נימולים, גירודים, לחץ בחזה, חנק וקוצר נשימה – ברוכים הבאים לעולמו הגופני המלחיץ של התקף החרדה

ג', בן 40, בריא בדרך כלל, יצר קשר בהול עם הרופא שלו. לפני יומיים הוא קיבל מכה חזקה בראש ובגב בתאונת דרכים קטנה, ומאז החל להרגיש נימולים מוזרים בפניו, הנעים מצד לצד, באזור הלחי והעין, ולפעמים הוא מאבד כל תחושה בלחי. ביומיים האחרונים הוא גם בילה את רוב שעות הערות (אך לאו דווקא עירנות) שלו מול האינטרנט, בחיפוש אחר הסיבות לתסמין המוזר. בפורום הניורולוגי הבטיחו לו שזה לא סימן לאירוע מוחי חס וחלילה, ואין שום דבר ניורולוגי שמתנהג כך. אבל ג' בשלו, פתאום יש לו גם עיקצוצים בקצה האף, ובחלל הסינוסים, וגם בחילות ותחושת עייפות וחוסר מיקוד. הוא בדק את התופעות הללו לפני שנה – אז היו לו גירודים בידיים ונימולים בכל הגוף ואולי גם איזה כתם קטנצ'יק על העור – והניורולוג שלח אותו להדמיית CT "רק לשלול", והכל יצא תקין. אז אולי צריך לבדוק שוב? ומה זה יכול להיות?

נ', בת 27, היתה בישיבה צוות מלחיצה בעבודה כשלפתע היא חשה לחץ עצום בחזה. בהתחלה היא התעלמה מזה, חשה נבוכה לספר לסובבים אותה מה עובר עליה. היא ניסתה לקום כדי לצאת ולנשום אוויר, אבל חשה סחרחורת ודפיקות לב. אז היא עשתה את עצמה כאילו היא נחה – כדי שאף אחד לא ישים לב – וניסתה לקחת נשימה עמוקה. לזוועתה היא לא הצליחה להכניס אוויר לריאות. הלחץ בחזה רק התגבר, וככל שהיא ניסתה להכניס אוויר, כך תחושת המחנק התגברה. מחשבות החלו להתרוצץ בראשה. היא ניסתה להרגיע את עצמה, אך לשווא. נדמה לה שבראשה טסו מחשבות כמו: "איזה פאדיחה, יחשבו שאני חלשה ולא מתפקדת. שאני נלחצת בקלות. לא עומדת במטלות שלי. בטח יפטרו אותי". אבל בינתיים היא היתה עסוקה באוויר שלא נכנס, והיא נחנקה יותר ויותר. היא הפסיקה להרגיש את הרגליים והכאב בחזה דפק ודפק. הדבר האחרון שהיא זוכרת זה שהיא אומרת לעצמה "זהו, אני מאבדת את זה". הדבר הבא שהיא זוכרת זה שאנשים בחדר קפצו עליה לראות אם היא בסדר.

רבים מכם מכירים את הסיפורים האלה. אלה הם הסימפטומים הגופניים של החרדה, התקפי החרדה והפאניקה ומצבי הלחץ (סטרס, דחק). חשבתם למה כל כך הרבה מכם מכירים זאת? התשובה פשוטה. שיעורים גדולים מהאוכלוסייה, שהולכים וגדלים כל הזמן, סובלים מחרדה, פוביה, התקפי פאניקה ושאר מחלות הבעתה והלחץ. מחקר חדש שפירסם איגוד הפסיכיאטריה והנוירולוגיה האירופי בספטמבר 2011, קובע כי 14% מהאוכלוסייה (1 מתוך 7 אנשים) סובלים מחרדה, והיא נחשבת לאחת המחלות השכיחות ביותר בעולם. ואלה המיעוט שבאו לרופא עם החרדות שלהם. למעשה, על רוב החרדות לא מדווחים לאף אחד. אנשים מתמודדים אתן בבית, מנסים להבין מה קורה להם, מנסים להשקיט את המחשבות הטסות, את תחושת חוסר האונים והתסמינים הגופניים המפחידים. לא מזמן שוחחתי על כך עם רופא משפחה שאמר לי שלדעתו, יותר מ-90% מהאוכלוסייה יסבלו לפחות פעם אחת בחייהם מהתקף חרדה או סימפטום חרדתי כלשהו.

זה גם מסביר את הטור המורחב של רענן שקד בסוף שבוע שעבר במוסף 7 ימים של "ידיעות אחרונות" שהוקדש כולו לפחדים, חרדות ופוביות. שקד סיפר שם בגאווה לא מוסתרת על שלל החרדות שלו ("התפללתי מדי יום מסידור התפילות של האדם החרד: ספר הרופאים של קופ"ח מכבי. ביקרתי על בסיס קבוע בבית הכנסת – מיון איכילוב. שמרתי מצוות במחסן – למקרה מלחמה"), וראיין את המחברים של ספר הדרכה חדש לסובלים מחרדה "להפחיד את הפחד" – הפסיכולוגית הקלינית עפרה מירון ליכטר והפסיכיאטר ד"ר ניר עישר, שאמרו: "אם אתה היפוכונדר וכל מה שעשית זה בדיקות כדי להירגע, לא טיפלת בחרדה. לא ישבת עם החרדה שלך במשך רבע שעה והקשבת לפעימות לבך ולתסריטים הגרועים ביותר שרצים לך במוח".

למה הכוונה? הבעיה מתחילה בכך שאנו מחפשים סיבות רפואיות למיחושים ולפחדים שלנו – איזו מחלה יש לנו? וכאשר אומרים לנו הרופאים שזו "רק" חרדה, אנו חושבים לעצמנו "אה, זה בסך הכל פסיכוסומטי". אולי הלחץ עושה את שלו ואנחנו זקוקים למנוחה. לא שזה מקל על התפקוד, אבל זה מפיג את הפחד מניוון שרירים, מגידול סרטני מאיים או ממלנומה בלתי הפיכה למשך עשר דקות – עד שאתם רצים שוב לבדוק במחשב אולי קרה איזה אסון שלא שמעתם עליו.

אך אין להקל ראש במרכיבים הפיסיים של החרדה. ברור שזו הקלה מאוד גדולה שגיליתם שהתקף הלב הוא "רק" התקף חרדה, או שהטרשת נפוצה, השבץ או הסרטן נהפכו לחרדה כללית. אך לסכם זאת ב"זה הכל פסיכוסומטי" זו תפישה שגויה. המרכיבים הפיזיו-ביולוגיים של החרדה מחייבים טיפול מהיר ויעיל – אחרת החרדה והפאניקה יתפשטו כמו שריפה בשדה קוצים וייכלו תפקודים חיוניים במוח, במערכת העצבים ובמערכת ההורמונלית שבגופכם. שלא לדבר על היכולת שלכם לישון, ליהנות ולתפקד ביומיום כרגיל כבני זוג, הורים או במקום העבודה.

הפיזיולוגיה של החרדה, הלחץ, הפאניקה והאובססיה

נתחיל בשאלה: מה ההבדל בין האדם לבעלי החיים? גם לנו וגם למרבית בעלי החיים יש מרכזים במוח האחראים על יצר ההישרדות. בכך אנו פועלים בדיוק כמו חיות – כאשר אנו חשופים לסכנה, המערכות הללו במוח נכנסות לפעולה ומגיבות באופן אינסטינקטיבי. התגובות שהן יוצרות הן בריחה, לחימה או קיפאון – ובכולן יש מצב של עוררות רבה שמטרתה היא אחת – הישרדות: שמירה על החיים. אז מה ההבדל? לבני האדם יש אזור נוסף במוח, הקורטקס (קליפת המוח), שהוא החלק הגדול של המוח והוא מפותח באופן משמעותי לעומת בעלי חיים אחרים. אזור זה משמש את האדם לפעולות מרוכבות יותר, כמו ניהול השפה, המחשבה והזיכרון או קליטה ועיבוד של מידע חושי ותרגומו ליכולות מוטוריות מורכבות. בקורטקס האנושי נמצאות גם התפישה והמודעות.

מה קורה בזמן של לחץ או סכנה? ראשית נכנס לפעולה האזור ה"חייתי" במוח, כלומר המערכת הלימבית, המערכת האחראית על ויסות התנהגויות ההישרדות, ביטוי של רגשות ופענוח זכרונות המאוחסנים עם תחושה פיזית. שני אזורים משמעותיים במערכת הלימבית הפועלים בזמן של סטרס הם האמיגדלה וציר ההיפותלמוס-יותרת המוח-בלוטת האדרנל (ציר ה-HPA). לא אכנס לפרטים, אבל בקווים כלליים ניתן לומר שכאשר אנו מזהים סכנה, מרכזים אלה במוח ובמערכת ההורמונלית (אנדוקרינית) מתחילים לפעול ולהפריש לדם הורמונים כמו אדרנלין (הקרוי גם אפינפרין), ACTH, אוקסיטוצין (המופרש גם בעת הלידה ובזמן האורגזמה) ונוראדרנלין, וכן משככי כאבים מסוג אופיאדיים. מטרת כל הורמוני החרדה הללו היא ליצור עוררות ולהכין את הגוף להתמודדות עם הסכנה. מנגד, הורמונים כמו קורטיזול מעכבים ומדכאים דווקא את תגובת המצוקה – ובכך משדרים לגוף שהסכנה חלפה ואפשר לחזור לתפקוד תקין. בעצם יש לנו כאן מערכת פזיולוגית הפועלת לאזן את עצמה: בזמן לחץ היא מעוררת את הגוף, בזמן רגיעה היא מרגיעה אותו.

הבעיה מתחילה כאשר מצבי לחץ וסטרס ממושכים (או מה שנדמה לנו כמצבים כאלה) גורמים לפגיעה באיזון העדין של המערכת – וכך לפגיעה באיברים שעל ציר ה-HPA, למשל לניוון של תאים בהיפותלמוס. עקב כך יש ירידה בכמות הקורטיזול המופרש לדם ועלייה של רמת הורמוני החרדה בגוף – מה שמביא ל"הצפה של אדרנלין" בגוף (בנוסף לגירוי יתר של מערכת העצבים הסימפטטית) ומתבטא בתופעות הגופניות של החרדה. למשל – הגברת קצב פעילות הלב, הרחבת אישונים, דפיקות לב, קוצר נשימה, רעידות, נימולים, אי שקט וחוסר מנוחה, תחושת בהלה, כאבי שרירים, זמזומים באוזניים ועוד. בנוסף, יש השפעה של אדרנלין על הזיכרון האמוציונלי  ("הזיכרון הטראומטי") – והמאורע יתקבע בצורה חיה וחזקה.

הקורפוס המחקרי הקושר בין אירועי טראומה ולחץ לבין תפקודים של המערכת הלימבית ואבריה הוא רחב וגדל כל הזמן. רק לצורך הדוגמה, מחקר של וויי, סימן ואחרים מאוניברסיטת ייל שפורסם בחודש האחרון, מקשר בין חלבון הנמצא בהיפוקמפוס (LBP) לבין חשיפה ללחץ מתמשך אצל עכברים. הם מצאו כי כאשר לעכברים יש הצפה של החלבון בהיפוקמפוס, הם הציגו הפרעות התנהגותיות הדומות לאלו שנראו בקרב בעלי חיים החשופים ללחץ בתחילת חייהם.  [Neuropsychopharmacology (2012) 37, 567–580].

תופעה נוספת הממחישה את הקשר בין הגוף לנפש, ובין הפזיולוגיה לפסיכולוגיה הן האובססיות. מה שאנשים ופסיכיאטרים קוראים הפרעה אובססיבית קומפולסיבית – OCD. אובססיות הן מחשבות טורדניות, קומפולסיות הן התנהגויות שלא יכולים להימנע מהן. הקומפולסיות לרוב מגיעות בארבע צורות מרכזיות: ספירה, בדיקה, ניקיון והימנעות. לפעמים לאנשים יש רק מחשבות טורדניות. לפעמים רק טקסים. לפעמים המחשבות הן הטקסים. מה שמשותף לכולם הוא שזו הפרעה בלתי נסבלת למי שחי אותה, ובלתי נסבלת למי שחי לצד זה שחי אותה.

מה שהציבור פחות מכיר זה את החלק הפזיולוגי של ההפרעה. יש סיפור שמלמדים פסיכיאטרים (אף פעם לא בדקתי אותו), על בחור שסבל מ-OCD חמור שהפריע לו לכל מהלך חייו. הוא החליט להתאבד וירה בעצמו בראש. הכדור פגע באונה הפרונטלית במוחו, הוא שרד – וההפרעה נעלמה. סיפורים מעין אלה הם בבחינת סיפורי מסדרון ידועים במחלקות לפגיעות ראש בבתי החולים השיקומיים. הרציונל העומד מאחוריהם הוא שאזורים אלה במוח – הגרעינים הבזלים הקדמיים והקורטקס הפרה-פרונטלי – מקושרים ל-OCD. יודעים להסביר זאת כיום בכך שאזורים אלה אחראים על חשיבה רפיטטיבית, כלומר חוזרת. נמצא שפגיעות מוח באזורים אלה יכולות ליצור מחשבות אובססיביות ואף טקסים כפייתיים. המומחה העולמי לטראומה מאוניברסיטת הרווארד, באזל וון דר-קולק, מציין במאמרו "הגוף זוכר" כי גם ההיפוקמפוס לוקח חלק פעיל בדיכוי של התנהגות חקרנית ובחשיבה אובססיבית. אנו רואים, איפה, שגם האזורים הפרונטליים וגם המערכת הלימבית לוקחים חלק בהפרעה זו. (1994: 316)

מכיוון שאתם חרדתיים, אובססיביים וכפייתיים, אסיים חלק זה בסקירה בציון מרבית התופעות הפיזיות והנפשיות שיכולות לנבוע מחרדה. תופעות אלה לקוחות ממדד המילטון לחרדה (HAM-A) ומהניסיון הקליני שלי:

חוסר מנוחה, רעד, רעידות, אי שקט, תנועות קצביות ברגליים, סיוטים, קושי להירדם, אינסומניה, נדודי שינה, בעיות ריכוז, קשיי זיכרון, קושי ליהנות, חוסר עניין בדברים, דאגה, בהלה, פחד, עיסוק אובססיבי במוות, פחד להשתגע, ראיית שחורות, רכבת מחשבות, מחשבות מטרידות, מחשבות קטטוניות, בוכה בקלות, נימולים, עקצוצים, גירודים, כאבי שרירים, חריקת שיניים, זמזומים באוזניים, טשטוש ראייה, דופק מואץ, דפיקות לב, כאבים בחזה, תחושת של הולך להתעלף או עלפון, לחץ בחזה, קוצר נשימה, קושי לנשום, השתנקות, חנק, קושי לבלוע, בחילות, הקאות, עצירות, איבוד משקל, נפיחות בבטן, דחיפות במתן שתן, כאבי וסת, אימפוטנציה, חוסר חשק, יובש בפה, הסמקה, חיוורון, הזעה.

וון דר-קולק, הנחשב לסמכות עולמית בחקר הזיכרון הטראומטי, מצטט את אברהם קארדינר (1941) שטבע לדבריו את המושג תסמונת פוסט טראומטית לקהל האמריקאי בסיום מלחמת העולם השנייה. קארדינר קבע כי:

הגרעין של הנוירוזה היא פיזיו-ניורוזה (כלומר פזיולוגית). זה קיים בשדה הקרב וכן במהלך כל תהליך הארגון (של האורגניזם והנפש): היא מאריכה ימים לאחר כל התארגנות ביניים, ונמשכת גם ברמה הכרונית. התסמונת הטראומטית נוכחת תמיד ואינה משתנה.

אז מה עושים? המחברים של הספר "להפחיד את הפחד" אמרו לרענן שקד "להתבונן בחרדה". בקריאה מעמיקה של דבריהם בכתבה (אני מודה שאת הספר עדיין לא קראתי), אני מבין שהם מתכוונים להתבוננות במובן החושי-חווייתי של התחושות שהחרדה יוצרת בגוף ("להקשיב לפעימות לבך"). גם פרופ' מולי להד ומיקי דורון, שיצרו את השיטה שנקראת See Far CBT, לטיפול במצבי טראומה וחרדה, מדברים על שימוש בטכניקות של אחזור ושינוי של הזיכרון הטראומטי כדי להתגבר על החרדה והסימפטומים הפוסט-טראומטיים.

המרכז של להד, משאבים, נותן מענה לנפגעי טראומה וחרדה באזורי עימות בארץ ובעולם ונחשב לסמכות עולמית בתחום. לדידי, מה שמשותף לגישות שמצליחות ל"דבר" את שפת הטראומה הוא שהן פוגשות את החרדה במישור הפיזיולוגי והגופני שלה. ההתבוננות נעשית באמצעות החושים – מה שלהד ודורון קוראים "עיגון בגוף", והפילוסוף והפסיכואנליטיקאי האמריקאי יוג'ין גנדלר קרא כבר בשנות ה-80' "Felt Sense" – מה שיודעים באמצעות הגוף – ופיתח את שיטת ההתמקדות (Focusing) כדי להעלות מידע זה למודעות. אני קורא לזה – לדבר עם החרדה בפזיולוגית.

בפוסט הבא: מה עושים ואיך מטפלים? על הטיפול הפסיכו-ביולוגי של החרדה

פוסטים שכתבתי על חלקו של הגוף בבריאות הנפש ובטיפול הנפשי והפסיכולוגי – קראו כאן