחים: היחסים האבודים של הפסיכואנליזה

  1. להגיד לילד שתיכף יש לו אח חדש ש"להורים תהיה אהבה כפולה" זה כמו להגיד לאשתך שאתה מביא אישה נוספת "אבל אל תדאגי, אני אוהב את שתיכן באותה מידה".

    • נכון שזה מרגיש כך? שלא תהיה מספיק אהבה לשניים? לא צריך להיבהל מכך, עם כל הכאב והחשש, הולדת אח הוא אירוע משמח למשפחה כולה ומלא אושר והזדמנויות חדשות גם לאח הגדול, שמעבר למה שנלקח ממנו – בלעדיות, שליטה על האהבה ותשומת הלב ההורית – ניתן לו גם הרבה. חברות, זהות, עליונות, תחרות – למנות כמה מההזדמנויות החדשות והמרתקות שיש לו לגלות בחוויה האחאית.
      אשר לאהבה: מחקרים מראים שאמהות לא באמת אוהבות את הילדים שלהן באותה מידה. אמהות לא מעטות מעזות להודות לעצמן ולסוקרים שהן אוהבות באופן שונה את הילדים שלהן, ואף שיש להן ילד או ילדים מועדפים. (למיטב ידיעתי לא נעשו מחקרים על העדפת האבות את ילדיהם). מסתבר שזה טבעי, נורמטיבי וגם… בסדר גמור.
      אנחנו לא אוהבים אנשים אותו דבר. כל אדם אהוב אנו אוהבים קצת אחרת. כך גם ילדינו. לכל אחד מהם אישיות אחרת, טמפרמנט מולד אחר, וכפי שמציעה הסקירה האנליטית והאמפירית כאן – הקשרים ביניהם גם מעצבים אותם, כך שכל אח – כפי שבוודאי כולנו יודעים – הוא אדם ייחודי, אף שגדל לכאורה בסביבה דומה.
      בשורה התחתונה, לא כפול, לא באותה מידה, לא אותו הדבר. פשוט לומר לילד שנולד לו אח קטן: "אל תדאג, אני אוהב את שניכם".

    • בשטח זה לא ממש אותו דבר! בהרבה מקרים האח הבכור לוקח לעצמו תפקיד אחראי ועוזר לגונן ולגדל במידה מסוימת את הצעיר. הכול תלוי במסר והאווירה שההורים משדרים.

      • קודם כל אני מסכים אתך. ההורים בהחלט יכולים – ואף רצוי שכך – לתווך לאח הבכור את החוויות הרבות שהוא או היא עוברים עם הופעתו של אח חדש, ובשנים שלאחר מכן. חשוב רק לשים לב ולהיזהר לא להפוך את הבכור ל"הורי", ולאפשר לו להמשיך להיות ילד, לצד היותו האח הבוגר והאחראי.

        במקרים רבים הבכורים גם יראו התנהגויות רגרסיביות – כלומר יחזרו להרגלים שכבר נגמלו מהם או ינסו לחזור להתנהגויות תינוקיות. זה תקין ונורמלי לחלוטין. זכרו: ההתפתחות הנפשית של הילד נעשית במשחק. אם תאפשרו לגדולים לשחק ולהמחיז את הדרמות הרגשיות שלהם, במהרה הם יחזרו לשלב ההתפתחותי שהיו בו.

      • יש גם שלפעמים האח הבכור לוקח את ההנהגה של כל המשפחה ,בפרד שהמשפחה היא מרובת ילדים לדוגמה שבעה או שמונה ילדים ואז גם ההורים באים תחת השפעתו,בגלל האבא עסוק ביום התזונה ,והאימה דואגד לסדר משק בית

        • הי עמי, תודה על תגובתך. נראה לי שאתה מדבר מניסיון
          בכל אופן, יש בהחלט מקרים כאלה – מעניין מה אותו אח בכור קיבל מההסדר שנכפה עליו, ומה המחיר האישי שנאלץ לשלם, גם כמבוגר.

  2. אייל שדה שלום
    פתלוגייה מאת פנחס אפללו
    הקשבה ודיבור שלא- במתגונן
    הוא: ״את צורחת!״
    היא: ״מובן שאני צורחת-לא שמעת מלה
    ממה שאמרתי. אתה פשות לא מקשיב!״
    ניהול עם לב
    הקשבה היא כישור השומר על יחסים ב80 % מהמיקרים בן אחים אפלו בלהט של ויכוח וזה לא עם
    זה היא או הוא

  3. אויבים אינטימיים 
    1)לאהוב ולעבוד-אלה שתי היכולות,והמיינות בגרות מלאה
    אמר בשעתו זיגמונד פרויד לתמידו אם כך הדבר 
    משמע שבגרות עלולה להיות צומת מאיום בחיים
    2) יישומה של האינטליגנציה הרגשית
    סיפור מעשייה בשבעה קבצנים 
    שכל אחד מהם מתואר כבעל מום אשר מומו
    באופן פרדוכסלי ,מקנה לו מעלה יתרה

    1)הקבצן הראשון  מתואר כעיוור שלמרות ואולי דווקא בשל עיוורונו .כל העולם אינו עולה אצלו אלא כהרף עין והוא התברך
    בראייה חודרת ומסוגלת לראות את המציאות כולה מראשיתה ועד סופה במבט אחד
    עליך לדעת שכל אדם מכין את עצמו
    לשבת יש מצוה לספור את השנה הראשונה של האדם ?(יום הבלדו) והנה חכמינו הקדשים אמרו שבשעה שאדם נפטר מן העלום.
    הקדוש ברוך-האומר למלאכי השרת:ראו מה הבריות אומרות עליו:

    2)הקבצן השני מתואר כחרש שחירשתו מעלה יתרה לה,
    שכן אינו שומע את חסרונות בני האדם.
    המצוה השניה זה לספור את הימים לכבוד השבת,כשר היה,ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באיור:
    היום יום ראשון בשבת״ .״היום שני בשבת״. ״היום שלישי בשבת״. וכו׳ וכו׳ וכך כל יום סופרים את הימים להזכיר את
    את השבת בכל יום; ולכאורה וכי הקדוש-ברוך- הוא צריך חשלוח את מלאכי השרת, שישמעו מה הבריות אומרים עליו,

    3)הקבצן השלישי מתואר ככבד פה שמתברר כבעל 
    יכולת דיבור ומליצה מופלאים שבדבריו נגזים חכמות נפלאות .
    אלא שאינו סובל את דיבורי העולם שאינם לשבח לאל.
    בששת ימי החול האדם מתהפך וכו׳
    פעם הוא נעשה טהור ופעם הוא נעשה טמא,פעם נעשה אסור ופעם הוא נעשה 
    מתר, פעם נעשה פסול ופעם נעשה כשר, וכך סובב ומתגלגל עמו בששת ימי
    החול, אבל באה שבת- במנוחה.
     
    4)הקבצן הרביעי מתואר כבעל צוואבר עקום למראית עין מתברר כצוואר ישר ונאה המסוגל להוציא כל מיני
    קולות שבעולם.אלא שמאחר אינו סובל את אוויר העולם
    המלא הבל,נדמה כצווארו מתעקם שלא ינשום את ההבל הזה.

    ראה לומר לעצמך מאוד מאוד,שלא יבער
    בך היצר הרע וכו׳ ועל זה צריכים הרבה לבקש את הקדוש-ברוך-הוא, שיזכה
    לקרר את היצר הרע הבוער בו, ותראה לצעוק הרבה; ״רבונו של עולם,תשמור אותי מעברות״,״רבונו של עולם,תשמור אותי מראיות אסורות״, ״רבונו של עולם
    תשמור אותי מהיצר הרע הבוער בי כאש,
     
    5)הקבצן החמישי מתואר כגיבן שמתברר שהוא
    למעשה כבעל שעור קומה ובבחינת מועט המחזיק
    את המרובה ומאחר והוא מחזיק את כל המציאות ומה
    שמעבר לה על גבו.  הוא נידמה גיבן
    העקר אצלך הוא השתיקה -לשתוק היות שאתה מפקיר את
    דבורך ומדבר כל העולה על רוחך,בעבור זה אתה סובל,כי מי שמפקיר את פיו,הוא סובל לחצים במוחו,
    כי דמים מלחיצים את המוח,
    יפה השתיקה לחכמים קל וחומר
    לטפשים ; ״גם אויל מחריש חכם ישוב״, ולכן שתוק שתוק,ואל
    תפקיר את הדיבור 

    6)הקבצן השישי מתאר חסר ידיים אלא שמתברר
    שהוא בעל יכולת ניגון ורפואה מופלאה ומאחר
    ואינו משתמש בכוחו בתוך העולם אלא בעיניינים
    שמעבר לעולם הוא נדמה כגידדם
    צריך שתדע,שהכול זה בהשגחה פרטית,ברגע שאדם חזק באמונה,יתברך, הוא שומע, הכול משגיח על הכול וובאמת אמונה היא רפואה לכול, ולהפך-חסרון אמונה, אשרי מי שאינו מטעה את
    עצמו בזה העלום ?

     

    • תודה גרום

      ככלל, אני מפנה למקור בתוך הטקסט על ידי לינק. זה מקל על הקריאה, ממצה את הטכנולוגיה ובכל זאת לא כתיבה אקדמית. אם יש בכל זאת פרט מידע שלא מצאת הפניה אליו בתוך הטקסט, כתוב מהו ואפנה אותך אליו

      • לא שמתי לב מקודם שיש לינקים.
        תודה רבה
        ג'רום
        (משמש אותי להקדמה למאמר שאני מגיש למטלת קורס בעו"ס)

  4. היי אייל מאוד נהניתי לקרוא, והמאמר העלה בי מחשבה לגבי השפעת מיקומו של ההורה בסדר הלידה, והתפקיד שלקח עליו כילד, לגבי הילד המועדף שיאמץ בין ילדיו ? או במילים אחרות אם הוא יחוש יותר קרבה לילד שלו התואם לו בסדר הלידה?

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s