פרויד במקום ויאגרה

"המציאות המינית היא המציאות של הלא מודע"

ז'אק לאקאן, 1963

"בעלי עוסק בכאב; אני עוסקת בהנאה. שני אלה הם מכרים אינטימיים"

אסתר פרל, "אינטליגנציה ארוטית", 2007

"בעלי מאבד עניין מהר בסקס קבוע עם אישה קבועה ומתחיל לחפש ריגושים וגיוונים באינטרנט, דבר שפוגע בתדירות יחסי המין בצורה דרמטית"

מתוך פורום ייעוץ בענייני מיניות

me-ander" / Casper Verborg" לדברי האמן, שם היצירה מכיל את המלים "me" ו"other". הכרה של שניהם היא מהות האהבה והתשוקה. באדיבות האמן: לחצו על התמונה – ותגיעו לאתר המהמם שלו

ברגע של צלילות דעת כואבת הודה ג' בפני עצמו שהוא לא נמשך לאשתו. השניים נשואים זה כחמש שנים, והאמת שאשתו היא התגשמות הפנטזיות של ג' באשה: היא דשנה בדיוק במקומות הנכונים, שערה חלק ועורה בהיר. אם הייתי רואה אותה בבקיני בים לא הייתי מסוגל להוריד ממנה את העיניים, אומר ג' לעצמו בפליאה. אבל עובדה היא שאף פעם הסקס ביניהם לא היה משהו. כן, גם לפני שהתחתנו. וזה לא שהוא לא אוהב אותה. הוא דווקא אוהב אותה מאוד. הם צוות לעניין. יכולים לדבר שעות על הכל. אבל משהו במיניות שלה פשוט מכבה אותו. אז כשהיא עושה את כל המהלכים לחזר אחריו (בטח שהוא קולט) בדרך כלל הוא נסוג, או שהוא נעתר בחוסר רצון.

ש' נוהגת לבדוק את היסטוריית הגלישה של בעלה מזה שנתיים. היא יודעת שאסור לה לעשות את זה, אבל משהו חזק ממנה גורם לה לעשות את זה. תוך כדי עולה בה מין תחושה כזו לא ברורה של התרגשות מהולה בגועל והאשמה עצמית. באותו יום שהיא מצאה את מה שהיא תמיד פחדה ממנו היא דווקא לא ציפתה לכלום. האמת שזה היום סתם יום רגיל. אפילו היה להם מין פוצי מוצי במיטה לפני שהוא יצא לעבודה בערב. אחר כך היא נזכרה בגועל שאולי היא אשמה בכך שהיא לא נותנת לו יותר מהפוצי מוצי הזה כבר חודשים. אולי זה בגללי, היא חשבה לעצמה, שהוא גולש לאתרים האלה. אם הייתי יותר… יותר סקסית? יותר מעזה? אבל למי יש זמן עם כל הילדים-עבודה-בית? אבל מה זה משנה בכלל אם הוא נמשך לאתרים של גברים!?

בעלה של א' הוא "חולה מין". "כל עוד אני מספקת אותו הוא רגוע", היא אומרת. "ככה אני גם שולטת בו". בלילות, כשהם מקיימים יחסים, וגם אחרי, א' שוכבת ערה ומפנטזת מה היא עושה לגברים אחרים – שאותם היא באמת מעריכה.

מה אנחנו רוצים?

שלושת הסיפורים הללו הן דוגמאות למציאות המינית והזוגית שבה מרביתנו חיים. בתוך התא המונוגמי, רווי לחצי היומיום, סקס נדחק לפינות אפלות, לשעות לילה מאוחרות שבהן אנו מותשים וחסרי אנרגיה, ליום נדיר בשבוע, לשולי השיח (אם בכלל), לחדרי חדרים. בה בעת, הסקס והתשוקה הם הכוח הפועם שהופך אותנו מזוג חברים לנאהבים, ומגדירים את המחויבות עצמה. הדבר היחיד שאי אפשר לעשות עם אנשים שאינם בני הזוג שלכם זה סקס.

נושא הסערה העיקרי בין בני זוג – זה שיביא לאהבתם או לפרידתם – נמצא בין הסדינים. וגם: סקס הוא ממקורות העונג המרכזיים בחיינו. ברגעים הטובים והמסעירים ההם, שמתקיים החיבור האקסטטי בין שני אנשים (או יותר), סקס מביא לנו רגעים של שמחה, התרגשות, צחוק, הנאה והתפעמות.

אך רגעים אלה מעטים מדי עבור רבים מאתנו. מדוע?

כיום אנו פונים אל אדם אחד שיספק לנו מה שבעבר סיפק כפר שלם: תחושה של קִרקוע, של משמעות והמשכיות, כותבת אסתר פרל, מטפלת משפחתית וזוגית ישראלית-אמריקאית ומומחית ידועה למיניות. בה בעת אנו מצפים מיחסי המחויבות שלנו שיהיו רומנטיים וגם מספקים רגשית ומינית. האם פלא הוא שיחסים כה רבים קורסים תחת המעמסה הזאת? קשה לייצר התרגשות, ציפייה ותאווה עם אותו אדם שאנו מבקשים ממנו נוחם ויציבות, אבל לא בלתי אפשרי.

בספרה, "אינטליגנציה ארוטית", שתורגם לעברית והוא ספר חובה לכל זוג שמעוניין לשפר את המיניות שלו, כותבת פרל:

"אני מזמינה אתכם לחשוב על דרכים שבהן תוכלו להוסיף סיכון לביטחון, מסתורין למוכָּר וחידוש לשגרתי. אני מאמינה, אמונה המיוסדת על עשרים שנות עבודה, שבעודם מבססים את הביטחון שלהם, זוגות רבים מבלבלים בין אהבה להתמזגות. בלבול זה לא מבשר טובות לסקס. כדי לשמר את ההתלהבות כלפי האחר, הכרחי לחצות סינפסה. הארוטיות דורשת נפרדוּת. במילים אחרות, הארוטיקה משגשגת במרחק שבין האני והאחר. כדי לתקשר עם מי שאנחנו אוהבים, הכרחי שנוכל לשאת את הרִיק הזה ואת מעטה אי הוודאויות שלו".

כשקראתי את הכתבה המרתקת "האם אנחנו יודעים הכל על בני הזוג שלנו", שפורסמה בתחילת השנה במוסף הארץ, שעליה המלצתי כבר, מחשבותי התחילו לנדוד. "תמיד תניחו שאתם לא יודעים הכל על בני הזוג והילדים שלכם", אמרה שם ד"ר שרה איוניר, מטפלת אישית וזוגית, "זה שם אותך בעמדת אחריות. אבל לא צריך לדעת הכל". לא יכול להסכים יותר.

ואז המחשבות שלי התחילו באמת לנדוד: מה היא לא מספרת לי? מה היא עושה שאני לא לידה? ומשם הדרך קצרה למה עובר בראש שלה כאשר אני כן לידה?  האם מה שהיא אומרת זה באמת מה שקורה לה שם בפנים? הרי כל ההפתעות, הבגידות, השקרים – כולם לפתע מתגלים מהמקום הכי לא צפוי. כשהם מתגלים, אנחנו אומרים ידענו, הרגשנו. אבל בעצם השקרים התנפצו לנו בפרצוף בדיוק ברגע הכי לא מתאים, ממש כאשר הכי פחות ציפינו להם.

מה אנחנו בעצם מחפשים? נוחות וביטחון. שיהיה מישהו להישען עליו, לבטוח בו. לחזור הביתה בסוף יום ולפשוט את כל המסכות וההסתרות. מישהו או מישהי שיקבלו אותנו בדיוק כפי שאנחנו – עם החולשות והשיגעונות שלנו, עם הצדדים הפחות יפים שלנו, בלי שנצטרך להתאמץ כל הזמן. בשביל זה יצאנו מעולם הרווקות (מי שאכן יצא) והתחייבנו ל"בבריאות ובחולי". לא?

אבל זה משעמם! אמרה לי פעם מטופלת, נמאס לי שזה כל כך קל. הוא רוצה אותי כל הזמן, זה מוריד לי ממנו לגמרי. ומטופלת אחרת, שהיה לה רומן מחוץ לנישואין, מצאה שהיא לא מוכנה לוותר על כך: "רק אתו אני מרגישה חיה". מה הן מחפשות? ריגוש*. "יש שני דחפים בסיסיים לנפש – הריגוש והנוחות", קובעת הסוציולוגית של התרבות אווה אילוז.

קחו אחריות על המיניות שלכם

 הפסיכואנלטיקאית רות גולן, ממתרגמי "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" של פרויד לעברית, גורסת כי גם כיום – למרות המיניות "החופשית" לכאורה – מנסים לדחות את הסיבה המינית להתנהגות שלנו ואת הנוירוזות, שהם הביטוי הסימפטומטי לסיבתיות המינית. לדברי גולן, כיום מדברים אנשי בריאות הנפש על "הפרעות": הפרעות התנהגות, הפרעות אישיות, הפרעות אכילה וכו', ודוחים למעשה את מושגי הלא-מודע והמיניות כאחד – שהרי הסימפטום מהווה חזרה מן הלא-מודע של האמת המודחקת, ובה בעת הוא הפעילות המינית התחליפית והייחודית של האדם. יותר מכך, כותבת גולן:

"דחיית הלא-מודע והמיניות שקולה לדחיית מושג הבחירה והאחריות כפי שהיא מוגדרת בפסיכואנליזה. "בחירת הנוירוזה", או העמדה המינית, על פי פרויד, היא עמדתו הייחודית של הסובייקט לנוכח המפגש המיני הראשוני הטראומתי תמיד. טראומתי, מכיוון שמפגש זה הוא תמיד "מוקדם" או "מאוחר" מדי, מפחיד מדי בעוצמה הדחפית שלו או מתסכל מדי עבור היצור המדבר".

סדרת הסטלגים על קזנובה, ההרפתקן האיטלקי, שריגש את גברי ונשות ישראל בשנות ה-60. לפוסט מעניין על כך הקליקו על התמונה

במלים מעשיות יותר: התשוקות שלנו – ומדויק יותר המוות של התשוקות שלנו – מעמתות אותנו עם האזור המפחיד ביותר בחיינו הנפשיים: האחריות שלנו על חיינו. לשאלה הנמצאת בתמצית הכוח שמניע אותנו: מה הוא הדבר שאנו רוצים? עימות עם שאלה זו יכולה להביא אותנו לדברים שהדחקנו ושלא העזנו לבדוק עם עצמנו: האם אנו חיים את החיים שאנו באמת רוצים? האם אנו באמת נהנים מבני הזוג שלנו?

קל להפוך את התשוקות שלנו לאסורות. מרבית העולם חי כך. התשוקה המינית עצמה נחשבת לחטא לפי הכנסייה הקתולית, ו"הסטיות המיניות" אסורות על פי היהדות; הומוסקסואליות נחשבה למחלה לפי ספר התנ"ך הפסיכיאטרי (DSM) עד לפני כמה עשורים, וגם כיום ספרי לימוד רשמיים בתחום חוטאים בכך (כתבתי על כך כאן); פנטזיות אינן מקובלות על זוגות נשואים רבים, ובוודאי שלא פנטזיות "חולות", כמו סדו-מזוכיזם, יחסי שליטה ומרות, אלימות במין או משחקי תפקידים.

ואולם ד"ר ג'ק מורין, פסיכואנליטיקאי וסקסולוג אמריקאי פורץ דרך, ששפר עלי להיות מתלמידיו, מסביר כי מכשולים רק מעצימים את הריגוש הארוטי. זוכרים כיצד התרגשתם כנערים ונערות מתמונות של אנשים מעורטלים בחוברות נשונל ג'יאוגרפיק? או מהצצה בסרט כחול ראשון? זהו הריגוש שחווים משבירה של איסורים וטאבו. לריגושים מיניים מעין אלה אנו מתגעגעים, ואותם אנו משחזרים ברגעים של התעלות וריגוש עם בני הזוג שלנו.

אז האם לשתף ולהעז או להשאיר דברים למסתורין ולדמיון? כאן יש את האומנות והריקוד הזוגי שעל בני הזוג לטפח ולהזין. אך הרשו לי לומר, יש מרחבים גדולים של שיתוף ותעוזה לחקור יחדיו בפתיחות ובהדדיות – ועדיין להשאיר מספיק לדמיון ולסודיות.

קחו ויאגרה – למה לא? – אבל שתפו, תיהנו על כך יחדיו. הסתרה בנושאים מעין אלה רק מביאה לריחוק, חוסר אמון וכיבוי תשוקה. פנטזו על אחרים – הידד! – אבל העזו גם לשתף. כמעט מחצית מהגברים והנשים מפנטזים ומפנטזות על בני זוג אחרים, לפי סקרים שונים (לאחרים יש פנטזיות אחרות). זה טבעי ומובן. כל עוד זה פנטזיה, אתם חוגגים על שני הצרכים – זה גם בטוח ונוח וגם מרגש. תחגגו את זה יחדיו. אחרת, אתם עושים את התנועות הפיזיות עם בני הזוג שלכם אבל את האהבה והתשוקה עם מישהו אחר. המין האמיתי נמצא המוח – בתשוקות ובריגוש.

אנשים רבים מגיעים לטיפול פסיכולוגי על רקע חוסר סיפוק כלשהו בחייהם. ברקע אנו מוצאים את היעדר מימוש התשוקה – במיטה ומחוצה לה – כמרכיב עיקרי בתחושה של חוסר הסיפוק. כפי שאינם מעזים לפנטז – ועוד פחות מכך לדבר בגלוי עם בני הזוג שלהם על הפנטזיות, שלא לומר לנסות לממש חלק מהן – כך גם הם אינם מעזים לדמיין להתחיל לחיות את החיים שהיו באמת רוצים לעצמם. ואת התסכול מוציאים על הילדים, בני הזוג, עצמם או החיים בכלל.

 אני מזמין אתכם לקחת אחריות על התשוקות והפנטזיות שלכם – מתוך כבוד ואיזון עם הצורך לביטחון שלכם, ושל בני הזוג והמשפחה שלכם. זה מפחיד, אבל הרבה יותר חי – ומרגש.

* על ארבעת סוגי הריגושים המיניים – בפוסט הבא: שחררו את המיניות שלכם.
פוסט קודם בסדרה: מדוע אנשים בוגדים

_____________________________________________________________

2 comments on “פרויד במקום ויאגרה

  1. בספרו של ג'לאל א-דין רומי, "ההארה", בתרגום הנפלא של קולמן בארקס (מפרסית לאנגלית) וגיל רון שמע (מאנגלית לעברית), מצאתי את הדברים הבאים, המתאימים לרשומה כמו צלילי פעמון רוטטים וחודרים:

    אהבה מגיעה עם סכין, לא עם איזו שאלה מבוישת,
    ולא עם חששות לשמה הטוב!

    אני אומר דברים אלה ללא פניות.
    קבל אותם בנועם.
    האהבה היא אדם משוגע, המחולל את תבניותיו הפראיות,

    קורע בגדיו,
    רץ בהרים,
    שותה רעל,
    וכעת בשקט הוא בוחר
    כליה.

    יש סיפורי אהבה,
    ויש צלילה אל תוך אהבה,
    אתה צועד על שפת הים, מרים
    את קצות שמלותיך שלא יירטבו,
    אתה חייב לצלול לעומק,
    ועוד לעומק,
    אלף פעמים עמוק יותר!

    האהבה זורמת בעומק.
    האדמה מקבלת עליה את
    מרות השמים,
    נכונה לסבול את מה שיבוא.

    אמור לי, האם האדמה טובה פחות
    על היותה כנועה כך?

    אל תכסה בשמיכות את התוף.
    פתח לרווחה.

    תן לאוזני רוחך להקשיב
    להמיה המשתוקקת
    של הכיפות הירוקות.

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s