ייסורים, גסיסה, חולי, מוות – כדאי לכם לקרוא את הפוסט הזה

פסיכולוגים טובים יודעים להקשיב. פסיכולוגים טובים יודעים לברור מאינסוף המידע שאנו ממלאים איתו את החלל, כדי למסך את הפחדים שלנו, את הדברים החשובים – ולהחזיר לנו אותו. המטרה שלשמה אנו אומרים הרבה מהמילים היא להרעיש ולמלא איתן את החלל, כדי שנשכח ממה אנו מפחדים באמת. הרעש משכיח מאתנו את העובדות העצובות של החיים: שלא נישאר בריאים לנצח, שנחלה, שנכאב, שנסבול ובסוף נמות.

רבים סביבנו חווים בדיוק זאת: מחלה, כאב, גסיסה ומוות. וזה לא בא בקלות. זה מלווה בייסורים. תשמעו את זה, מתוך "אשמת הכוכבים" לג'ון גרין:

כשאת מגיעה למיון, אחד הדברים הראשונים שהם מבקשים ממך שתעשי זה שתדרגי את הכאב שלך מאחת עד עשר, ולפי זה הם מחליטים איזה משככי כאבים לתת לך וכמה דחוף להתחיל להשתמש בהם. שאלו אותי את השאלה הזו מאות פעמים במשך השנים, ואני זוכרת פעם אחת די בהתחלה, כשלא הצלחתי לנשום והרגשתי שהחזה שלי נשרף, כאילו להבות מלחכות לי את פנים הצלעות ומנסות לפרוץ החוצה מהגוף שלי בשריפה, וההורים שלי לקחו אותי למיון. אחות אחת שאלה אותי על הכאב ולא הצלחתי אפילו לדבר, אז הרמתי תשע אצבעות.

אחר כך, אחרי שנתנו לי משהו, האחות נכנסה שוב וליטפה לי את היד בזמן שמדדה לי לחץ דם והיא אמרה, "את יודעת איך אני יודעת שאת לוחמת? את דירגת עשר כתשע".

אבל זה לא היה ממש נכון. דירגתי את זה כתשע כי שמרתי את העשר שלי.

"מותה של פרוקריס", 1495. פיירו די-קוסימו. פאון כואב את מותה של אשתו הנימפה, שגרם לו בטעות. לציור, המוצג בגליה המלכותית בלונדון, נודעו משמעויות אלכימיות, בהן התגברות החומר על המוות
"מותה של פרוקריס", 1495. פיירו די-קוסימו. פאון כואב את מותה של אשתו הנימפה, שגרם לו בטעות. לציור, המוצג בגליה המלכותית בלונדון, נודעו משמעויות אלכימיות, בהן התגברות החומר על המוות

בתרבות שלנו יש פחד עצום מכאב, מחלות וממוות. לא מזכירים נושאים אלה אפילו בפני החולים והגוססים – אולי במיוחד לא במחיצתם. התחושה היא שהשיחה על הכאב, החולי והמוות מקרבת אותם, מה שכמובן אינו נכון.

מה אנחנו – הבריאים והמכחישים – עושים מול חוויות אלה כאשר הן נדחפות לנו מול הפרצוף? נאטמים, מסתגרים, מגייסים הצהרות שווא: "אתה חזק!", "הכל יהיה בסדר", "אתה תראה", "ההתמודדות תחזק אותך", "מה שלא הורג מחשל". אבל ההצהרות הללו לא נועדו לחולה, אלא לעצמנו. מטרתן להרחיק אותנו רחוק ככל האפשר מהמצב המחורבן שהמתמודד תקוע בו. אנו לא מעיזים לומר לו, "זה איום ונורא, בטח זה מפחיד מוות! בחיים לא הייתי מתחלף איתך".

למשל: הקניונים, המסעדות ובתי הקפה הפעילים ביותר הם אלה הצמודים לבתי החולים. בתרבות המקדשת את החיים והצריכה, המוות והחולי נהפכו למוקצים מחמת מיאוס.

הבעיה היא שאנו, בני האדם, אנו יצורים גאוותנים. אנו יצורים נאחזים. לכולנו יש יצר חזק מאין כמותו להיות בעלי משמעות. אנו גם מבלבלים בין משמעות לבין להיות צודקים, נאהבים ובעלי השפעה. מה שפלטו, פרויד, יונג ושופנהואר הגדירו כארוס – כוח החיים.

והנה יש סביבנו כמה יחידי סגולה עמוקי נפש, אשר יודעים ללמד אותנו על החיים מתוך ההתמודדות שלהם עם הכאב, החולי והמוות. כפסיכולוג שעובד עם אנשים במצבי חולי, הפרעה, כאב והתמודדות שונים, אני חושב ומאמין שחשוב שנקשיב למלים עמוקות אלה.

במאמר מרתק (הכולל גם עצות שימושיות לגוססים ולבני משפחתם) כתבה מתרגמת "ספר החיים והמתים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה, יפעת מנטל, שלאחר שהעזה להתעמת עם הפחד הנורמטיבי שלה מהמוות:

"גיליתי שבאופן מוזר, פחד המוות שחשתי, התחושה שאני נרדפת על ידי איזה שהוא צל אפור ומעורפל, גרם לי לרוץ מהר, ובכלל לא ליהנות מן הרגעים שיש לי! ברגע שהבהרתי את הערפל, יכולתי לראות שזהו אותו פחד עצמו שמאיץ בי וגורם לי שלא להיות מרוצה לעולם ממה שיש, ותמיד לחשוש מן הבאות".

ההכרה בפחד, בכאב ו – במוות נותנת לנו את מתנת החיים.

קצת מוזר להתחיל שנה אזרחית חדשה עם פוסט בנושא כאב ומוות, אך יש בכך גם לסמן את מחזוריותם של החיים: כל סוף הוא גם התחלה חדשה. מה שהביא אותי לכתיבה זו הוא מותה המרגש של המחזאית ענת גוב, שבקרוב משפחתה תציין 30 ימים למותה. הנה כמה דברים מכתיבתה על הנושא, משובצים בכתיבתם של כמה כותבים שהוציאו באחרונה ספרים המתמודדים עם כאב, חולי, גסיסה – וכך תובנות עמוקות על החיים ומשמעותם.

ענת גוב: לדעת לשמוט

Anat_gov
ענת גוב. "יש לנו בחירה חופשית" תצלום: ויקישיתוף רישיון: CC

לפני שנה וחצי, כאשר ענת גוב כבר ידעה שסרטן דרגה 4 הופך את המעי הגס שלה לשלו, היא התראיינה ליאיר לפיד – אז עיתונאי – והכריזה: "המוות לא מפחיד אותי".  באותם ימים היא העלתה את המחזה שלה "סוף טוב" על התמודדות עם "המחלה שאין לה שם" (והגיע זמן לומר את השם: ס ר ט ן), עליו זכתה בפרס ניסים אלוני למחזאות לשנת 2011. היא גם אמרה שתמיד ידעה שהסרטן יגיע (הוריה נפטרו לאחר מאבק מלא בייסורים במחלה), והיא מודה לאלוהים שזכתה לקבל את המחלה לאחר שילדיה כבר גדלו:

"כשיצאתי מהרופא אמרתי תודה לאלוהים. תודה שהוא חיכה שהילדים שלי יהיו גדולים, תודה שזו אני, מכל המשפחה. אני לא חושבת שהמקרה שלי הוא טרגדיה. אני בת 58, היו לי חיים נהדרים. כמה חזירה אני יכולה להיות? מה עוד אני יכולה לבקש?"

שנה וחצי מאוחר יותר, כמה שבועות לפני גיל 60, נפטרה ענת גוב. חבתרה הטובה, עדנה מזי"א, שביימה את המחזה "סוף טוב" סיפרה לגיל חובב על התהליך שעובר על השחקנים הצעירים בבואם להתמודד עם הטקסטים של המחזה: "פה זה טיפול בהלם. פה מדברים על סרטן. מה שלי לקח כל כך הרבה שנים להשתחרר, פה פשוט מדברים על זה. עזבו אתכם. בואו נדבר תכל'ס". זו אחת ממתנות הפרידה של ענת גוב.

שבועות ספורים לפני מותה ניהלה גוב סדרת שיחות עם מנהלה המקצועי וחברה לחיים אריק קנלר שפורסמה ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות, על החיים, ההכנות למוות, סידורי הלוויה, והדאגות כלפי אלה שהיא משאירה מאחור. בשל יכולתה להתבונן אל המוות המתקרב נוכחה, היא היתה יכולה להתכונן לו, ואף לצפות לקראתו בסקרנות ובאופטימיות. היא אמרה:

"יש לנו בחירה חופשית עד נשמת אפנו האחרונה. כולל לגבי המוות. איך למות, למשל, למות בבית ולא בבית חולים, כמה זמן למשוך את הגסיסה, זה הכל דברים שבידינו. וזה מה שהיה לי חשוב להגיד".

את השיר "שלל שרב" כתב מאיר אריאל, זיכרונו לברכה גם הוא, בהזמנה של גידי גוב. לאחר מותה של ענת גוב, השיר מקבל לפתע משמעות חדשה ומרגשת

למי שמעז להיערך מראש, יש היום הוספיס בית שממזער את חוסר השליטה שקיימת בבתי החולים; משככי כאבים יעילים המפחיתים את הכאב; יש אפשרויות קבורה רבות ומגוונות למי שפתוח לחפש זאת: יש שירי קבורה, עורכי טקסים ובתי קבורה אזרחיים. ממה אנו מפחדים, אם כן?

אחד הגיבורים של "אשמת הכוכבים" מסביר כי גם אם נעז להתמודד עם המוות – כלומר עם משמעות חיינו על פני האדמה – משהו עמוק גורם לנו להיאחז, לפחד לשחרר. המשהו הזה יכול לתפוש צורות שונות:

אשמת הכוכבים"אני פוחד משכחה ארצית. אבל, כלומר, לא שאני רוצה להישמע כמו ההורים שלי, אבל אני מאמין שיש לאנשים נשמות, ואני מאמין שנשמות משתמרות. הפחד משכחה זה משהו אחר, זה פחד שאני לא  אצליח לתת שום דבר בתמורה לחיים שלי. אם אתה לא חי את חייך בתמורה לשום מטרה נעלה יותר ממך עצמך, לפחות כדאי שתמות למען מטרה נעלה, את מבינה? ואני מפחד שלא יהיו לי חיים או מוות בעלי משמעות כלשהי".

הוי, הצורך להיאחז. יצר החיים. גם אם נגזר עלינו למות – לפחות שהמוות יהיה בעל משמעות, למען מטרה נעלה.

לענת גוב, שהעזה להתבונן למוות בלבן של העיניים במשך חמש שנים וחצי, יש תובנות גם על כך. מוות מהיר, שרובנו מייחלים לו, לא נותן לנו להתבונן ולהתכונן, היא אמרה, דווקא תהליך גסיסה מודע הביא אותה להפסיק להיאחז. היא אמרה:

"אחד הדברים היפים ביהדות, אגב, זה העניין הזה שנקרא 'שמיטה'. לדעת לשמוט. שהוא דרך אגב, בעיניי, מבדיל את זה מבודהיזם, שאומר, אל תיקשר מראש לשום דבר ואז לא תהיה לך בעיה להיפרד. לא. היהדות אומרת, תיקשר, אבל תדע לשמוט. שום דבר הוא לא שלך, אנחנו פה אורחים לרגע. כל מה שיש לנו זה פיקדון לזמן קצר וכשאומרים לך, 'יאללה ביי'… היכולת לשמוט זה בעיניי הרמה הרוחנית הכי גבוהה".

ומה קורה כאשר לא "שומטים"? כאשר לא נפרדים? קנלר וגוב משוחחים גם על כך:

אריק: אני מבין שזה מאוד שונה ממה שהיה עם ההורים שלך, שם לא דיברו…

ענת: לא דיברו. וכשאתה לא מדבר, אז אי־אפשר להיפרד כמו שצריך. אתה נשאר בסוף עם איזו החמצה.

אריק: אמרת לי פעם משפט מאוד חזק, שאני לא יכול לשכוח, והוא שכשאומרים לך שלמישהו יש שפעת, אתה לא אומר לו שאתה אוהב אותו…

ענת: נכון. כמה ימים לפני שאמא שלי מתה, עשו לה ניקוז בריאות והיא אמרה לי, "לא, זה שטויות, זה שפעת"… אז מה אני אגיד לה? "אמא, תודה על כל מה שעשית בשבילי, אני אוהבת אותך"? שפעת… אתה לא נפרד.

ונדה יוקינייטה: ממש לא חשכה

אך מה קורה כאשר הסבל, החולי והאובדן מגיעים בטרם עת? כאשר אנו עדיין לא מוכנים לשחרר? איך אנו אמורים להתמודד עם ילדים מסורטנים או נכים? איך נשלים עם מחלות כרוניות וקשות באמצע החיים? עם מוות בדמי ימינו? עם נכות מולדת?

נהגה בחשכהבספר ("נהגה בחשכה") שהוא אוצר, אשר כבר כתבתי עליו, אך עדיין לא עורר את ההדים הראויים לו, ראיינה הסופרת והמחזאית הליטאית הנערצת במדינתה (אולי הענת גוב שלהם) ונדה יוקינייטה, עשרות ילדים אשר מזלם לא שפר עליהם – וזאת בלשון המעטה. ילדים אשר הוריהם נספו או נפצעו קשות במלחמות, אשר נפצעו ונשארו נכים ומוגבלים בעצמם, וחלקם גרים במוסדות שונים. ההתמודדות המפוכחת, ועם זאת מלאת התקווה, של ילדים אלה, חוצה את כל גבולות הציניות והייאוש האנושיים.

הנה קטע מראיון עם שלושה בנים כבני 11, ובת בת 12, עיוורים:

יאנושס: "אני חושב שמה שאנחנו עצמנו רואים, ממש בעיניים הפנימיות האלה, זאת ממש לא חשכה. אמנם אנחנו לא רואים בעיניים החיצוניות, אבל אנחנו רואים בעיניים הפנימיות. ובעיניים הפנימיות האלה אנחנו רואים הרבה מאוד. הרבה מאוד".

רימווידס: "ילדים רואים, יכולים לראות יותר, אבל אני בכל זאת לא נכנע. אני בכל זאת חושב על העולם דברים טובים. טוב שאני עוד יכול לטייל, יכול ללכת עם חבר לחנות, לשמוע מה אנשים אחרים מדברים, אני לא חירש. ברור שאני לא יכול לראות את השמים, אבל אני מדמיין אותם, מישהו יכול לספר לי על השמים. איך שלא יהיה, אני חושב שהעיוורון הוא לא אובדן גדול כל כך. אתה כמעט כמו אדם רגיל, רק טיפונת יותר קשה לחיות".

לורטה: "פעם הייתי בקשר עם מרפא על טבעי, נו, מומחה לביו-אנרגיה, והוא אמר לי: האם היית רוצה להתחיל לראות. ואמרתי לא, אני רוצה להיות כמו שאני".

הכאב, האובדן והמוגבלות קיימים – גם בקרב ילדים. אך זכות הבחירה עדיין נשמרת. אנו יכולים להיאחז באובדן, ולהסתגר. אך אפשר גם למצוא משמעות, תקווה והשלמה במצבים המורכבים והקשים ביותר.

מדריך לגוסס ולבני משפחתו

ישנם מצבים שהכיוון נראה ברור: החמרה, הידרדרות ומוות. יש להבין – מצבים אלה הם תמיד פגיעה נרקיסיסטית, כלומר פגיעה בערכו העצמי של האדם. אין להתכחש לכך. הנה כמה כללים, המאפשרים למצוא תקווה, השלמה, אופטימיות ואפילו שמחה ברגעים אנושיים אלה:

  • להכיר באובדן – ההכרה בכך שאנו מתחילים בתהליך של אובדן מאפשרת לנו להתחיל להיפרד, ומאפשרת לקרובים לנו להתחיל להיפרד מאתנו.
  • לשחרר – כוח החיים חזק. כדי למזער את הסבל ככל הניתן, צריך לאפשר לעצמנו להתחיל לשחרר את האחיזה. הגוף והנפש דורשים זאת: לנוח, לוותר, לשמוט. טוענים, בטעות, שאנשים לקראת מותם חוזרים להיות ילדים. לא בא להם דברים, לא מתחשק להם. אין זו ילדותיות – זו הדרך של הנפש והגוף להרפות. יש לאפשר זאת.
  • זמן לסיכומים, לוויתורים ולהשלמות. זה הזמן להעז להתבונן על החיים, על מה שהשגנו, ומה שכבר לא נספיק. להודות על מה שקרה ולוותר על מה שכבר לא נשיג.

אלזה, בת 12: "מרבית האנשים פוחדים מהמוות בגלל עניינים מאוד גשמיים. פוחדים שלא יספיקו לסיים את העבודות שלהם, שישאירו את המשפחה שלהם כאן. ואני חושבת שממוות לא צריך לפחד. כי אלוהים יפגוש אותך. ואתה מחכה לפגישה איתו, כמו עם ידיד".

  • להסכים לקבל תמיכה, בעיקר מגע – כולנו נידונו למצב האנושי. כולנו נחווה תקווה, וגם כאב, גסיסה ומוות. למנוע מקרוביכם את הסבל שלכם משאיר אותם עם פצע לא סגור, עם תחושה שהם לא היו שם אתכם ברגעים האחרונים. שתפו אותם. תנו להם להיות אתכם ולתמוך בכם. לא צריך להכביר במלים, אין צורך לעשות יותר מדי: מגע, חיבוק, החזקת ידיים בשקט – מרגיעים את הנפש ומאפשרים שחרור וויתור לשני הצדדים.
  •  סוף טוב – במערב אנו גדלים על מיתוסים הוליוודיים של סוף טוב, שבו הגיבורים הם נצחיים: "והם חיו להם באושר ועושר עד עצם היום הזה". בתרבויות המזרח המוות מקודש, אך גם הוא אינו אנושי אלא טהור, מזוקק, הרואי. במציאות הכאב, הגסיסה והמוות מורכבים גם מהרבה רגעים משפילים, מלוכלכים ומפחידים. התמודדות נכונה מול אלה היא התעוזה להתכונן, לדבר על כמה שיותר, לשתוק לא מעט, לגעת, לצחוק ולזכור מה שענת גוב אמרה בדמי ימיה:

"(צריך) להבין שמתים ולחיות עם הידיעה הזו שכל יום אני יכולה למות. אז כל החלטה שאני עושה כמובן היא תחת הידיעה הזאת שאין עוד יום. אני חושבת שהחיים הם הרבה יותר עוצמתיים כשחיים בצורה כזאת, מאשר כשמבוהלים מכל דבר".

אסיים באחד משירי הפרידה היפים שנכתבו, מלווה בווידיאו מקסים ומלא השראה:

להיות חולה להיות רופאעוד ספר הדרכה חשוב על התמודדות עם מחלות וכאב: "להיות חולה, להיות רופא" מאת ד"ר עמרי בן עזרא

ופה מאמר חשוב על התמודדות וצמיחה לאחר המוות הקשה מכל – התאבדות. ד"ר יוסי לוי בלז וצוותו במרכז האקדמי רופין ערכו מחקרים ראשונים מסוגם בקרב עשרות אנשים שהוריהם, ילדיהם ובני זוגם התאבדו עד 5 שנים לפני המחקר, וגילו שיש דבר כזה "צמיחה פוסט טראומטית". לדבריהם, אנשים שהעזו לחשוף את רגשותיהם הקשים זכו להפוך את האירוע הטראומטי למחולל צמיחה ושינוי.

________________________________________________________

One comment on “ייסורים, גסיסה, חולי, מוות – כדאי לכם לקרוא את הפוסט הזה

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s