מייסד ברנינג מן: "אנחנו עושים משהו אותנטי באופן יוצא מהכלל"

"זה בסך הכל 50 אלף איש – ביריד באוהיו יש יותר אנשים", מתבדח לארי הארווי, מייסד פסטיבל ברנינג מן. "אבל זה באמת משך תשומת לב אדירה ברחבי העולם כולו. אני חושב שזה בגלל שאנחנו עושים משהו שהוא אותנטי בצורה יוצאת מהכלל".

פסטיבל ברנינג מן 2012, ההצגה הטובה בתבל, יוצא לדרך היום בפעם ה-28, בעיר הזמנית בלק רוק סיטי (Black Rock City), אשר במהלך שבוע ימי הפסטיבל נהפכת לעיר השנייה בגודלה בנבאדה – שנייה ללאס-וגאס. פעם בשנה לבי יוצא בקנאה אל רבבות האנשים היוצאים אל מסע הרפתקאות, גילויים וגם לא מעט תסכולים – כולם חלק מהחוויה הכוללת שנקראת ברנינג מן.

בהרצאה שנתן לפני חודשיים בעמק הסיליקון, במסגרת יום עיון בנושא "חוכמה ועסקים", הופיע הארווי עם המדים המיתולוגיים שלו – חולצת סאפרי וכובע בוקרים בצבע בז' – רק שאלה נהפכו עם השנים למבריקים ומגוהצים יותר. דיבורו, עם זאת, עדיין אסוציאטיבי וייחודי; הוא אינו חושש להשתמש בז'רגון ספיריטואלי במעוז הקפיטליזם, ויש בו משהו אישי, ישיר ובלתי אמצעי, כאילו נפגש עם המראיין לשיחת בר חביבה. אך אל תטעו: האיש יודע בדיוק מה הוא רוצה, יודע איך להזיז הרים ומערכות גדולות, ומדבר על רעיונות המקדימים את זמנם.

"כבהמות בדוכן הזנה"

הנה כמה מהרעיונות שמקדם הארווי – ומאות אלפי האנשים שמשתתפים בפסטיבל – בהרצאות שונות שנשא לאורך השנים:

על התקשורת: "הבעיה האמיתית שלנו היא שכלי התקשורת משמשים למטרות כלכליות מסוימות. טלוויזיה היא העבריין הגרוע ביותר. היא מבודדת את אנשים והופכת אותם לצרכנים פסיביים. בבית אמריקאי של 2.4 טלוויזיות בממוצע. אנחנו צופים בסיטקומים, כדי שלא להרגיש לבד".

על מסחור וצרכנות: "הערים הראשונות לא הוקדשו למסחר, הם היו מרכזים פולחניים המוקדשים לקדושה. אם אתה רוצה לבקר צרכנות, היית מכנה אותה 'מעילה בקודש' – סחר בדברים מקודשים".

על החוויה האנושית המודרנית: "מיטב המוחות יוצרים מדע של שיווק ותקשורת של תרבות המונים, כדי לייצר 'מצבי חוויה מלאכותיים' , אשר מייצרים 'מצבי חיים מלאכותיים' ("Artificial States of being"). הדבר הקדוש היחיד הוא להיות (being)".

ועל מה שתרצו: "אנחנו מנהלים חיים שהם פסיביים באופן ממית (deadeningly passive). כולם מסודרים בדוכן נפרד, כבהמות בדוכן הזנה. בכל פעם אשר תרבות אמיתית מיוצרת על ידי קהילה יצירתית היא מופקעת על ידי התקשורת ונהפכת לקלישאה – פעם זה היה בתוך שש שנים, עכשיו זה תוך שישה חודשים ובקרוב – בתוך שישה שבועות".

תת-מודע קולקטיבי בתמונות

אני בהחלט מסכים שהפסטיבל הוא ניסוי יוצא דופן של אנושיות וקהילה, ותמונות ממנו מהוות הצצה אל חלקים מהתת-מודע הקולקטיבי האנושי.

ובסוף – הכל נשרף – ונשארים רק זכרונות, חוויות ובמדבר – אף לא זכר. רק שקט.