בלעדי: משרד החינוך הוריד את האלימות בבתי הספר ב-20%. או שלא

"מחובתנו כמדענים לקדם את החינוך, את המחשבה הרציונלית ואת הסובלנות. בעולם האמיתי הפוליטיקאים מחליטים עבורנו, אבל עלינו להשגיח עליהם כל העת"

פרופ' דן שכטמן בנאום לרגל קבלת פרס נובל בכימיה, בנובמבר

אתחיל בחשיפה: לקראת סוף 2011 ידווחו במשרד החינוך בחגיגיות כי הם הצליחו להוריד את האלימות בבתי הספר ב-10%-20% בשנתיים. מדהים, לא? האמת שלא. כי מאחורי המספרים האלה לא יעמוד דבר וחצי דבר. כיצד, אם כן, מתמודדים הפוליטיקאים עם האלימות הגואה שלה חשופים הילדים שלנו בבתי הספר? בהפרחת ססמאות, עיגולי פינות וזריית חול על פני ההורים, המחנכים ואנשי המקצוע. אתחיל בסיפור:

להפוך אנשים לחפצים

ב-2001, כאשר עבדתי עם בני נוער במחוז מרין, מצפון לסן פרנסיסקו – המחוז השני בעושרו בארה"ב כולה – למדתי על בשרי "אפס סובלנות" לאלימות מהי. אחד ממטופלי, נער בן 16, תלמיד בכיתה י', בן עשירים, היה אחד האגוזים הקשים ביותר לפיצוח. במשך חודשים היה מגיע לחדרי כאשר שלחתי להביא אותו, ואולם לאחר שיחה קצרצרה, שבה היה מתאר לי ללא שמץ של פחד או גאווה את ההסתבכויות האחרונות שלו – איומים מחברים, איחורים לכיתה, בריחות מבית הספר, גניבת האוטו מההורים – היה קם ועוזב את החדר. השהות אתו היתה מייאשת. הרגשתי שאי אפשר לסבול את מחיצתו: הוא בא, משליך עלי את ה"זבל" שלו – קם והולך. הבנתי שהוא אינו מאמין שמישהו מסוגל – או אפילו מעוניין – לשוחח גם על הדברים. אז בינתיים החלטתי להקשיב, ולהמתין.

הבנתי שלהגיד לו שאני רוצה שיישאר לשוחח על הדברים נופל על אוזניים ערלות. הוא פשוט אינו מבין למה אני מתכוון. זהו סיפור לא שכיח בקרב משפחות אמידות ופרוגרסיביות לכאורה באזור זה, נוכחתי לדעת. כל אחד עסוק במימוש של הישגיו, עד שכולם תלושים זה מזה – ההורים זה מבן זוגו ושניהם מילדיהם. ה"אינטימיות" מתבססת על מעשים – הסעה לבית הספר, רכישת ג'יפ כשהילד מגיע לכיתה י"א, הצבת גבולות ברורים. בתווך אין הקשבה והתעניינות אמיתיים בצרכים הייחודיים של הפרט.

וכך נעשיתי כלי לפורקן הרגשי של אותו נער. זו הרגשה מזופתת. הוא לא ראה אותי כאדם – מה שבסדר בתור פסיכולוג; פעמים רבות פסיכולוגים נועדו להיות מטרה להשלכת צרכים לא מודעים של המטופל אל האדם שמולו. רק שבמקרה זה הצורך של אותו נער היה להפוך אותי לחפץ – ללא-אנושי. למעשה, אם הוא היה מגיע להכרה שאני אדם, זה היה מאלץ אותו להכיר בצרכים שלי, במורכבות שלי, בחולשות ובחוזקות שלי. בכך שאני יכול לפגוע בו ושהוא יכול לפגוע בי (מה שמלאני קליין קראה העמדה הדיכאונית). והכרה כזו היא בלתי נסבלת בשבילו.

הבנתי וקיוויתי שלאט לאט, בסבלנות, ההקשבה שלי תיצור אצלו שינוי. מה יכול לגרום שינוי בהקשבה? הכל תלוי בסוג ההקשבה. הנער הזה רגיל כל חייו לקבל שני סוגי התייחסויות: 1. התעלמות. 2. גבולות ברורים. באפשרות הראשונה פשוט לא קשובים אליו כלל. הוא בועט, צורח, מגדף, עושה שטויות או לחלופין מדבר – והוריו, מוריו, חבריו או סתם אנשים ברחוב עסוקים מדי מכדי לשים לב אליו. או שסימנו אותו כבר כחסר תקווה. באפשרות השנייה, הוא מדבר או לחלופין בועט, צורח, מגדף, עושה שטויות – והוריו, מוריו, חבריו או סתם אנשים ברחוב עסוקים מדי בלמשטר אותו: לומר לו מה הוא צריך לעשות, ואיך. ואוי ואבוי אם הוא יעשה ככה, ומספיק כבר לעשות ככה, ומה יהיה, ודי כבר, וצריך כבר להתעשת, וזו פעם אחרונה. בשתי האפשרויות הוריו, מוריו, חבריו או סתם אנשים ברחוב חושבים שהם מקשיבים לו – אבל האמת היא שהם לא. הם מקשיבים לעצמם.

אני מדבר כאן על הקשבה מסוג אחר: להקשיב תוך כדי ניסיון כן ופעיל להשתיק את כל הקולות הצועקים בתוכנו תוך כדי – השיפוט וצופרי האזעקה, הדברים שאנו חושבים שאנו יודעים, וה"עובדות". וזה אכן מאוד קשה להקשיב בכזו סובלנות פעילה. אולי אין זה מתפקידם של מורים שכבר כך שחוקים, לא מתוגמלים, חשופים לאלימות בעצמם, נדרשים ללמד חומר לימודי יבשושי לכיתות מתפקעות מתלמידים – והמערכת עוד באה ודורשת מהם למשטר את התלמידים לאפס סובלנות לאלימות. כיום מבינים גם הוגי ואנשי חינוך, כי תלמידים מתפרעים ואלימים הם פעמים רבות דווקא ילדים מחוננים או לקויי קשב וריכוז, שנאלצים להתמודד עם מערכת מקובעת שאינה קשובה לצורכיהם האישיים, ומאלצת אותם להשתעמם עד איבוד שליטה בשיעורים שאינם מותאמים ליכולות שלהם ובנוסף גם לבטל כל חשיבה עצמית.

יום אחד הנער הפסיק להגיע כשקראתי לו. האמת שמשהו בי נאנח בהקלה. אבל משהו אחר גם הזדעק. בלי קשר לזה או לזה, הלכתי לבדוק מה קרה. מסתבר שיום קודם לכן הוא הסתבך במכות, וזו היתה הפעם השנייה השנה בבית הספר. לפי מדיניות "אפס סובלנות", בפעם הראשונה אתה עף לשבועיים – No questions asked. בפעם השנייה – אתה בחוץ. וזהו. הוא היה בחוץ. אין הקשבה, אין סובלנות, אין טיפול. יש פחות אלימות בבית הספר? אני מטיל בכך ספק רב.

נוריד את האלימות, ועוד איך

ב-2009 הציב משרד החינוך והשר בראשותו, גדעון סער, את המאבק באלימות במוסדות החינוך בארץ כיעד מספר שניים מבין אחד-עשר היעדים שאמורים להנחות ולמקד את עבודת המשרד בשנים 2011-2009. היעד למלחמה באלימות בבתי הספר כולל שלוש מטרות: הטמעת מדיניות "אפס סובלנות" לאלימות במערכת החינוך; הפחתה עקבית של מקרי האלימות בבתי-הספר; וחיזוק הסדר והמשמעת ומתן גיבוי למורים ומנהלים.

יעד מספר שניים! מעולה לא? אז זהו שלא. כי כאשר הדברים נעשים בהפרחת ססמאות ("ממשלת ישראל מאמינה בחינוך") ומנגד בהתעלמות הפגנתית מהוראות מבקר המדינה ומנתוני משטרת ישראל – אני קורא לזה פעולה לא רציונלית במקרה הטוב ולשקר במצח נחושה לציבור המחנכים וההורים במקרה הרע.

נמשיך: חצי שנה לאחר כניסתו של סער לתפקיד, פירסם המשרד ביוני 2009 חוזר מנכ"ל המכתיב למוסדות כיצד להתמודד עם האלימות. לפי דיווחה של עינב לוק, מנהלת היחידה למניעת אלימות ולקידום אקלים בטוח בשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך, האחראית הישירה לנושא ההתמודדות עם אלימות מטעם משרד החינוך כיום, חוזר המנכ"ל "נמצא כעת בתהליכי הטמעה רחבים בכל בתי-הספר בארץ" – כך עולה ממסמך בנושא האלימות בבתי הספר שהוכן על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנובמבר 2011, והועבר לידי.

בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך הסבירו כי החוזר מושתת על "מסמך הסטנדרטים" ועל "התוכנית המערכתית לקידום אקלים חינוכי מיטבי (אח"מ)" – שניהם, טוענים במשרד החינוך, מסמכים שנבנו במשרד בשנים 2003-2007 (תקופת השרים לימור לבנת, מאיר שטרית ויולי תמיר), על בסיס המלצות ועדות וילנאי וועדת דברת, וכן ועדות השרים (גימשי ועזרא). מעניין שבדו"ח מבקר המדינה לשנת 2007* קבע המבקר אחרת ואמר כי רוב רובן של המלצות הוועדות לא יושמו. עוד קבע מבקר המדינה כי: "בשנים 1997-2006 לא בחן משרד (החינוך) חלופות לתפישת האקלים הבית ספרי, חרף נתוני המחקרים שהיו בידי המעידים שאין שינוי מגמה במעשי הבריונות והאלימות במוסדות החינוך ולמרות המלצות הוועדות האמורות. המשרד לא הקים מנגנוני מעקב, בקרה והפקת לקחים מחוץ לשפ"י, כדי לדעת אם היו סטיות מהנחות היסוד, מהיעד או מדרכי הפעולה שקבע שפ"י".

ייתכן כי במשרד החינוך נבהלו מהביקורת של המבקר, והחליטו שהגיע זמן להתייחס להמלצות הוועדות. ומה יותר פשוט מלהכניס את כולן לחוזר מנכ"ל אחד, ולגמור עם זה. אך מה עם דרישות מבקר המדינה לבחון את התפישה התיאורטית של השירות הפסיכולוגי הייעוצי כולו? האם נבחנו חלופות לתפישת האקלים הבית ספרי? למנגנון ה"אפס סובלנות"? האם נבדקו אמצעי הפיקוח וניתור המידע? האם נבדקו אנשי השטח והקשר עם נציגי בית הספר? האם הוקמו מנגנוני מעקב?

גם מרכז המידע והמחקר של הכנסת שאלו את עצמם בדיוק את השאלות הללו – ופנו לשפ"י לקבל את התשובות. בתשובה הראשונה שקיבלו, שפ"י מסרו שמנהלי בתי הספר ממלאים שאלונים אינטרנטיים לגבי הטמעת חוזר המנכ"ל, וכי "השאלונים העידו על ביצוע באחוזים גבוהים מאוד של תוכניות התערבות בבתי-הספר". כאשר בכנסת התעקשו לקבל את תוצאות השאלונים, התברר שמישהו בשפ"י קצת, איך נאמר, חטא לאמת – ועכשיו מתברר ש"השאלונים לא עובדו ולכן אין בידי המשרד נתונים מרוכזים המספקים תמונת מצב מדויקת של היבט זה".

וזה לא הכל. במשרד החינוך הציבו בתחילת 2009 יעד להפחתת רמת האלימות והשימוש בסמים ובאלכוהול במערכת החינוך ב-10% תוך שתי שנות לימוד. אבל גם שאלוני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית), גם סקרי ניטור רמת האלימות הבית-ספרית וגם שאלוני אקלים חינוכי מיטבי (אח"מ) עדיין לא התגבשו לכדי כלי ניטור למדידת האלימות בבית הספר – כך קובע מבקר המדינה, כך קובעים המומחים בתחום (למשל, פרופ' רמי בנבנישתי  או ד"ר יוסי הראל פיש), וכך גם קובעים בכנסת.

משרד החינוך לעומת זאת מדווח לכנסת כי מדד בשנתיים האחרונות את רמת האלימות ביותר מ-500 בתי-ספר שסיימו את תהליך הפעלת תוכנית האח"מ. מהנתונים עלה כי באחוז גבוה מאוד של בתי-הספר נרשמה ירידה ממוצעת של 20% (!!) בכל מדדי האלימות. עם זאת, קובעים בכנסת, לא נערכה השוואה בין נתוני בתי-הספר שנמדדו לבין נתוני בתי-ספר שבהם לא הופעלה התוכנית, ומכאן שלא ניתן להפיק ממדידה זו נתונים מלאים בנוגע ליעילות התוכנית. אפילו במשרד החינוך עצמו מודים כי הנתונים אינם מהווים מחקר או מדגם מייצג לכלל בתי הספר בארץ. זה לא מפריע לרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) לשקול את האפשרות לבצע הערכה לתוכנית האח"מ. יצוין עם זאת כי מחקר אמפירי שמקיים בימים אלה ד"ר אילן רוזינר, מנסה לכמת את מידת הצלחתה של תוכנית האח"מ ב-13 בתי ספר.

והנה אנו מגיעים לסוף 2011, היעד שהציב המשרד עצמו להורדת האלימות שלה חשופים ילדנו ב-10%. האם הוא יעמוד בכך? בוודאי! הרי אין נתון מוחלט לפיו בוחנים מה הוא אותו שיעור אלימות מלכתחילה, ואין כלים לקבוע אם רמת האלימות עלתה או ירדה ממילא. כך שניתן לקחת כל נתון שרוצים. המלצתי לקברניטי משרד החינוך: קחו את מספר התיקים שנפתחו לבני נוער במשטרה – הנתון הזה במגמת ירידה מ-2004, ובשנתיים האחרונות הוא ירד בכ-8%. סביר ששם תמצאו את הירידה שאתם משתוקקים להראות לנו ההורים שאתם חוללתם.

מפנייתי לכנסת עולה כי המסמך שלהם עדיין אינו סופי, וכי משרד החינוך וראמ"ה מתכוונים להעביר את הערותיהם לכנסת בעניין בעתיד הקרוב. במשרד החינוך חזרו בפני בתגובה על נתוני הירידה באלימות שהציגו לכנסת, והוסיפו כי: "האקלים במוסד החינוכי, הוא גורם מרכזי המשפיע על יצירת סביבה המפתחת ביטחון אישי, תחושת שייכות וכבוד לצד ערכים חברתיים כמו אחריות לחברים בקהילה ואווירה המצמצמת אלימות, פגיעה באחר והתנהגויות סיכון.

"כדי ליצור אקלים חינוכי מיטבי מיישם המשרד אסטרטגיה מערכתית, מתוכננת, עקבית וארוכת טווח המתייחסת בו זמנית לבניית אקלים בטוח, קידום רווחה נפשית, בניית אורח חיים המקדם שייכות, מעורבות, אחריות וטיפול בהפחתת אלימות והתנהגויות סיכון, הן ברמה מערכתית והן ברמה פרטנית. על כן התכנית פועלת בבתי ספר לפחות 3 שנים תוך כדי קבלת הדרכה מסודרת של מדריכי השירות הפסיכולוגי הייעוצי".

* דו"ח המבקר ל-2007 פורסם במאי 2008, ביום שבו החלה לפעול הוועדה שגיבשה את חוזר המנכ"ל של משרד החינוך.