ב-8.3.12 יעלה המחזמר "כמעט נורמלי" בתיאטרון הלאומי "הבימה" בכיכובו של הראל סקעת ובבימוי של חנן שניר. לפי התקציר ששיחרר התיאטרון, המחזמר שעלה בברודווי ונכתב על ידי בריאן יורקי והומחז על ידי טום קית', מגולל את סיפורה של משפחת גודמן, שבה האם סובלת מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) ונזקקת לטיפולים פסיכיאטריים. האב, דן, מנסה להיאחז במשפחה המתפוררת, היות שאשתו לא מבחינה בין דמיון לבין מציאות, ובטוחה שבנם המת, גייב (סקעת) עודנו בחיים. בתם בת ה-16, נטלי, נאלצת להתמודד עם גיל ההתבגרות ובמקביל עם האהבה הראשונה שלה להנרי. המוזיקה של המחזמר נעה בין מופע רוק ועד כינורות, מוצרט ואפילו אזכורים ל"צלילי המוזיקה".
מביקורות בחו"ל (מובן שלא ראיתי עדיין את המחזמר) עולה כי הוא מטפל גם בנושאים כגון שכול ואובדן, התאבדות, שימוש בסמים, אתיקה בפסיכיאטריה המודרנית והחיים בפרברים. המחזמר זכה בשלושה פרסי אמי ב-2009, ואף קטף את פרס הפוליצר לדרמה ב-2010 – דבר שרק שבעה מחזות זמר זכו להשיג לפניו בהיסטוריה של הפרס העיתונאי.
הבאת נושאים כמו מחלות נפש, טיפולים פסיכיאטריים, התאבדות ושימוש בסמים למרכז הבמה (תרתי משמע) הבורגנית והשבעה, הצלחה קופתית של מחזמר כזה ועוד קבלת פרסים יוקרתיים על כך, מעידים על תחילתו של שינוי תודעתי בכל הנוגע להתמודדות עם מחלות נפש. שוו בנפשכם: אנשים מהיישוב לובשים את מיטב מלבושם, עוטים בושם ומי קולון, חונים בחניות ואוכלים במסעדות ובבתי הקפה הרבים שסביב התיאטרון, ואז נכנסים לצפות במחזה שכל כולו עוסק בביבי הנפש, בכיעור של טלטלות הרגש ובאפסות האדם מול כל אלה.
בתרבות המודרנית השיגעון נשמר כמשהו הקשור לקיצוני ולחריג – לאמנים, למרדנים, לפילוסופים או לאנשי השוליים. כך יוצרת החברה אשליית הפרדה בין הנורמלי לבין החריג. אך בחיים האמיתיים, הפרעות הנפש הן התמודדות כואבת של שיעורים גדולים מכל סוגי האוכלוסייה. הן לא מבחינות בין אמנים, בנקאיות או עקרי בית. הכותב יורקי (38) והמלחין קית' (35) מעידים שהם עבדו עם הסטריאוטיפים הללו, וניסו לעקוף אותם בכוונה: "מישהו אמר לי ליצור אותה ציירת", אמר יורקי (38) ל"ניו יורק טיימס" על תהליך יצירת הגיבורה, דיאנה. "אמרתי לא. היא צריכה להיות אמא רגילה, מהפרברים".
מחקר עדכני מדבר על כ-0.7% מהאוכלוסייה הסובלים מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD), יותר מאחוז הסובלים מפסיכוזות או סכיזופרניה ואחוזים גדולים בהרבה הסובלים מדיכאון ומחרדות. מאידך גיסא ניתן להתנחם בכך שגם התרופות והטיפולים מתעדכנים בהתאם. כך למשל תרופות חדשות יחסית לטיפול בהפרעה דו-קוטבית, וגישות מדויקות יותר לעבודה עם דיכאון וחרדות.
הכותבים לא יוצרים תמונה פשוטה, אלא מורכבת של הקושי הנפשי – וגם של הטיפול המוצע. בדיוק כמו בחיים. כך לפחות לפי עדותם. כאשר מציעים לגיבורה טיפול בחשמל, טיפול שכיום נחשב לבטוח אך עדיין התדמית שלו שחורה משחור, היא שרה במחזה:
"אני לא סוציופטית
אני לא סילביה פלאת.
אני לא כל סוג של פרנסס פארמר שאתה יכול למצוא לך…
אז אל תבלבל לי את המוח".
הנה הטריילר של המחזמר בברודוויי:
עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה 
בלי קשר לכך שזה ממזמן וההצגה כבר יצאה..: הטריילר ששמת הוא לא של כמעט נורמלי האמריקאי בברודוואי אלה של כמעט נורמלי של ספרד. דבר שני התרגום של didnt i see this movie הוא לא נכון, היא אומרת שם: "אני לא סוציופתית, אני לא סילביה פלאת', אני לא פרנסיס פארמר כזאת שתמצא לך, אז תשאר מחוץ למוח שלי, אני לא נסיכה של כאב." המחזמר הישראלי באמת מדהים ומרגש.. אפילו יותר מהמקורי.
לגבי הטריילר, זה ממש מביך. תודה
לגבי התרגום – אני תרגמתי בעצמי, כמו בפעמים רבות כאשר אני מביא דברים חודשים ואף שנים לפני שהם מגיעים לישראל. את/ה מביא כנראה את התרגום שהועלה ב"הבימה". אין נכון או לא נכון. שכל אחד ישפוט מה הוא מעדיף.
לגבי המחזמר הישראלי, כך אכן שמעתי