ברבי חוגגת יום הולדת 50: "אין גברים שיכולים לתת את מה שאנו צריכות"

לפני מאה שנה, ב-3 במרץ 1913, יצאו 5,000 נשים לצעדה בגבעת הקפיטול שבוושינגטון בדרישה לבחור ולהיבחר, באירוע שנחשב כאחד ממכונני התנועות לזכויות האזרח והתנועות הפמיניסטיות. באותם ימים הניח זיגמונד פרויד את יסודות הפסיכואנליזה, אשר ניתן לסכמם גם באופן הבא: הרעיון הוא פתוגני. תפישת האישה או האיש את עצמם בשורה של מושגים ודימויים היא לכשעצמה מחוללת בריאות או חולי נפשיים ופיזיים. במאה השנים שחלפו מאז, נהפך רעיון רדיקלי זה לנחלת הכלל בעולם המערבי המודרני: מניעת הזכות לבחירה, מניעת בעלות ואחריות על הרעיונות שלנו כמוה כמניעת הזכות הבסיסית לבריאות. כחברה קידשנו את הזכות לבחירה ולהגדרה עצמית – את האינדיבידואליזם. האם באמת השתחררנו מהבעלות של דימויים ממשטרים של בני זוג, של מעסיקים, של עצמנו? האם הנשים כיום חופשיות יותר מאלה שצעדו לפני מאה בגבעת הקפיטול או שטופלו בדיבור בקליניקה של פרויד, נתונות למבט ממשטר של חברה פטריאכלית? לבובה ברבי, המעצבת את ילדותן של הרוב המכריע של הנשים במערב זה העשור השישי ברציפות, יש כמה דברים לומר על כך

ברבי

LOGO2008_40
הכתבה פורסמה באתר פסיכולוגיה עברית

לפני כמה שבועות הצטלבו כמה אירועי חיים שהתלכדו בתודעתי לזרם אסוציאטיבי אחד. ביום שישי צוין יום האישה הבינלאומי, היום שבו אנו נזכרים לרגע במטוטלת הבלתי נסבלת שבה נשים צריכות לפתח קריירות מצליחות אך לחזור הביתה עד ארבע לקחת את הילדים, ולהוכיח לעצמן שהן נחשקות וסקסיות אך לא מנוצלות מינית. באותו ערב צפיתי – באיחור משווע – בסרט האחרון של ג'יימס בונד, "סקייפול". במהלך השבת גם שמעתי בחצי אוזן בסוף מהדורת חדשות שברבי, הבובה הפופולרית בעולם, חגגה לא מכבר יומולדת 50. ברור שכל האירועים האלה קשורים זה לזה, אז הרגשתי שאני ממש חייב לראיין את ברבי בכבודה ובעצמה. מה שהתגלה כהימור מופלא, כי בראיון חושפני כיאה לתקופתנו היא לא שכחה לחשוף אזורים אינטימיים וגם גילתה את גילה האמיתי, אבל אחסוך מכם את הספוילר.

הפתיח של בונד מספר את סיפורה של האישה הפוסט מודרנית העדכנית. במרדף מהוקצע ומבדר כמו שרק יוצרי 007 יודעים ליצור, הסוכן המיוחד לענייני חיסולים למען הממלכה שועט אחר הנבל בנופי רומניה ההררית. בונד טס על אופנוע, מתעופף מעל גשר ומטפס על כף של דחפור בין שני קרונות של רכבת נוסעת, כאשר תמיד לצדו – ממרחק בטוח ובג'יפ מעודכן – דוהרת סוכנת השטח.

מיהי סוכנת השטח לפי יוצרי בונד 2012? היא יכולה להיות שחורה. היא חייבת להיות יפה וסקסית. היא נוהגת ללא מורא ויודעת להתנסח אפילו טוב מכך. היא מדווחת מהשטח ישירות לאמא הגדולה – ראש השירותים המיוחדים של בריטניה, M – ובכך היא גם מתפקדת כהורה האחראי, העין המשגיחה בשטח. למרות כל זאת, את ההחלטות הגורליות היא לא מקבלת בעצמה: כאשר נגמרת הדרך היא צריכה להחליט אם לירות בנבל ואז להסתכן בפגיעה בבונד או להעז לאבד את הילדים לגורלם. את ההחלטה הזו היא משאירה בידי הגדולים ממנה. המסר של היוצרים: זו לא החלטה שאישה יכולה להחליט לבד, אפילו כשהיא ההורה האחראי בשטח.

האמא הגדולה M, גם היא אישה, מחליטה: תירי! הסוכנת בשטח מתלבטת. (מסר: נשים הן אנושיות מדי, המוסריות היא חולשתן האנושית: הן תמיד יתלבטו לפני הפעולה הקובעת). האם הגדולה נובחת: "עדיין לא ירית?" (מסר: נשים שלא מתלבטות הן כלבות זקנות ועריריות שאמנם יגיעו לפסגת הפירמידה, אך על חשבון האנושיות וה"נשיות" שלהן. כלומר: הן נשים שהתחפשו לגבר). הסוכנת יורה. היא מפספסת. בונד נפגע. הנבל ניצח. מסר: האישה הפוסט מודרנית העדכנית יכולה להיות שחורה, חייבת להיות סקסית, אבל אם אתם רוצים the job done קחו גבר.

בונד עצמו, בחור שמרן לכל הדעות, מסכם זאת במשפט קולע אחד. כאשר הסוכנת מודיעה לו שהחליטה לעזוב את עבודת השטח, הוא מפטיר: "אם זה משמח אותך, דעי לך שזה גורם לי להרגיש בטוח יותר". לפני זה הם שכבו.

"לא שואלים בובה לגילה"

barbie1959
ברבי מיליסנט רוברטס, 1959, הברבי הראשונה. פה מכווץ, מבט מתחנחן, גבות מקושתות גבוה. תצלום: חברת מטל

אז שמעתי את הידיעה על חגיגות היובל של ברבי, אותה בובה שמעצבת את ילדותן של 90% מהילדות בארה"ב (לפי נתוני היצרנית חברת הצעצועים מטל, ביובל האחרון, לתשע מכל עשר ילדות בארה"ב היתה לפחות בובת ברבי אחת). חשבתי: אם הבובה היא בבואת ילדותן של כל כך הרבה ילדות בכל כך הרבה דורות, הרי שהתפתחות הבובה לאורך השנים היא מראה של התפתחות המושג "ילדה". מכיוון שהבובה היא של אישה בוגרת, הסיפור שלה הוא בעצם סיפור המושגים "אישה" ו"נשיות", כפי שמעצבי מטל תופסים אותם, המושפעים מכוחות מעצבים חברתיים ותרבותיים מודעים ולא מודעים ב-50 השנים האחרונות.

אז פניתי אליה וביקשתי ראיון. אמנם אני רק בעל בלוג, וברבי היא בובה עסוקה: היא כבר התראיינה ל"פורבס", "וול סטריט ג'ורנל" ול-CNN, אך ברבי גילתה ידענות ועדכניות בענייני תקשורת וטכנולוגיה. "העתיד כבר כאן", חרצה. "כולנו בלוגרים. כאשר אני מצייצת בטוויטר או שמה תמונה באינסטגרם או בפייס, אני בעצם יוצרת תוכן אינטרנטי שנוגע בחייהן של הילדות שאני אוהבת, והן יכולות להשפיע חזרה על עולמי. כדאי לכן להיכנס, אני אוטוטו מגיעה לחברה ה-8 מיליון בפייסבוק ואני אוהבת כל אחת ואחת מהן!"

"בכל זאת נאלצתי לחכות. חזרת אלי באיחור אופנתי, כמעט שבוע לאחר יום האישה".

"אני תמיד אומרת שחשוב לזכור את צרכיה ומעמדה של האישה כל יום בשבוע, ולא רק יום אחד בשנה."

אם תשאלו את ברבי בת כמה היא, היא תאמר שלא שואלים בובה לגילה. היוצרים שלה מוכנים לגלות שהיא בת 50, אבל האמת היא שהיא כבר בת 54 (כמה אופייני לאישה, להפחית כמה שנים מגילה). היא הוצגה לראשונה למכירה ב-9 במרץ 1959 ביריד הצעצועים של ניו יורק. המראה הראשון שלה נועד לשקף את הזוהר המתוחכם של שנות ה-50, בהשראת כוכבות כמו מרילין מונרו וריטה הייוורת': גבות מקושתות גבוהות, שפתיים אדומות מכווצות, קוקו חצוף עם פוני מתולתל ומבט מתחנחן מוסט הצדה.

בשנות ה-60 לברבי היו חמישה מקצועות תואמי מגדר לעילא ועילא: מעצבת אופנה, זמרת, רקדנית, אחות מוסמכת ודיילת אמריקן איירליינס. היה לה חבר בשם קן, חברה הכי טובה בשם מידג', וב-1968 יצאה לה גם "אחות" – הברבי האפרו אמריקאית הראשונה – כריסטי. המסר לנשים בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היה "תהיי יפה, שירותית ומכווצת", והמסר המפורש יותר "אל תפריעי לגברים לנהל את העולם".

malibu-barbie
ברבי מאליבו, 1971. תחילת התנועה הפמיניסטית – מישירה עיניים, המבט הביישני נעלם. תצלום: חברת מטל

ימי הסיקסטיז, תקופת ההיפיז ותחילת הפמיניזם, חייכו לברבי, וב-1965 היא פרצה את הכבלים של החיים הפרבריים ורכשה לה מקצוע חוצה גבולות – אסטרונאוטית – ארבע שנים לפני הנחיתה ההיסטורית של ניל ארמסטרונג על הירח. חשובה עוד יותר היתה הפריצה של המבט. ב-1971 עוצבה ברבי מחדש: היא החלה להשתזף, החליקה את שיערה ואימצה אורח חיים קליפורני. פניה פוסלו, שפתיה נפתחו לחיוך חושף שיני פנינה לבנות, והודות לראשית התנועה הפמיניסטית, עיניה הישירו מבט במקום להתבונן בעולם בביישנות מהצד.

האם באמת פרצת את גבולות השמרנות, אני מקשה. נתנו לך מבט חצוף, חיוך חושף שיניים וחליפת חלל, אך בסופו של יום עוצבת בדיוק לפי הסטנדרטים הגבריים של התקופה – חטובה, שזופה ובעלת רגליים שלא נגמרות. ברבי לא ממצמצת:

"להיות גם מחוברת לעצמך וגם מטופחת זה משהו שכל אחד יכול להפיק ממנו תועלת. כמו שאני תמיד אומרת, תחלמי בגדול… על עקבים ורודים!"

שנות ה-80. כריות כתפיים ומראה גברי
שנות ה-80. כריות כתפיים ומראה גברי. תצלום: פליקר

אכן היו רבים שפקפקו בכוחן של התנועות הפמיניסטיות וביכולתן להביא לשוויון בין גברים לנשים. אך אשר לחייה הפרטיים של ברבי, החל משנות ה-80, היא כבר היתה אשת העולם הגדול ורכשה מקצועות שאפשרו לה לפרוץ את חובות גידול הילדים ומטלות הבית. היא אפילו לא פסחה על כריות הכתפיים, בגדי הלייקרה, גרביוני הצמר והתסרוקות המנופחות ששיוו לה מראה גברי מרובע ונכון לשנות ה-80 הכעורות. היא רכשה מקצועות חדשים ועד היום כבר הספיקה להחליף 108 קריירות. בין היתר היא היתה כתבת חדשות בטלוויזיה, וטרינרית, חיילת קרבית במלחמת המפרץ, נהגת מרוצים וגם מדריכת אירובי.

ועדיין השוויון בין המינים היה רחוק. בראיון שערכה לעיתון "פורבס" לפני כמה שנים, שאלו אותה הכתבים על אלו קריירות את גאה ביותר? מעצביה של ברבי ענו בשמה, בכתב ורוד מגדרי: "אני מאמינה גדולה בחלומות גדולים ותמיד מנסה לעורר בילדות את האמונה שהן יכולות לעשות כל מה שהן רוצות". בלי לשים לב היא מיד הכניסה את החלומות להגדרות המגדריות המקובלות, כלומר למה שגברים מתוכנתים לרצות שנשים יחשבו על עצמן: שהן קצת חולמניות ובעיקר רוצות לתת לאחרים. "אני בעיקר גאה שהייתי אסטרונאוטית כי זה, איך לומר, עבודה מחוץ לעולם הזה. אני גם מאוד גאה בכל הפעילות הפילנתרופית שלי, למשל שגרירת יוניסף". כסף? תהילה? מחקר בינלאומי? את זה נשאיר לנשים גבריות ומוזנחות.

פיצול זהות חמור

בשנות ה-90 וביתר שאת בתחילת שנות ה-2000 עברה ברבי משבר נפשי, אשר נשאר סמוי מהעין. כלפי חוץ הכל נראה מושלם, האלף החדש נתן לברבי אפשרויות חדשות לאין ספור. בתור בובה עצמאית ומתקדמת, שוויון ההזדמנויות בין גברים לנשים היה כבר עובדה מוגמרת, אפשר להשיג הכול, להיות הכול. העסקים שלה פרחו ובכל שתי שניות נמכרה בובה בדמותה בעולם. אבל משהו בפנים לא נתן לה מנוח. אולי היה זה הצורך לספק את כולם שגרם לה לאבד את הקשר עם עצמה.

לפעמים היה נדמה לה שהאיפור הקל שפתאום מצאה את עצמה מורחת בבקרים והחיוך המאולץ והקפוא שהחלה לחייך לעתים הסגירו את הלחץ הפנימי שהחל להצטבר לגושים אפורים וכואבים בירכיים ובשיפולי הבטן. אולי היה זה הניתוח הפלסטי האולטימטיבי שעברה, כדי "לשקף טוב יותר את החברה של ימינו", כפי שהכריזו אז מקורביה. מותניה הצרות שהיו מקור לביקורת על כך שהיא נהפכה מודל לאנורקסיה, עובו, ירכיה הוצרו והחזה שהיה מקור גאוותה – הוקטן.

"בעוד המראה המפותח והבלונד פלטינה היו נכונים לשנות ה-80, אני רוצה להיות היום מודל לחיקוי במראה טבעי יותר", אמרה אז ל-BBC. היא נתנה לעצמה להיסחף באירועי היום, במחשבה שאולי הרעש הפנימי ייפסק. בפעמים אחרות היא חיפשה את השקט בבית, עם קן, אבל הוא היה עסוק בהתמכרויות שלו לעבודה, לחברים ולמחשב.

בלילות היא פיתחה הרגל כפייתי לבחון את גופה במראה. בכל מקלחת היא היתה חושבת על הטקס: היא תצא ותדליק את האור הבלתי סלחני ביותר ותתחיל מעבר לכתפיים להתבונן בשכמות. כמה הן בלתי מאוזנות. היא תנסה לשווא להעביר משקל ימינה ושמאלה כדי להשוות את גובה הכתפיים, וככל שתישאב לכך יותר כך תחושת הגועל מעצמה תלך ותתעצם ותסחוף אותה לוורטיגו של האשמה עצמית עד שתצליח, בכוח ממש, לשחרר עצמה מהקסם הארור הזה. אחר כך תצעד אחורה ותסתכל על שדיה. הימני תמיד היה קטן מהשמאלי והניתוח, כאילו להכעיס, רק החמיר את השוני. כשהיתה נערה זה הטריד אותה נורא ולא ידעה את מי לשאול אם היא מקולקלת. שנים היא לא התעסקה בכך, האמת שהחזה שלה היה מקור גאוותה במיטה ומחוצה לה, אך באחרונה ההבדל בין השדיים החל שוב לרדוף אותה. מהחזה עיניה חוקרות את הבטן…

הפסיכולוג שלה (טוב, פתאום זה נהיה אופנתי) טען כי היא לקתה במה שאפשר לכנות בשפת הרחוב כפיצול אישיות, ובבלוג בענייני פסיכולוגיה: הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID). בערבי השקה ובקוקטיילים פופולריים יכולתם לפגוש אותה במראה נשי-ילדי לוהט, לבושה ג'ינס מגניב בצבעי כחול-דנים וכובעי גרב חוצי-תרבות אופנתיים, רומזת סקסיות אתנית מסתורית. ולפתע ב-1992 (ושוב ב-2000 וב-2004), היא החליטה לרוץ לנשיאות ארה"ב, 16 שנה לפני שהילרי קלינטון רצה ב-2008. אז היא עטתה חליפה שמרנית בצבעי ורוד פוקסיה עם דש פטריוטי בצבעי אדום-לבן-כחול.

שנות ה-2000. רצה לנשיאות ביום, אלילת מין בלילה. תצלום: מטל
שנות ה-2000. רצה לנשיאות ביום, אלילת מין בלילה. תצלום: מטל

הפרעה נפשית קשה זו, אשר נחשבה עד לא מזמן לנדירה ביותר ואילו כיום משייכים אותה לטראומה, מאופיינת בכך שזהות אחת של אותו אדם מתפקדת במנותק מזהות אחרת, ואף לעתים ללא כל היכרות בין הזהויות השונות. והנה, חשיפה עולמית, מסתבר שבתקופה שברבי רצה לנשיאות שלוש פעמים ברציפות, היא גם הציגה עצמה כאלילת פופ (המודל שלה היתה בריטני ספירס), הוסיפה תוספות שיער מתולתלות וחשפה בטן שטוחה.

"נשיאות ארה"ב, אלילת פופ, אישה-ילדה. אני מבולבל."

"אני אישה חופשית, ואני יכולה לקבוע כל מה שברצוני לעשות. זהו המסר שאני מעניקה לילדות החברות שלי. אתן יכולות לעשות כל מה שתבחרו".

"בכל זאת, לאחרונה עזבת את קן, בן זוגך מזה 43 שנים, בשל רומן שהסתיים לא מכבר. לעולם לא נישאתם ולא היו לכם ילדים. נדמה לי שהדמות שלך מקבעת את יחסי השליטה הרומנטיים שבין המינים. יכול להיות שרצית מקן הכרה בכך שאת יכולה להיות גם עצמאית ומצליחה בחוץ וגם נחשקת בבית, ולא הצלחת לקבל את שניהם במקום אחד?"

"קן היה לצדי במשך עשרות שנים והוא תמך בי בכל מה שעשיתי. רציתי ממנו מחויבות, שהוא יעזור עם הילדים, הוא ידע שאני לא הטיפוס שמוכן להיות אמא במשרה מלאה, אבל הוא דחה את זה שוב ושוב, ואני לא נהיית צעירה יותר. הוא גם לא היה שם מספיק. אני מבינה את זה, קשה היום לגברים. זה גם נכון שבשנים האחרונות הפסקתי להתרגש. חשבתי על זה הרבה, משהו שם כבה. פעם הרגשתי אתו יפה. ואז הבנתי: זו הדרך שבה הוא היה מסתכל עלי כאשר גברים אחרים היו בסביבה, כאילו הוא טורף אותי. אני לא בטוחה, אבל אישה היום לא מצליחה למצוא את הגבר שיכול לתת לה את מה שהיא צריכה. אבל אין לי חרטה".

"האם יש לך חבר?"

"כרגע אין לי זמן לאהבה. אולי ראית אותי בהרבה שמלות כלה של מעצבים שונים, אבל אל תקבל שום רעיונות, אני פשוט אוהבת לנסות אותן… תמיד כלה אבל לעולם לא גברת!"

הנה כי כן, האישה של תחילת המילניום השלישי חולה בהפרעה נפשית קשה – זהותה מפוצלת ומוגדרת באמצעות (קיום או היעדר) הגברים של חייה. היא נשלטת בכבלי הסיפור הרומנטי לפיו עליה להיות נשלטת על ידי הגבר שלה, וכבולה בעבותות הצו האמהי. היא קרועה בין זהויות שאינן מכירות האחת בשנייה. כדי להיות נחשקת עליה להחצין את גופה ומיניותה באופן גרוטסקי ולחפצן את עצמה. אם היא רוצה להיות עצמאית ומצליחה, היא צריכה לוותר על נשיותה. מה שחסר לה הוא איזון.

לאחר קשר ארוך מדי עם "הגבר המושלם", שעליו היא ויתרה עבור רומן מזדמן, היא נותרה בודדה, ללא ילדים, עסוקה מדי בקריירה: להמשיך להיות הקליפה היפה שיודעת להיות מעודכנת, כדי שהגבר שלה יוכל לצאת לשטח לעשות את מה שצריך.

לא בכדי הנבל האחרון שנגדו נלחם ג'יימס בונד, בכיכובו המרתק של חוויאר ברדאם, אינו מייצג עוד מדינת אויב, אידיאולוגיה חשוכה או אמונה דמונית. הוא האדם הבודד, גבר, אינדיבידואל, הפועל לבדו לספק אך ורק את עצמו.

_________________________________________________________

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s