כולנו (מפחדים להיות) משה סילמן

שריפת עורו של משה בסוף השבוע שעבר היא מעשה מדויק באופן מחריד. תפקידו של העור הוא הכלה של דבר בתוך עצמו ויצירה של גבול עם החוץ, הנשאר מחוץ לאדם; שריפת העור היא שימוש פומבי באותו עור, אשר נכשל בדיוק בשני תפקידיו – המכיל מזה ויוצר החיץ מזה. כמעשה של זעם, אובדן אמון וייאוש על חברה אטומה שלא שמעה את זעקתו – משה השחית את הדבר היחיד שעוד נשאר לו שחצץ בינו לבין החברה – העור שלו. והצליח: סיפורו פרץ את מחסום האטימות.

מהו המנגנון הפסיכולוגי העומד מאחורי מעשהו של משה סילמן? מה הם הגורמים הרגשיים, האישותיים והפסיכולוגיים שמביאים אדם לשרוף את עצמו כמעשה של מחאה ציבורית?

האדם חי בתוך סביבה והוא זקוק ליחסי גומלין אתה. יחסים אלה רבים ומורכבים, תוכנם ועוצמתם משתנים מאדם לאדם ובתקופות שונות בחייו. המגע עם אנשים יכול לספק הגנה מפני עוינותה ותוקפנותה של החברה המוכללת. הרצון לקבל מענה על המצוקות שלנו מאחרים הוא גם ניסיון לקבל אישור על עצם העובדה שאנו במצוקה, שמישהו שם לב, שלמישהו בכלל אכפת. באותו אופן, אנו זקוקים להדהוד על ההצלחות שלנו. אלמלא האחר – ההצלחות והכישלונות שלנו היו נושרות בתוך חלל ריק. מזווית אחרת, אנו מבטאים את התוקפנות שלנו כדי שמישהו אחר יכיל אותה איתנו ועבורנו – שמישהו ישמע לעזאזל – אחרת נתפוצץ ונשתגע.

סילמן ניסה לקבל מענה במשך עשור – אך נזרק מכל המדרגות. הוא ניסה להביע את הכעס שלו – אך כולם התעלמו. כאשר אנו נתקלים באטימות כמו זו שנתקלים בה הסילמנים באופן יומיומי, פריצת הגבולות נהפכת למוצא האחרון כדי לחדור לאותה סביבה סגורה ומסוגרת עבורם – ולהשפיע – ובכך להרגיש קיימים. עקב כך – הייאוש הוא זעם שהתקרר ונתלש בהיעדר עניין מאנשים אחרים. פריצת האטימות היא מעשה של היעדר ברירה אחרת.

ומדוע דווקא באמצעות השחתת העור? הגוף והנפש אחד הם. הפסיכואנליטקאי הצרפתי דידייה אנזייה מדבר על ה"אני עור" כמעין מעטפת נרקיסיסטית, שטח מגע המאפשר לתינוק לברוא ולחוש את האינדיבידואליות שלו. להיות "אני" פירושו להרגיש יחיד ומיוחד. בדיוק בגבול זה בגדה בו החברה – בכך שלא ראתה בו אדם* **.

השמיכה קצרה מדי

מי שעובד במגזר הטיפולי הציבורי או בשירותי הרווחה (אני עבדתי במרפאה ציבורית ובבית חולים פסיכיאטרי) מכיר את הביטוי השמיכה קצרה מדי. הרעיון הוא שאתה רוצה לעזור לכולם, וכמה שיותר – אבל פשוט אין תקציבים. אין תקנים, השירותים מצומצמים עד בושה והצרכים אין סופיים. הלב נקרע. כדי להתגבר על התסכול הנורא הזה צריך לפתח לב מעט גס ואת הרציונל שפשוט אין מספיק לכולם – השמיכה פשוט קצרה מדי.

רוצים דוגמאות? בבקשה: גבר בן 35, נקרא לו מ', מרוויח 2,00 שקל בחודש, סובל מהפרעה ניורולוגית קשה בלתי מאובחנת, מאוים שוב ושוב על ידי הביטוח הלאומי, ההוצאה לפועל ובית המשפט לענייני משפחה על חובות עבר ונזרק שוב ושוב מבתי החולים כי אף אחד לא מתאמץ להבין ממה הוא סובל; נער בן 16, נקרא לו מ', עם הפרעת התנהגות קשה והורים אלימים, נזרק מכל הפנימיות כי פשוט אין כוח אדם שיכול להכיל אותו; אשה בת 40, נקרא לה מ', גרושה ואמא לשלושה, חולה בסכיזופרניה וחיה מקצבת נכות של 1,300 שקל בחודש, לא נוטלת תרופות ואין מי שיטפל בה כי אינה מסכימה לדרישה לחיות בהוסטל.

רוצים עוד דוגמה של שמיכה קצרה מדי? בעל עסק למשאיות, נקרא לו מ', שבשל חוב עוכלה משאית אחת שלו. עשר שנים הוא צעק וזעק, אך הביטוח הלאומי ובית המשפט נאטמו בפני סיפורו. בהפגנה אחת, לפני שבוע, הוא כתב כתב אישום, לקח נפט והצית את עצמו. לאחר שאנשים מסביב כיבו אותו עם בקבוקי מים, כשכל עורו שרוף והוא בוער מבפנים ומבחוץ, מישהו נתן לו ארטיק. כן, ארטיק. כאילו אמר לו, קח איש, הארטיק הזה אמור לצנן לך את הבערה מבפנים ולהבריא לך את הכוויות מבחוץ. שבוע מאוחר יותר הלהבה שהצית מ' לקחה אותו סופית. כנראה שהארטיק לא עזר.

בהוקיענו את המעשה המחריד כמקרה חריג וקיצוני, אנו נאטמים מהפחד הקיים בכולנו ליפול בבור שאליו נפל משה סילמן. אנו מצקצקים ואומרים שסילמן הזוי וסהרורי, ואינו מייצג את שאר הסילמנים: הוא בטח חולה נפש. באותו פעלול חשיבה רציונלי אנו מרחיקים את כל הסילמנים מאתנו, האנשים שעדיין מחזיקים את האף מעל המים ההישרדותיים: לבטח כל הסילמנים האלה עצלנים, לא רציונליים, הפכפכים, צ'חצ'חים, בטלנים, אימפולסיביים או ילדותיים.

בשיחות סלון אנו טוענים בלהט שהמובטלים הם פשוט לא בוגרים מספיק להחזיק בעבודה קבועה, שמי שרוצה עובד, ומי בכלל נותן להם רישיון להוליד כל כך הרבה ילדים אם הם לא מצליחים לקיים את עצמם ושהגיע זמן שיקחו את עצמם בידיים. ואז אנחנו גם מגייסים את הטיעונים הפסבדו-רציונליים ביותר, שאין כסף. מה, אנחנו מתלהטים, המדינה צריכה להחזיק את כל החוליגנים האלה? שילכו לעבוד! כאשר בעצם אנו כועסים בתוכנו על כך שהם מאלצים אותנו לראות את מה שמחריד אותנו: את האפשרות שנגמור כמוהם.

רשומה זו מוקדשת לזכרו של משה סילמן ז"ל, שסבל סבל איום כדי שנפתח טיפה את העיניים, ואולי גם את הלב

* בדומה לאנשים החותכים את עורם כפעולה של ניסיון להביא לביטוי את הסבל הנפשי שלהם.

**אם כבר מחאה חברתית, ארים את הכפפה שהשליכה הסוציולוגית אווה אילוז, ואתייחס גם לגורמים החברתיים שמשפיעים על מעשהו של סילמן. אנו חיים בתקופה המקדשת את המדע, כלומר את האובייקט על פני הסובייקט. מה שניתן להוכיח ולכמת מבטל את מה שניתן לשער או לחוש. המצאת האנטיביוטיקה והתקדמות הרפואה המודרנית צמצמו באופן קיצוני את תפקידם של אנשי הרוח והדת בחיי היומיום. בפשטות, כיום לא צריכים להאמין לתרופה – היא צריכה פשוט לעבוד. להישגים אלה יש יתרונות רבים כמובן, אך המחיר העיקרי לכך הוא אובדן הקול האישי. המדע עובד במספרים גדולים – בשיעורים ובהסתברויות. תרופה מסוימת יעילה בשיעור מסוים על תסמינים מסוימים. הסבל האישי, הסובייקטיבי, הוא עניין לספרות יפה.

כך פועלים גם המנגנונים החברתיים והכלכליים. כאשר מדברים על ירידה באבטלה או על מס הכנסה שלילי, משה סילמן והסילמנים האחרים הם מספרים, אשר כנראה במטרה להרגיז פועלים דווקא בכיוון ההפוך בדיוק ממה שהתכוונו שהמדד אמור היה לפעול. ועוד מתפלאים שהעובדים בביטוח לאומי וברשויות הרווחה, שפועלים בתת-תעסוקה והם שטופי תעמולה, כועסים? אלה הם מקצת מהכוחות החברתיים שגורמים לאנשים לא לראות במשה אדם, שהפכו את סילמן לשקוף, ושיוצרים את הסילמניזם.

רשומה זו נכתבה בהשראת קבוצת ההדרכה במרכז אביב בהנחייתו של ד"ר מאיר שטיינבוק

_____________________________________________________________