גירוש המהגרים: מדוע כולנו גזענים (אך מכחישים זאת)

מוזס ולוינה, תלמידי כיתה ו' מרמת אביב ג' , צפויים לאבד בימים אלה את חבריהם, את ביתם, את חירותם ואולי אף את חייהם – ולהיות מגורשים אל המדינה שמהם ברחו הוריהם לפני שנים, דרום סודן. "זה עצוב לי מאוד שהחבר הכי טוב שלי יעזוב את הכיתה וייסע לארץ רחוקה", אמר בצער לפני כשלושה חודשים ל-ynet  דניאל כהן, בן כיתתם. ובמכתב לשר החינוך, גדעון סער, כתבו ההורים: "היום אנו עומדים נבוכים מול השאלות הנשאלות על ידי ילדינו. אנו לא מבקשים שיישארו פה כי הם 'ילדים ישראלים', אלא שלא ישלחו אותם למקום שבו חייהם יהיו בסכנה אמיתית".

אלא ששוועתם של מוזס ולוינה נבלעת בתוך צעקות המפגינים ונבחרי העם נגד הזרים: "אנחנו פוחדים ללכת ברחובות", זעקו מפגינים בתל אביב, ונשאו שלטים שעליהם נכתב "שיגעון חיינו: הזנחה, פשע, אונס ואלימות" וגם "אתמול זו הבת שלי, מחר זו הבת שלך". שר הפנים והגירוש, אלי ישי, צוטט השבוע אומר "בבחירה בין להיקרא ‘נאור וליברל' אך ללא מדינה יהודית וציונית, לבין להיקרא ‘חשוך וגזען' אך אזרח גאה, אני בוחר באפשרות השנייה". ואף טען כי נשים רבות נאנסו בתל אביב אך "מפחדות להתלונן (כדי) שלא תדבק בהן סטיגמה של נשאיות נגיף האיידס".

השבוע החלה עונת הצייד. "אלי ישי בא לתפוש אותי" / זיו פוגטץ'

לא המצאנו פה כלום. בעשורים האחרונים נהפכה ההגירה הלא חוקית למוקד של ויכוחים לאומיים לוהטים ברחבי העולם. מהגרים משויכים שוב ושוב למיתון כלכלי, התפוצצות האוכלוסין, זיהום, אלימות גוברת, דלדול של משאבים חברתיים (ברפואה ובחינוך), שחיקה של ערכים תרבותיים ומאז אירועי 9/11 – גם לטרור(1). המהגרים עצמם מתוארים לעתים קרובות כפושעים, עניים, אלימים, חסרי תרבות והשכלה (2).

חוקרים של תופעת שנאת הזר (Xenophobia) מציעים, כי אנשים בעלי נטייה לאומנית (המאמינים בעליונות של לאום אחד על אחר) לעומת נטייה פטריוטית (הזדהות רגשית נרכשת למדינה) יהיו בעלי זיקה גבוהה יותר לחשד ושנאה כלפי זרים. כך גם אנשים המאמינים שהזכות לאזרחות היא מולדת לעומת כזו הנמדדת לפי הזדהות עם תרבות ומדינה לאורך החיים; וכי החברה נחלקת למעמדות ברורים לעומת אלה החושבים שהחברה ליברלית יותר ומעמדית פחות. כך, אנשים לאומניים, המאמינים באזרחות על פי מקום הלידה ובחברה מעמדית, ייטו יותר לשנאת זרים (3).

מנקודת ראות זו, ניתן לראות את שנאת הזר כשמירה על קבוצת השיוך הלאומית. אנשים המאמינים כי המעבר בין קבוצות אינו אפשרי, וגם אינו ראוי – יראו באחר איום על ההגמוניה וההומגניות של הקבוצה שלהם. מנגד, אנשים אשר גורסים כי תהליך ההזדהות ואגב כך ההשתלבות עם קבוצה חדשה הוא אפשרי – לא יראו בכך איום על מקומם בתוך הקבוצה או על מיקום הקבוצה בין קבוצות אחרות.

מסתבר שהמפלצת לא אלימה

יהיו שיגידו תיאוריה לחוד ומציאות לחוד: ליברליות ופתיחות זה מאוד נאור, אך מעצם הגדרתם המהגרים מהווים נטל על החברה. הם מגיעים חסרי כל. הם חולים במחלות שאין לנו את האמצעים להתמודד אתן. הם מביאים תרבות אחרת – של אלימות, פשע וערכי משפחה וחברה אחרים. ובכן, כדאי שנזכור שטענות למיתון כלכלי וחשש לאובדן מקומות עבודה נשמעו בעבר גם בטיעונים גזעניים (גם כלפי יהודים) ובטענות נגד שילוב של נשים במקומות עבודה.

בנוסף, לעולם לא הוכח הקשר בין הגירה לפגיעה במקומות עבודה, לפגיעה במשק או לעלייה בפשיעה. נהפוך הוא – בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שיצא בדיוק לפני שנה נקבע כי למרות הדמוניזציה שעושים להם, שיעור התיקים הפליליים בקרב האוכלוסייה האפריקאית בישראל עדיין מצומצם ביחס לשיעור התיקים בכלל האוכלוסייה. יצוין כי זהו הדו"ח השני שמוציאה הכנסת בנושא, והנתונים עקביים. חבל שהשר ישי לא קורא דו"חות לפני שהוא מכריז הכרזות גזעניות קבל עם ועדה.

גם המשק מרוויח מההגירה, אף שקיים פולמוס בעניין זה. יש הטוענים כי ההגירה הלא חוקית פוגעת בשכבות החלשות וגוזלת מהם מקומות תעסוקה. מנגד טוענים כלכלנים כי המהגרים משתמשים בכל דולר שהם מרוויחים לצריכה מיידית – ובכך תורמים ליצירת מקומות עבודה. מחקר כלכלי מ-2007 בקליפורניה קבע כי בין 1990 ל-2004, עבודת עובדים מהגרים העלתה את שכרם של עובדים מקומיים  ב-4% (4).

עונת הצייד החלה

אנו עדים, אם כן, לתופעה חברתית מרתקת. קבוצה חלשה, חסרת אונים, הנסה על נפשה מפני מוות או עבדות מודרנית ומחפשת מקלט, ולפי מרבית העדויות והעובדות אינה מאיימת כלכלית או פיזית, נהפכת בתפישה הקולקטיבית למפלצת מאיימת – לסיבה לכל הבעיות כולן. כל כך משתק הפחד, עד שמי שיתבונן לו בעיניים – מות יומת.

התכונה לחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם" היא כל כך חזקה שהיא בוודאי באה מצורך עמוק כלשהו. אצל כולנו – "נאורים וליברלים" מזה ו"חשוכים וגזענים" מזה וכל מה שבמנעד – קיימים פחדים קמאיים אינטואיטיביים מהשונה, מהזר, מהלא ידוע. מה שהפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי קרל יונג הגדיר "הצל" – החלקים האפלים בנפשנו. דמיינו לעצמכם למשל שאתם במלון בחו"ל, ובארוחת הבוקר אתם מוצאים את עצמכם באולם מלא בערבים או אפריקאים. האם לא יציף אתכם פחד? האם לא תחושו דחף לקום ולנוס החוצה?

את המפלצת הזו בתוכנו שאנו לא מוכנים להשלים אתה אנו משליכים אל האחר – הוא הבעייתי, הוא הגרום לצרות, הוא המלוכלך, העני, הטיפש, הלא ראוי, האנס, הפושע. זה היה יכול להיות מושלם, אך הבעיה היא שאחרים עושים בדיוק אותו דבר. כך אנחנו נהפכים לאחר שלהם. אלי ישי צריך לדעת שכיהודים אנחנו מכירים זאת מצוין.

כולנו גזענים. ניסוי העיניים כחולות-עיניים חומות של ג'יין אליוט, 1968. מקור: יוטיוב

ניסוי ידוע המוכיח עד כמה הגזענות ושנאת האחר נטועה בנו, הוא הניסוי של המורה ג'יין אליוט. ב-1968 פתחה אליוט את הטלוויזיה בביתה, וגילתה כי ד”ר מרטין לותר קינג נרצח על ידי מתנקש. אז גמלה בלִבה ההחלטה להעביר לתלמידיה שיעור בגזענות. היא חילקה את כיתתה לשתי קבוצות: בעלי עיניים כחולות ובעלי עיניים ירוקות או חומות. קבוצת העיניים החומות קיבלה ממתקים וזכויות, בעוד כחולי העיניים לא הורשו לקבלן. בתוך שעות, מכיתה הרמונית נהפכה קבוצת הילדים לשני מחנות, מלאי פחד וטינה הדדית. מה שמפחיד עוד יותר שהם היו בכיתה ג'.

אליוט עדיין מבצעת את הניסוי החברתי המזעזע הזה על תלמידי תיכון – שיעור שצריך להיות חובה בכל תיכון (ושתועד בסרט החובה  "The Angry Eye"). "החירות הראשונה של הלבנים בארה"ב היא החופש שלא להרגיש איך זה לחיות כאנשים בעלי צבע עור", היא מסבירה לנערה לבנה בוכייה לאחר שהשפילה אותה מול עיניהם המשתאות של חבריה הלבנים וכהי העור. "אני לא המצאתי כאן שום דבר", מוסיפה אליוט, "העתקתי הכל מאדולף היטלר".

אלון גל ביצע ניסוי דומה בסמוך ליום השואה האחרון, וכאן כותבת אחת המשתתפות ה"חומות" ביקורת על האשכנזים האטומים לתחושותיה: "נאמר 'אין השבע מכיר בצערו של הרעב' וייתכן שאנשים לא מודעים צריכים לחוות גזענות על בשרם, כדי להתפכח", כתבה.

בימים אלה, כאשר גברים, נשים וילדים ניצודים על ידי הרשויות כאשר פשעם הוא שנולדו במדינה הלא נכונה, אפשר שנקדיש למציאות מפחידה זו 60 שניות. נעצור לרגע ונתבונן אל תוך עצמנו. האם היינו מוכנים שהילד שלנו יינשא לאליסה המהגרת מתיאלנד? האם היינו מוכנים להישאר בחדר סגור עם אמיר הפלשתיני? האם היינו מוכנים לחיות את חייו של מוזס? ומה אם שמו היה משה?

___________________________________________________________

4 comments on “גירוש המהגרים: מדוע כולנו גזענים (אך מכחישים זאת)

    • זו הטעיה להציג את גירוש המהגרים הבלתי חוקיים כגזענות! שום מדינה אינה מכניסה אליה מהגרי עבודה בלתי חוקיים ובמיוחד לא כאלה שיש סיכוי גבוה שייהפכו לאויב שישץתף באינתיפאדה הבאה נגד אזרחי המדינה, לאור היות רובם בעלי דת מוסלמית המזדהה עם הפלשתינאים. מדינתנו הינה דמוקרטיה מתגוננת! 2. המדינה הזו קמה על מנת להיות בית לאומי לעם היהודי, מדינה המעניקה שויון זכויות אזרחי גם למיעוטים שבה! 3. כדאי שמחברי המאמר יבקרו בשכונת שפירא ופלורנטין בתל אביב ויבינו את גודל האסון שחווים התושבים הוותיקים של השכונות הללו, באזור התחנה המרכזית בתל אביב. חייהם הפכו לגהינום, פשוטו כמשמעו.

      • אם את/ה חושב/ת כך, למה את/ה לא מזדהה?
        ובכן, מר אנונימי, הדברים שלך הם פשוט טעות אחת גדולה ומתמשכת.
        זו הטעיה להציג גירוש מהגרים כגזענות!? כל מה שכתבת לאחר מכן זו גזענות בהגדרה. בגלל שאדם הוא מוסלמי יש "סיכוי רב שיהפוך לאויב באינתיפדה הבאה"? זו גזענות ממדרגה ראשונה. זה בדיוק כמו לומר שמרוקאי הוא עצבני או שפולני הוא ממורמר או שיהודי הוא עשיר.
        מעבר לכך אתה חוטא (או את) בטעויות קלאסיות של גזענים: שטחיות, הכללות, ושנאת אחר רק בגלל שהוא אחר. כל המהגרים הם בלתי חוקיים? זה פשוט מנוגד לעובדות בשטח. המדינה מעניקה שיוויון זכויות למיעוטים?? שוב פרופגנדה שמנוגדת למציאות הממשית.
        אשר למצב בפלורנטין ובשכונת שפירא. אני לא יודע מתי פעם אחרונה אתה ביקרת שם, אני עובד לא רחוק ונמצא שם באופן די קבוע. יש מקומות שנפגעו ויש שפורחים. יש אנשים שמסתדרים זה עם זה ויש ששונאים. התחנה המרכזית החדשה עשתה יותר נזק לתושבים מרוב המהגרים גם יחד. אבל יש שם – באזורים מסוימים – מצוקה רבה. להפיל את כולה על המהגרים? זו גזענות. לך לירוחם, לשדרות, לשכונה ג' בבאר שבע, לשכונות מסוימות בעכו ועוד ועוד. מי אשם שם במצוקה?

  1. בבלוג שלה בפסיכולוגיה עברית כתבה השבוע פרופ' עמיה ליבליך, ראש המכללה האקדמית לחברה ואמנויות, לשעבר לסלי, סיפור אישי על מפגש מקרי ברחוב שטילטל אותה. סיפור הנוגע ישירות בתפוד הלוהט הזה שקוראים לו סטראוטיפים, הדרה וגזענות. ושממנו כולם נפגעים.

    כך כותבת ליבליך (אני מביא כאן חלק מהדברים):

    בפינת הרחוב שלי ראיתי שכנה שגרה במרחק כחמישה בתים ממני. אקרא לה רוזה. רוזה אישה כבת 65, עקרת בית בלונדינית זוהרת ומלאה. אני יודעת שהיא ממוצא מרוקני, מה שבולט מאוד במבטא שלה בעברית. אני גם יודעת שהיא אם שכולה, שבנה נהרג במלחמת יום כיפור כמדומני.

    רוזה מפתיעה אותי לחלוטין: "תסלחי לי שאני אומרת לך", היא פותחת ומצביעה על בטנה כמי שמחזיקה שם סוד גדול, "אבל כבר כמה זמן אני אומרת לעצמי שאדבר אתך במקום לשמור את זה בבטן."
    "כן, על מה?" אני שואלת. מוכנה להגנה.
    "רציתי לשאול אותך, מדוע את לא אומרת שלום יפה ברחוב? מדוע את לא מחייכת? לא שואלת מה שלומי? מה, האם עשיתי לך רע, ויש לך איזה כעס עלי?"

    "ודאי שאין לי שום כעס עליך", אני ממהרת להשיב. "ובחיי לא הרגשתי שאינני אומרת שלום יפה"…
    "לא", ממשיכה רוזה בעדינות, "אנחנו שכנות כבר כמה שנים, את עוברת, אני עוברת, שואלים מה שלומך, ואפילו מזמינים לקפה פעם! חשבתי להזמין אותך, או שאת תזמיני אותי פעם… ולפחות חיוך! אנחנו סוף סוף בני אדם".
    כל כך התביישתי! התנצלתי וביקשתי את סליחתה.

    בקבוצת התיאטרון שבה אני משתתפת התקיימה אותו ערב פגישתנו השבועית. בראשית הפגישה אנחנו יושבים במעגל ואומרים כמה מילים על מה שעבר עלינו בשבוע שחלף. כשהגיע תורי סיפרתי בכאב על המפגש עם רוזה. מכל מה שקרה לי בשבוע האחרון, זה היה הדבר הכי חשוב לחלוק עם חברי. בהיסוס אמרו לי: "באמת את כזו. עם הראש בענייניך, או בעננים, ואת אשכנזייה, ופרופסור… וכי צריך עוד להסביר איך רואים אותך בשכונה"?

    הנה הלינק לפוסט של פרופ' ליבליך: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=687

    וכמובן שאני מביא כאן את הדברים באישורה, ועל כך אני מודה לה.

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s