"מאור, אתה הולך לנשק אותה מול כל הכיתה", אומר לעצמו נער בן 16 בסרטון הפרסומת האחרון של חברת סלקום, ומוכר לנו רגשנות במסווה של רגשות וטלפונים במסווה של אהבה. זוהי דוגמה למנוע השיווקי המתוחכם הגורם לנו לבלבל בין דחפים צרכניים לרגשות, ובין אושר לסיפוק. למעשה, בעולם ההישגי, הרועש והממותג שבו אנו חיים אנו מנותקים מהרגשות שלנו, ובפועל לא מכירים בהם. כך אנו דנים את עצמנו, שוב, לבדידות וניכור.
לאחד הקולות הבולטים בכתיבה האנליטית כיום, הפסיכולוג הבריטי כריסטופר בולאס, יש מחשבה מקורית ומעניינת על הדרך שבה אנחנו מרגישים. מצבי הרוח שלנו הם הכרזה על טריטוריה, הוא טוען, אני מרגיש ככה וככה, ועמוק פנימה אני רוצה שגם הזולת יכיר בלגיטימיות בכך שזכותי להרגיש כך.
כולנו מכירים את זה. תחשבו כיצד אנחנו נוטים לדבר עם עצמנו. אמר לי פעם מטופל: "ישבתי במסיבה עם חברים ובראש עברו לי מחשבות שבטח הם חושבים שאני לא שווה כלום ושאני טמבל". האם הוא היה מעז להתוודות על כך לחבריו? מטופלת אחרת אמרה לי: "אני נמצאת עם הילדים שלי וכל מה שאני חושבת זה שאני אמא גרועה. שכל מה שאני רוצה זה שהם ילכו כבר לישון ואני אוכל לנקות את הבית. עשיתי את הדברים בצורה אוטומטית כי ככה אמהות אמורות להיות. אבל בפנים לא הרגשתי כלום". תארו לעצמכם אם היא היתה אומרת לחברה את מה שהיא מעיזה לומר לעצמה: "הי דנה, את יודעת שאת אמא גרועה. שאת לא מרגישה לילדים שלך כלום". או מעיזה להתוודות בפניה מהן תחושותיה האמיתיות.
בולאס מסביר שבאמצעות מצבי הרוח שלנו, אנו משחזרים ומנסים לתקן חוויות מימי הילדות והינקות – ומנסים לפתור אותן. למשל, ייתכן שאדם הפנים את הבית הביקורתי שהיה לו בילדותו, וכיום הוא נוטה בעצמו לכעסים ולתסכול. או מישהי הנוטה למצבי רוח מתחלפים ולא יציבים, כי בבית שבו גדלה היא היתה זקוקה להתנהג בצורה סנסציונית כדי לקבל את תשומת הלב של אמה המרוכזת בעצמה ואביה המרוחק, שנטש.
ואולם המצבים שהצגתי הם בעייתיים: כאשר אנו מנותקים ממצבי הרוח הללו, הם נהפכים לאוטומטיים וכרוניים או לחלופין, אנו מתיזים אותם על אחרים, ונהפכים לאנשים מרירים, אלימים או ביקורתיים. ישנה דרך מוצא, והיא התכנסות אל תוך הרגש כדי ללמוד להכיר את עצמנו ולשתף זאת עם אחרים. במלים אחרות: כמו שיש לנו זכות לחתור להצלחה חומרית, יש לנו זכות להרגיש – כל רגש, ולשתף אותו עם אחרים.
יש לעצור את "הנתיב ההרסני שהאנושות החלה ללכת בו", הכריז השבוע באו"ם ראש ממשלת בהוטן, ג'יגמה טהינליי, בפני נציגים של 139 מדינות ומדענים מובילים מרחבי העולם, והציע לנתק בין הסברה שרווחה כלכלית מביאה לאושר. טהינליי תולה את הסבל האנושי כיום ב"מרדף שלנו אחר הצמיחה והצלחה חומרית".
בראיון ל”הארץ" בנובמבר אמר: "במשבר האחרון אנשים התחילו להבין כמה מזויף הוא העושר שלהם. הבתים, העבודות, המניות ואפילו השפיות שלהם אבדו בן לילה. האם אנחנו מוכנים לסכן את ההישרדות של דורות העתיד ואת החיים שלנו רק בשביל האפשרות לקנות עוד דברים שאנחנו לא באמת צריכים"? במקום, הוא מציע הגדרה משלו לאושר: מדובר ב"ערכים אנושיים בסיסיים. מערכות יחסים, חיים הרמוניים עם הטבע, ממשל טוב ודמוקרטיה". ונשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, קרא להביא את מדידת הפיתוח האנושי ל"מהפכה סטטיסטית שתניח בצד את דת המספרים".
הכותב הוא פסיכולוג קליני ובעל הבלוג עיניים פקוחות
הפוסט נכתב כטור לכתבה של נעמי דרום: "הפסיכולוגיה החדשה: 'זכותכם להרגיש רע'", שפורסמה במוסף פסח של דה מרקר
עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה 
מה אתם אומרים על זה?