כדי להבין את הזולת – התבוננו על גופו

סיפור הילדים הנודע מספר על פינוקיו, הילד-בובת העץ שהסקרנות גורמת לו לדחוף את אפו למקומות הלא נכונים, אך לבו הרחב מציל אותו בכל פעם. כאשר הוא משקר – הופ, אפו מתארך וצומח כעונש על חוצפתו או כאמצעי לריסון עצמי. והנה במסגרת המחקרים שלא ברור מי החליט לתת להם מימון, קיבלנו השבוע את ההוכחה המדעית ל"אפקט פינוקיו": כאשר אנו משקרים האף שלנו אמנם לא מתארך, אך הוא מתחמם, נקבע במחקר. אין לי מושג מה הם היישומים של ממצא זה. אני יכול להציע לבנות למשל מכונת אמת חדשה, הפועלת על פי טמפרטורת האף. כמאבחן משפטי אני יכול להעיד ממקור ראשון על אנשים שהצליחו לשקר בפוליגרף – נראה אותם מצננים את טמפרטורת האף שלהם.

אז האם הפנים שלנו מגלות הכל, כפי שנהוג לחשוב? מחקרים חדשים טוענים שהפנים יכולים להטעות. לפי מחקרים אלה, כדי לדעת מה עובר על האדם שמולנו אנו צריכים לפנות למקור מידע אחר – לגופו.

ב-1994, למאמר שנהפך לקלאסיקה, קרא אחד מחלוצי הטיפול בטראומה וממגדירי ההפרעה הפוסט-טראומטית (PTSD) באסל ואן דר קולק מאוניברסיטת הרווארד במלים שנחקקו בתודעה של העוסקים בתחום: "הגוף זוכר" ("the Body Keeps the Score"). אף שיש על כך דיון מקצועי, וטוב שכך, ואף שתאורטיקנים פסיכואנליטיים רבים טענו זאת לפניו (אך לטענתי הספיקו גם לשכוח), ואן דר קולק נתן חותמת מדעית לתחילתו של מחקר שמסתעף והולך לגבי חלקו של הגוף בחיי הנפש.

"גירוש מגן העדן" לגיוספה צ'זסרה (כ-1620). הדעת הביאה להסתרת הגוף
"גירוש מגן העדן" לגיוספה צ'זסרה (כ-1620). הדעת הביאה להסתרת הגוף

אחת המטרות של בלוג זה היא בדיוק זו: העלאה למודעות הציבורית את חלקו של הגוף בחיינו הנפשיים והרגשיים – גם כאשר אלה מתפקדים כיאות וגם בפתולוגיה הנפשית. מסיבות שונות, שעל כמה מהן כתבתי כאן, הפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה, הפסיכיאטריה ומדעי המוח נוטים לפצל ולהזניח את המרכיב הגופני של החיים הנפשיים – ולהתמקד רק במחשבה הקוגניטיבית, או ב"מיינד". בכך דוקטרינות אלה מתעלמות מגורם משמעותי באבחון, בהערכה ובטיפול של מחלות כמו דיכאון, הפרעות חרדה שונות, הפרעות אובססיביות קומפולסיביות, מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה ואוטיזם; כמו גם של חלק חי ומשמעותי בגיבוש עולמנו הפנימי. לגוף יש דרכים רבות להשתתף בחיי הנפש – הן ברמת הפרט והן ברמת הקבוצה או המוסד: דימוי הגוף, גבולות אישיים, זיכרון סומטי ומוטורי, תפישה וזהות סנסוריות, התארגנות במרחב, עונג, כאב, פנטזיה, מיניות, הכלה ועיגון של תחושת ביטחון בסיסי בעולם.

אפשר להגדיר זאת כך: היכן נמצא העצמי (Self) – בראש או בגוף? כאשר אנו אומרים אני, לאיזה חלק בגופנו אנו מצביעים – לפנים? ללב? לבטן?

הדתות המערביות, ובכללן הדת החילונית – המדע – הפרידו בין השכל לבין הגוף, והפכו את הגוף למוקצה מחמת מיאוס. כאשר אדם וחווה אכלו מעץ פרי הדעת – הם כיסו את גופם. הדעת הפכה את הגוף למקור לבושה ולהסתרה. כך, בדתות המערב הגוף מושטר, דוכא ונקשר לחטאים, ואילו במדע וברפואה – בותר; השלם נהפך לפחות מחלקיו.

בשנים האחרונות יש היפוך מגמה. הגוף זוכה לעדנה. גם בתחומים המסוקרים בבלוג זה. השיח הפסיכואנליטי ואף הפסיכיאטרי והרפואי מתחילים להכניס מלל "סומטי" – גופני – לז'רגון המקצועי. לישראל, למשל, בעקבות אזורים מסוימים בארה"ב, נכנסות טכניקות טיפוליות "בודהיסטיות" של התבוננות פנימית על תהליכים חווייתיים חושיים (בהן: "מיינדפולנס", "פוקוסינג"); ואילו צרור מחקרים בתחום הגנום האנושי, מדעי המוח, התפישה החושית, הפסיכולוגיה היישומית ועוד מתפרסם כל יום – רק כדי להוכיח כמה מעט אנו בעצם יודעים.

במסגרת זו, סקרתי כאן את הקשר שנמצא בין השמנת יתר הגורמת לכאבים, וכאבים הגורמים בתורם לדיכאון ולחרדה; וכאן על מחקרים פורצי דרך על כך שתסמונת פוסט-טראומטית יכולה להתרחש גם עקב ניתוח גב (ולא רק לאחר תאונה מסכנת חיים), דבר שיכול להעיד על החוויות הקטסטרופליות שיכול הגוף לספק לנו לעתים. כאן סקרתי הוכחות מתבקשות מאליהן לסקסואליזציה של נשים (בכך שנוטים לתקוע מבטים באיברי המין שלהן) ולקשר בין הריון לדיכאון. אחד קווי המחקר שאני עוקב אחריו ביתר שאת הוא המיפוי הגנטי המחפש סימנים של דיכאון וחרדה, במטרה ליצור בדיקה אבחנתית לגילוי של דיכאון בדם למשל. כאן כתבתי על המסרים הסמויים שגורמים לנו לשפץ את גופנו כדי להרגיש טוב יותר, וכאן – סדרה של מאמרים על הגורמים הפזיולוגיים והגופניים להפרעות חרדה, ועקב כך גם טיפול יעיל יותר בהן.

הנה עוד יבול של מחקרים, שמספרים לנו הפעם על איך אנו תופשים מה אחרים מרגישים, תופשים וחושבים.

בוכה וצוחקת = בוכקת

תמונות 1, 4, 6 הן של שחקן טניס זוכה בנקודה. תמונות 2, 3, 5 הן של שחקן המאבד נקודה. תצלום: רויטרס
תמונות 1, 4, 6 הן של שחקן טניס זוכה בנקודה. תמונות 2, 3, 5 הן של שחקן המאבד נקודה. תצלום: רויטרס

במחקר אחד, שפורסם לפני שבוע בכתב העת "Science", ביקש מהנחקרים צוות חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מאוניברסיטת פרינסטון ומאוניברסיטת ניו יורק, לבחון בכמה ניסויים שונים תמונות של אנשים החווים מצבים רגשיים עזים אמיתיים. למשל הוצגו להם מצבים רגשיים חיוביים, כגון שמחה (כאשר אדם רואה את ביתו לאחר מהפך מפואר), עונג (חווה אורגזמה) וניצחון (זכיית נקודת קריטית בטניס), כמו גם מצבים שליליים, כגון צער (מגיב בהלוויה), כאב (עובר פירסינג פטמה או טבור) ותבוסה (איבוד נקודה קריטית בטניס). את התמונות חילקו החוקרים לשלושה מצבים – פנים בלבד, גוף ופנים וגוף ללא פנים. כאשר הנחקרים נדרשו להבחין בין רגשות שליליים לחיוביים (מבלי לקבוע מה הרגש הספציפי) לפי הבעות הפנים, הסיכוי לתשובה נכונה לא היה גבוה יותר מהסבירות לניחוש בלבד. לעומת זאת, כאשר הוצגה להם תמונה של כל הגוף, התוצאות היו מדויקות יותר ולא יכולות היו להיות מוסברות בניחוש בלבד.

כלומר נמצא כי שפת הגוף מספקת רמז מהימן יותר למצב רוחו של האדם מאשר הבעת פניו.

באופן אירוני, המשתתפים שצפו בתמונות המלאות (פנים וגוף) היו משוכנעים שהיו אלה הפנים שחשפו את ההשפעה הרגשית, לא הגוף. החוקרים קראו לתופעה זו בשם "אשליית הערכיות" (Illusory Valence) – כלומר הערך הרגשי שנותנים המשתתפים להבעות הפנים, אשר באופן אובייקטיבי אינו קיים.

במלים ברורות יותר: כדי לדעת מה מרגיש האדם מי שמולנו, אנו 1. נוטים (בטעות) להתבונן על הבעות הפנים שלו. ואז 2. אנו מעניקים להבעה שלו משמעות רגשית אישית שלנו ו3. חושבים שזה מה שהוא מרגיש, כאשר 4. מבחינה עובדתית זהו ניחוש כללי בלבד. כלומר 5. הסבירות שאנו טועים שווה לסבירות שצדקנו. כאשר בעצם 6. היינו צריכים לבחון את שפת הגוף שלו – ואז הסיכוי לדעת מה עובר עליו היה גדול יותר.

"תוצאות אלו מראות כי כאשר רגשות נהפכים לאינטנסיביים מאוד, מיטשטש ההבדל בין הבעת פנים חיובית לשלילית", אמר ל-ScienceDaily  ד"ר הילל אביעזר מהחוג לפסיכולוגיה בעברית, שניהל את המחקר. "הממצאים מאתגרים מודלים התנהגותיים קלאסיים במדעי המוח, בפסיכולוגיה החברתית ובכלכלה, לפיהם בקטבים השונים הערכיות (הרגשית) החיובית ושלילית אינה מתכנסת". ול"הארץ" הוא אמר כי "אפשר לאמן אנשים בעלי אוטיזם המתקשים יותר מהממוצע בפענוח הבעת פנים, להתמקד בבחינת הגוף של העומד מולם בכדי להבין את רגשותיו".

ההוכחה המדעית שכן בא לך

במחקר אחר, של המחלקה לפסיכולוגיה יישומית באוניברסיטת גרנדה, הציגו החוקרים יישומים חדשים בתרמוגרפיה. תרמוגרפיה היא טכניקה המבוססת על צילום ומיפוי של טמפרטורת גוף, שפותחה במלחמת העולם השנייה במטרה לעזור בזיהוי חיילי אויב בלחימת לילה, וכיום היא בעלת יישומים בתחומים רבים גם בתעשייה וברפואה.

אפקט פינוקיו - בסיס האף מתחמם כאשר משקרים. מיפוי תרמוגרפי של פנים. קרדיט: תמונה באדיבות אוניברסיטת גרנדה
אפקט פינוקיו – בסיס האף מתחמם כאשר משקרים. מיפוי תרמוגרפי של פנים. קרדיט: תמונה באדיבות אוניברסיטת גרנדה

התרומה של מיפוי חום הגוף לפסיכולוגיה היישומית היא בין היתר בזיהוי של הבדלים בעוררות המינית בין גברים לנשים. כך למשל נמצא כי כאשר מעוררים מינית, חום הגוף של גברים ונשים עולה באזור החזה ואיברי המין.

מה שמעניין הוא שבמונחים פיסיולוגיים גברים ונשים מתרגשים באותו הזמן, למרות שנשים אומרות כי הן לא מתרגשות או מתרגשות רק במעט. הנה ההוכחה היישומית לכך שבקרב נשים, לפעמים אפשר לעשות את הצעדים – והחשק יבוא בהמשך. בהסכמה, בביטחון ומתוך הידברות כמובן.

יישום אחר הוא מדחום העוררות המינית. אפשר יהיה להניחו על בית החזה של בת הזוג ולהוכיח לה שבא לה – גם כאשר היא מכחישה. אך משום מה נראה לי שזה כישלון כלכלי מובטח.

תרומה נוספת של מיפוי חום הגוף היא בניית "תבנית גופנית", מעין טביעת גוף תרמית, היכולה לספר לנו על מצבו הגופני, הנפשי והרגשי של האדם. החוקרים הצליחו ליצור טביעת גוף תרמיות של פעילויות שונות – של ריקוד בלט או פלמנקו, או של מצבים רגשיים שונים ואף של מחלות – כל אלה לפי פיזור טמפרטורת הגוף האופיינית לכל מצב ומצב.

תארו מצב היפותטי (אך אפשרי) שיהיה מאגר של טביעות גוף תרמיות של מצבים שונים: למשל דיכאון, חרדה, בגידה, אמירת שקר או אמת וכדומה. הנבדק ייכנס למכונה שתצלם את פיזור טמפרטורת גופו ותאבחן אותו לפי תבניות ידועות מראש. האם יש כאן פריצת דרך לאבחון של מחלות נפש? "תרמוגרפיה יכולה להיות מיושמת גם כדי להעריך את טמפרטורת הגוף בחולי צליאק ובחולים באנורקסיה ועוד", מדווחים ב-ScienceDaily .

נשים בוחנות נשים, ומסיטות מבט מגברים

במחקר שלישי ואחרון, נבדקו ההבדלים בתפישה החזותית בין גברים לנשים. במחקר, שפורסם בכתב העת האינטרנטי PLoS ONE, נתנו החוקרים לנבדקים להתבונן ביצירות אמנות ובסרטים ובחנו להיכן העיניים שלהם הולכות. ההבדלים בין הנשים לגברים היו ברורים ומאוד מעניינים. ראשית, נשים נטו למקד יותר את מבטן, וכאשר הן כן הזיזו את עיניהן – התנועות היו ארוכות יותר ולמקומות מגוונים יותר. ממצאים אלה היו ברורים עוד יותר כאשר המושאים היו דמויות אנושיות. בתמונות של זוגות הטרוסקסואליים, נשים וגברים כאחד העדיפו להתבונן בנשים, כאשר הנשים נטו לעשות זאת עוד יותר.

ממצא מעניין עוד יותר, הוא שגברים נטו להתבונן על הפנים של הדמויות, ואילו הנשים התבוננו גם על גופן של הדמויות – שוב עם העדפה ברורה לדמות הנשית. "המחקר מייצג ראיות משכנעות, שלמרות שאנו חולקים אותו עולם, נקודת המבט של גברים ונשים יכולות, לעתים, להיות שונה מאוד", אמר מנהל המחקר. החוקרים טוענים כי גברים ונשים מסתכלים על דברים באופן שונה כי הם מפרשים את העולם אחרת.

דוגמה אחת לכך היא תפישה של איום. החוקרים טוענים למשל שלנעוץ מבט בעיניים של הזולת יכול להתפרש כאקט תוקפני או מאיים. ואכן הם מצאו כי בעוד גברים נטו להתבונן על העיניים של הדמויות האנושיות, נשים נטו להסיט את מבטן כלפי מטה, לכיוון מרכז הפנים.

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s