רצח בארון, אנרגיית החיים והגיליוטינה: תולדות ההיפנוזה

ישראל היא המדינה הראשונה בעולם שחוקקה חוק המסדיר את השימוש בהיפנוזה, מבשר לנו משרד הבריאות, כחלק ממסע הסברה לציבור הרחב בנושא היפנוזה שהחל באחרונה בניצוחה של הוועדה המייעצת לפי חוק ההיפנוזה. בישראל לא ניתן לבצע היפנוזה ללא רישיון להיפנוט. רופאים, רופאי שיניים ופסיכולוגים בלבד רשאים לעסוק בהיפנוזה בישראל, לאחר שסיימו לימודי ההיפנוזה מוכרים ועברו בהצלחה את הבחינה בהיפנוזה. הוועדה להיפנוזה הוקמה מתוקף חוק השימוש בהיפנוזה התשמ"ד – 1984, והיא מפקחת על יישומו של החוק.

מהי היפנוזה? חברי הוועדה מסבירים כי היפנוזה היא פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות מחשבות מונחות (סוגסטיות) לשינויים במצב תודעתו ובמודעותו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזיכרונו או בהתנהגותו. המהפנט משרה את ההיפנוזה על המהופנט בתהליך שנקרא "אינדוקציה", תהליך זה כולל הנחיות שעוזרות למהופנט להיכנס למצב ההיפנוטי. בהיפנוזה אדם יכול להתמקד בדבר מסוים; בזיכרון, בדמיון, בתחושה גופנית, או בקול של המהפנט, תוך שהוא מסוגל להתעלם מגירויים אחרים.

במצב ההיפנוטי ניתנות סוגסטיות (הנחיות, השאות) לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזיכרונו או בהתנהגותו של המהופנט. בדרך כלל ההיפנוזה מתבצעת דרך הרפיה הדומה לחוויות של היומיום, כגון צפייה בסרט או האזנה למוסיקה, כאשר האדם מתרכז בחוויה ומתעלם זמנית מכל השאר.

מה המטרה של היפנוזה? בישראל מותר להשתמש בהיפנוזה לצורכי אבחון או טיפול רפואי ופסיכולוגי – למשל ככלי עזר לטיפול בחרדה, מתח, פוביות, דיכאון, הרגלים שונים (כסיסת ציפורניים, עישון ועוד), פיברומיאלגיה, מיגרנה, תסמונת המעי הרגיז וכדומה, למחקר מדעי וגם ל"רענון הזיכרון במהלך חקירה משטרתית או ביטחונית". הרציונל העומד מאחורי אלה הוא, שבמצב היפנוטי הריכוז שלנו עולה, ההסחות יורדות, והגישה למידע המאוחסן בזיכרון פתוחה יותר.

יו"ר הוועדה המייעצת, ד"ר אלכס אביב, שהוא גם פסיכיאטר, פסיכותרפיסט, אנלטיקאי קבוצתי ומנהל מחלקה במרכז הרפואי לבריאות הנפש "אברבנאל", ממהר להרגיע את החששות הנובעות מדעות קדומות ומשברי מידע לגבי המצב ההיפנוטי:

"היפנוזה היא מצב תודעתי ייחודי שמאפשר קשב וריכוז גבוהים, יחד עם יכולת טובה לסנן גירויים לא-רלוונטיים. במצב היפנוטי המטופל אינו ישן, נכונותו לקבל סוגסטיות מתגברת אך ביקורת המציאות נשמרת. למרות המיתוסים המקובלים אין האדם מאבד שליטה במהלך ההיפנוזה ואינו כחומר ביד היוצר. נהפוך הוא, היפנוזה הינה תהליך ששותפים ביצירתו הן המטפל והן המטופל. היפנוזה הינה כלי טיפולי ולא שיטת טיפול. על-פי חוק השימוש בהיפנוזה, חל איסור מוחלט לבצע 'היפנוזה בידורית' בישראל".

לאורך שנות קיומה, פועלת הוועדה המייעצת לפי חוק ההיפנוזה לאיתור 'מטפלים' ושרלטנים בתחומים שונים העוסקים בהיפנוזה ללא רישיון במסווה של טיפול אלטרנטיבי, דמיון מודרך, NLP, הילינג, היפנובירט'ינג, שיחזור גלגולים וכד'. עיסוק בהיפנוזה ללא רישיון הינו עבירה פלילית, שדינה שנת מאסר, מדווח אתר eMed. למידע נוסף ניתן להיכנס לאתר הוועדה להיפנוזה www.health.gov.il/hypnosis  או לפנות ליו"ר הוועדה להיפנוזה ד"ר אלכס אביב בטלפון 03-5552703.

זהו? אז זהו, שלא: ההיסטוריה של ההיפנוזה

כדרכם של ועדות, חוקים ותקנות – פעמים רבות הם נוטים לשטח ולצמצם מציאות מורכבת ורבת פנים. אין זו בהכרח בעיה – כך פועל החוק: נותן לנו מסגרות פעולה, גבולות גזרה. מותר ואסור, נכון ולא נכון. או כפי שאומרים עורכי דין פעמים רבות, אם אתם מחפשים צדק – אל תחפשו אותו בחוק.

כך גם במקרה זה. חשוב וראוי שנושא ההיפנוט בישראל יעבור רוויזיה, בדיקה וניקוש של כל השרלטנים, הכאילו-מטפלים והמבינים-בפני-עצמם. חשוב שיהיה גוף מפקח (משרד הבריאות), תהליך הכשרה ברור, שבסופו יש מבחן ותעודה, שאותה אתם זכאים ואף מחויבים לעצמכם לדרוש שהמטפלים שלכם יראו לכם לפני שהם מציעים לכם שילוב של היפנוזה כלשהי בתהליך הטיפולי.

ואולם יש גישות בהיפנוזה שנפלו מחוץ למסננת של הוועדה המייעצת. בכלל זה גישות טיפול היפנוטיות מבית מדרשם של מילטון אריקסון, או לחלופין מצבי תודעה כמו היפנוטיים – למשל טכניקות מסוימות בדמיון מודרך, אלא אם אתם רופאים או פסיכולוגים ובעלי הסמכה לעסוק בהיפנוזה. יש הטוענים כי מצבי תודעה כמו-היפנוטיים הם נורמליים ותדירים כל כך, שכולנו חווים אותם יום יום. כך למשל, כאשר אנו נוהגים במכונית ולפתע מוצאים את עצמנו בנקודת היעד מבלי ששמנו לב לדרך, למעשה חווינו מעין מצב היפנוטי.

שקיעה ב"טראנס" או יצירת נתק זמני מכוון מהמציאות מתועדות בתרבויות מערביות ומזרחיות כבר מימי קדם: במיתולוגיות רבות מכל קצוות הגלובוס מתוארים פולחנים דתיים הכוללים שקיעה בטראנס המביאה לאקסטזה, וכוהני דת רבים נהגו לשקוע בטראנס בכדי לזכות בהארה משני צדי המתרס התרבותי. לאורך השנים החל הטראנס ההיפנוטי לשמש כאמצעי טיפול רפואי וככלי לגירוש שדים, אך השימוש בו פחת בימי הביניים, כאשר הנצרות החלה לתפוס אותו כסוג של כישוף.

ב-1770 צפה הרופא הווינאי פרנץ אנטון מסמר בטקס גירוש שדים באמצעות היפנוזה שערך כומר. מסמר האמין בקיומו של נוזל מגנטי בלתי נראה הקיים בכל יצור חי, ולמעשה נותן לו את החיות והיצריות שלו. בעצם "אנרגיית חיים". הרעיון נמצא חסר בסיס, אך השימוש שעשה ד"ר מסמר בדמיון ובכניסה לטראנס נחשב לבסיס הטיפול ההיפנוטי, אשר כונה תחילה "מסמריזם". מיד קמו עושי נפלאות שהצליחו להציג לציבור תצוגות של יכולת השפעה על אנרגיית החיים של יצורים חיים אחרים – חיות, צמחים וכמובן גם בני אדם. הציבור היה מרותק לרעיון המסמריזם או ה"מגנטיזם החייתי", והופעות הוצעו לקהל הרחב בבתים ציבוריים כמו בתי קזינו (ראו כרזה). במקביל צמחו קבוצות סודיות שעסקו במה שהן הגדירו כרזי ההיפנוזה ותורות הנסתר.

אל מול אלה התפתחה גישה רפואית להיפנוזה. ב-1842 פיתח הרופא ג'יימס ברייד את טכניקת הטיפול ההיפנוטי והדגיש אלמנטים כמיקוד הקשב וקיבוע העיניים על אובייקט מסוים. ב-1860 פירסם ברייד מאמר בשם "על ההיפנוזה". עבודתו של ברייד נפוצה ברחבי העולם, וב-1889 פירסם בגרמניה הפסיכיאטר אלברט מול את הספר "היפנוזה".

בסוף המאה ה-19 ההיפנוזה היגרה לצרפת. שם, כיאה לצרפתים, היא נהפכה למוקד של מאבקי גאווה אך גם תאווה, מזימות אפלות, ניסיונות לרצח ורומנטיקה השואבת את התקשורת וחוצה את הציבור לשניים.

הרצח בארון והרוצח שגמר בגיליוטינה

ב-13 בנובמבר 1861 מונה ז'אן-מרטן שארקו, נוירולוג ופסיכיאטר צרפתי, לחבר סגל בבית הספר הידוע לרפואה לה סלפטרייר (Salpêtrière) בפאריס. די מהר היה שארקו מוקף תלמידים ועמיתים אשר יחד יצרו את מה שייקרא "קבוצת סלפטרייר" (או "קבוצת פאריס"), אשר שניים חשובים מהם היו ג'וזף בבינסקי וג'ורג' גיל דה-לה-טורט, שהיה תלמידו המסור ביותר של שארקו וכן מזכירו האישי והאחראי על תחומי ההיסטריה וההיפנוזה במחקרו.

שארקו וקבוצתו זכורים בעיקר בשל חקר ה"היסטריה" בקרב נשים, אשר הוגדרה על ידם כנירוזה בעלת רקע אורגני אך בלא פגיעה מוחית הניתנת להוכחה. ברבות השנים שארקו הכניס את גורם הטראומה כמרכיב משמעותי להיווצרות "היסטריה" מאוחרת יותר. ב-1878 החל שארקו להשתמש בהיפנוזה בכדי לטפל בנשים שסבלו מ"היסטריה" ואפילפסיה. הוא ראה ביכולת הסוגסטבילית (להיכנס למצב היפנוטי) סימן לכשל של מערכת העצבים ושל עומק ההפרעה ההיסטרית: ככל שאישה "היסטרית" יותר – כך קל יותר להכניסה למצב היפנוטי.

בתקופה של התעוררות המדע והרציונליזם, שארקו נתן לטראנס תוקף והסבר מדעי. בכך הוא נתן לעיסוק בספיריטואליה מעמד ובסיס רפואי. הוא קבע כי חוויות רוחניות ומיסטיות של נזירות וכמרים מימי הביניים לא היו אלא תופעות של "היסטריה". כך, הטיפול שלו בהיסטריה באמצעות ההיפנוזה נהפך למופעים ציבוריים נחשקים בקרב האליטה האינטלקטואלית של פאריס של סוף המאה ה-19. ב"מופעים מדעיים" (ראו תמונה) הכניסו חברי קבוצתו "נשים היסטריות" למצב היפנוטי, והורו להן לישון ולהתעורר, לא להרגיש כאב ולבצע משימות שונות. אחד מהצופים באותן מופעים תיאטרליים של המדע היה לא אחר מזיגמונד פרויד הצעיר. שם, מול ה"נשים ההיסטריות", נזרעו במוחו הזרעים הראשונים של הפסיכואנליזה.

ההתפעלות הציבורית ביכולת המופלאה של היפנוט נשים נהפכה במהרה לוויכוח מר בשאלה האם אפשר להפנט מישהו ולגרום לו או לה לבצע פשע מחריד או להיות קורבן שלו, למשל גניבה ואף אונס או רצח. בנוסף התלקח ויכוח מקצועי, על מהותה הרפואית של ההיפנוזה. עבור קבוצת סלפטרייר, המצב ההיפנוטי הוא מצב פתולוגי שיכול לקרות רק בקרב "נשים היסטריות". מולם קמה קבוצת נוירולוגים מבית החולים שבנאנסי ("קבוצת נאנסי"), שקבעה כי ההיפנוזה היא מצב תודעתי נורמלי, וכי כל אדם יכול להיות מהופנט. לפיכך, טענה הקבוצה, במצב זה יכולים לגרום לאנשים לעשות מעשי פשע עד כדי רצח.

חשוב לציין את ההקשר החברתי: בתקופה טרם שחרור האישה ופרוץ הפמיניזם, לקחו אותם מדענים נשים מוחלשות חברתית והדביקו לתוצאות הדיכוי שלהן הסברים רפואיים. כך שרץ הדיכוי הוכשר בפלפול מדעי. פטרוניות גברית וסקסיסטית הוסתרה בטוענות של ליקוי "היסטרי" אצל הנפגעות.

המחלוקת הצבעונית והקשה ביותר בין קבוצת פאריס לקבוצת נאנסי התרחשה סביב רצח מתוקשר שבוצע ב-1889. אישה בשם גבריאל בומפארד פיתתה גבר עשיר לדירתה, ושם בעודם מתנים אהבים היא כרכה חבל שהוסתר בארון סביב צווארו, ואהובה שהסתתר בדירה משך בחבל אשר היה מחובר למערכת תלייה שהוסתרה בארון. בתוך דקותיים, נשימותיו של הגביר נדמו. הרצח התברר כפלופ, מכיוון שעל גופתו או במשרדו של אותו אדון לא נמצאו מזומנים.

כמה חודשים מאוחר יותר, בומפארד הסגירה את עצמה למשטרה, אך התנהגה ככוכבנית של רומן זול: שלחה נשיקות לקהל סקרנים, ואף קיבלה פרחים וממתקים ממעריצים. התנהגות האדישה, המפתה, הלא הולמת והילדותית של בומפארד נצפתה באופן מיידי, וכתוצאה מכך עורך דינה טען כי היא היתה מהופנטת על ידי מאהבה בתכנון וביצוע הרצח. כך עולה משחזור שערכו שלושה חוקרים, במחקר שפורסם ב-2009 בכתב העט "ההיסטוריה של הניורולוגיה".  היפוליט ברנייהם, ראש קבוצת נאנסי, תמך בטענה. קבוצת פאריס, בהובלת שארקו, טענה במשפט מתוקשר שהגיע לכותרות הראשיות של העיתונות הצרפתית (ראו תמונה) כי היפנוזה, כאמור, שמורה ל"מצבים היסטריים" בלבד, וכי הקשר בין היפנוזה לפשע יכול להיות מוכח רק במקרים מסוימים של אונס. הטענה של שארקו ניצחה בבית המשפט, המאהב מצא את דרכו לאחר כבוד לגיליוטינה וגברת בומפארד הואשמה בסיוע לרצח ונאסרה ל-20 שנה. גיל דה-לה-טורט כתב אפילוג ידוע למשפט שבו הוא חגג את ניצחונה של קבוצת פאריס על דוקטרינת קבוצת נאנסי.

אך הניצחון היה מר. שלוש שנים מאוחר יותר (1893) התראיין דה-לה-טורט ל-L'Éclair הצרפתי ואמר כי פטרונו, שארקו, ראה בניצחון ההירואי תבוסה קשה למחקר על ההיפנוזה: "זה ייקח את ההיפנוזה עשר שנים לאחור", הוא אמר. סערת הרוחות, והמחקרים המדעיים סביב הקשר בין היפנוזה לפשע לא שקטו עוד שנים מרובות לאחר מכן. חייו של דה-לה-טורט עצמו ניצלו בנס סביב מחלוקות אלה, כאשר אחת ממטופלותיו ירתה בו כמה יריות מאקדח כמה שנים מאוחר יותר. במשפטה טענה שהיתה במצב היפנוטי. בית המשפט לא קיבל את טענותיה, אך קבע כי היתה מעורערת בנפשה.

מפרויד ועד ימינו: המדע משתלט על ההיפנוזה

הרופא הווינאי יוזף ברויאר למד אצל שארקו את עקרונות הטיפול ההיפנוטי וזיהה כי הטיפול יעיל לא רק לטיפול בסימפטומים פיסיים, אלא גם לקשיים פסיכולוגיים. עבודתו של ברויאר השפיעה באופן משמעותי על עבודתו של פרויד והשניים השתמשו בהיפנוזה להסרת סימפטומים "היסטריים". ואולם גישתו של שארקו, שהושפעה מה"מסמריזם", לפיה ההיפנוזה היא מצב תודעתי אב-נורמלי ופתולוגי, הלכה ונעלה מהעולם. את מקומה הלכה ותפשה גישתה הפרקטית והמדעית יותר של קבוצת נאנסי, בהובלת ברנייהם. גם פרויד, שביקר אצל שתי הקבוצות והיה בתחילה חסיד נלהב של שארקו, התקרב יותר לגישתו של ברנהיים וברויאר.

ב-1895 פירסמו פרויד וברויאר את ספרם "מחקרים בהיסטריה", ובמרכזו תיאורי מקרה של כמה טיפולים ב"נשים היסטריות" – הידועה מכולן היא אנה או, או בשמה האמיתי ברתה פפנהיים, המטופלת הידועה של ד"ר ברויאר שהמציאה את המושג 'ריפוי בדיבור', ואשר הצית את דמיונו של פרויד, והוביל אותו לטיפול בחולות "היסטריה" וליצירת הפסיכואנליזה – ונהפכה לתיאור המקרה הידוע ביותר בתולדות הטיפול הנפשי. ברויאר טיפל באנה או בהיפנוזה ובדיבור ("ניקוי ארובות", הוא קרא לכך בהומור) בתסמינים מורכבים, ובהם דחפים אובדניים עזים, תרדמת, חוסר מנוחה, סערת נפש, ערפול חושים, תלונות על כך שאינה מכירה אנשים, שיבושים בשפה: איבוד השפה הגרמנית (היא דיברה רק אנגלית), התכווצויות, שיתוקים ומעבר למצבי תודעה שונים.

בהקדמה לתרגום הספר לעברית, כתב העורך המדעי  ד"ר דרור גרין:

"לא קשה להבחין באופן המהוסס והזהיר שבו מציג ברויאר את תגליותיו בתחום הטיפול בהיסטריה, לעומת הביטוי הנועז והבוטח בעצמו של פרויד […] ההבדל שבין שני הכותבים מדגיש את אופן החשיבה המקורי והמיוחד של פרויד, שהוביל אותו הלאה בנסיונו להבין את נפש האדם".

ואולם בהמשך דרכו זנח פרויד את ההיפנוזה לטובת הריפוי בדיבור, או הפסיכואנליזה, בהדגישו את האסוציאציות החופשיות והפירוש בתהליך הטיפולי, כאשר ההיפנוזה יכולה לשמש כזרז לקידום הטיפול.

בתחילת המאה ה-20 התפתחו גישות חדשות להיפנוזה, למשל קבוצת נאנסי החדשה בהובלת אמילי קו, או גישות של פסיכולוגיה התנהגותית להיפנוזה, למשל של קלארק הל. הגישות הללו היו פרקטיות יותר, ואיפשרו בחינה קונקרטית ומדעית של המצב ההיפנוטי. הן גם הנגישו את ההיפנוזה לציבור הרחב, בכך שאיפשרו טכניקות של ריפוי עצמי והעצמה.

בשנות ה-60, הפסיכיאטר מילטון אריקסון, שהיה תלמידו של הל (ומטפל נפשי מרתק בפני עצמו), הציג גישה חדשה לטיפול היפנוטי, אשר נהפכה לפופולרית ומשפיעה עד ימינו. בעוד שפרויד ראה בלא מודע מקור לקונפליקטים ותסביכים, אריקסון ראה בו מקום לכוחות האדם. בדומה לקבוצת נאנסי, אריקסון ראה בהיפנוזה תהליך טבעי ויומיומי, והשתמש בסוגסטיות עקיפות, מבלבלות ופרדוקסליות כדי להביא לשינוי ארגוני אצל המטופל גם ללא פרשנות של משמעות הסוגסטיה.

אריקסון טען שיעילות ההיפנוזה נובעת מפעילות מוחית ייחודית של ההמיספרה הימנית של המוח. בעוד ההמיספרה השמאלית מעבדת מידע באופן לינארי-רציף, רציונלי, החלטי ומטרתי, ההמיספרה הימנית של המוח המעבדת מידע בטורים מקבילים, בצורה אינטואטיבית ואי-רציונלית, בתמונות, בסמלים ובצופנים. אריקסון טען שחשוב להכיר בכך שהלא מודע עולה בחוכמתו על התודעה ומאחסן בתוכו ידע רב, ושיש להעביר הבנה וידע זה גם למטופלים. לשיטתו, יש לתת למודע לסגת ולהניח ללא מודע לפעול. במהלך ההתפתחות תהפוך הלמידה הבלתי מודעת לזמינה כאשר זקוקים לה.

הטכנולוגיה כיום מצליחה להסביר את ההיפנוזה בדרכים ששארקו, פרויד ואפילו אריקסון לא יכלו לחלום עליהן. במחקר שפורסם ב-2009, הצליחה קבוצה של חוקרי מוח "לצלם" את השיתוק ההיפנוטי. "פשוט כיבינו את החלק במוח שגורם ליד לזוז", מסביר אחד מעורכי המחקר, יאן קוג'אן, מאוניברסיטת ג'נבה בשווייץ.

במחקר שפורסם בכתב העת "Neuron", סרקו החוקרים את מוחם של 12 משתתפים ב-fMRI במהלך היותם תחת היפנוזה, כאשר הם התבקשו להזיז את הידיים, בעוד המהפנט אומר להם כי יד שמאל שלהם משותקת. בסריקה המוחית התגלה כי כאשר המשתתפים התכוונו להזיז את יד שמאל, האזור במוחם שהופעל לא היה אזור התנועה, אלא אזור אחר לגמרי, שנקרא פרקונאוס (precuneus). זו היתה הפתעה, אמר קוג'אן לאיי-פי. אזור זה במוח קשור בתפישה חזותית ובזיכרון עצמי, הסביר קוג'אן. "זה כאילו המוח אמר לקורטקס המוטורי מה שהמהפנט אומר מבחוץ: היד שלך כבדה, אתה לא מסוגל להזיז אותה. המוח בעצם גורם לקורטקס המוטורי שלא לשלוח הוראה ליד לזוז".

המדע, אם כן, הוא תלוי תקופה, תרבות וטכנולוגיה. כפי שהוא נותן לנו כלים מדהימים להבין את גופנו, מוחנו ונפשנו, כך הוא נוטה לרדד ולצמצם את העושר האינסופי של החוויה האנושית. בראיה לאחור, הנשים ה"היסטריות" של שארקו, ברויאר ופרויד לא היו אלא נשים מדוכאות על ידי החברה. המגנטיזם החייתי, או אנרגיית החיים, של מסמר, לא היו אלא ניסיון כושל של מדען להפוך מיסטיקה וכישוף למדע. ראוי גם שחברי הוועדה המייעצת לפי חוק ההיפנוזה יזכרו זאת: מדע, רגולציה ותעודות חשובים מאין כמותם, אך רוח האדם ועומק הנפש גדולים מהם. אסור שעבודת הוועדה תהפוך את ההיפנוזה למשהו הקטן מסכום חלקיו.