אני מתארח בימים אלה בפורום למתבגרים בנושאים רגשיים ונפשיים של אתר FXP.co.il. מעבר לשאלות הצפויות – אך חשובות – בנושאים כמו התמודדות חברתית, הסתגלות, ערך עצמי, דיכאון וחרדה, הפתיעה אותי מידת ההתעניינות הרבה של בני הנוער בתופעה הידועה בשמה שובר השיניים – טריכוטילומניה. או בעברית: תלישת שיער. אז הנה הדברים שכתבתי בפורום על ההפרעה, בתוספת כמה לינקים חשובים להרחבת הידע ודרכי הטיפול.
תלישת השיער היא תופעה מוכרת בספרות הפסיכולוגית והפסיכיאטרית, אם כי הסיבות לה והשכיחות שלה עדיין אינם ידועים לאשורם. יש המדברים על 1%-3% מהאכלוסייה שסובלים ממנה (שזה די הרבה אנשים), כאשר היא יכולה להתחיל מגיל מוקדם 4-7, אך היא שכיחה יותר בגלאי העשרה – והיא נוטה להימשך עד גילאי השלושים בממוצע, אז התופעה כאילו עוברת מעצמה. היא שכיחה יותר בקרב נשים.
ככלל, התופעה מוגדרת כהפרעה של שליטה בדחפים, ובשנים האחרונות החל מחקר אינטנסיבי בכל העולם להבין מה גורם לאנשים למרוט את השיער שלהם. תלישת השיער אינה גורמת לכאב, ולעתים להפך – היא מלווה בתחושת ריגוש ומתח לפני התלישה ותחושה של הקלה וסיפוק אחריה – אך אין זה הכרח כלל ועיקר. אגב, לא תולשים רק את שיער הראש – אנשים תולשים את הגבות, הריסים, הזקן – כל שיער יכול לשמש למטרה זו. אנשים גם מכניסים את השיער לפה, צובטים או תולשים חתיכות עור, כוססים ציפורניים, או עושים פעולות אחרות של פגיעה עצמית.
יש המשייכים גם תופעה של צביטת העור (skin picking או Dermatillomania) לטריכוטילומניה מבחינת הדימיון הקליני שלהן. שתיהן הפרעות כפייתיות אך אינן אובססיביות, כלומר אינן כוללות מחשבות כפייתיות – ובין היתר בשל כך אינן נכללות בהגדרה של הפרעה אובססיבית כפייתית OCD.
יש בהחלט סיבות להתנהגות הכפייתית הזו, למרות שכאמור יש עדיין ויכוחים מה הן. כמה השערות החלו לקבל בשנים האחרונות סימוכים ראשונים, ובהם הרגלים (לא טובים) להפגת מתחים, שיטות להתמודדות עם חרדה, ויסות רגשי של תחושת היעדר (מודעת או לא מודעת) של נוכחות הורית ואף הסברים ניורופסיכולוגיים (כלומר התגבשות של מנגנונים פסיולוגיים במוח) וגנטיים (כלומר כאלה העוברים בירושה מההורים) לקיומה של הנטייה לתלוש שיער.
מה זה אומר? קודם כל שאתם לא לבד. יש עוד המונים שתולשים. ושיש סיבות טובות לכך שאתם תולשים. את (או אתה) מנסה להרגיע את עצמך, להתמודד עם חרדות שאת מודעת או לא מודעת להן, שמשהו במבנה הביולוגי, הגנטי ו/או הרגשי שלך נוטה לווסת את הפחדים, הלחצים והתסכולים שלך דרך הריגוש והבושה שנלווים לתלישה ולתוצאות שלה – ההסתרה, הפחד שיגלו, תחושת האשם.
ומה עושים? את ההיפך. עוזרים עוז, ובמקום להסתיר – מגלים. זה לא פשוט, זה קשה. אז את צריכה לחשוב עם עצמך למי את רוצה לגלות קודם. לאמא או לאבא, לחברה טובה, או אולי ליועצת בבית הספר או למרכז ייעוץ לבני נוער כמו הפוך על הפוך של עלם (חפשי באינטנרט). קו המחשבה צריך להיות שאת רוצה לספר את הסיפור שלך למישהו שאת יכולה לסמוך עליו שיקשיב ולא ישפוט אותך, שלא יצחק עלייך, להיפך – שיבין אותך ויציע לך עזרה ותמיכה.
איך מטפלים? יש כמה גישות. הטיפול הטוב ביותר הוא שילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. הטיפול הפסיכולוגי יכול להתמקד בשינוי של הרגלים ודפוסי חשיבה – כלומר טיפול עם מרכיבים התנהגותיים קוקניטיביים (CBT) – אך לדעתי (אני פסיכולוג קליני דינמי) הוא צריך לכלול גם מרכיב רגשי. כפי שתיארתי, בבעיה הזו יש המון רגשות – בושה, הסתרה, קשיים בוויסות הרגשי. הטיפול התרופתי הוא לרוב תרופות נוגדות דיכאון, שהן בעצם גם נוגדות חרדה. בימים אלה מבוצע גם מחקר לטיפול בחומצת האמינו NAC, בהצלחה מסוימת – אך המחקר עדיין מתנהל.
במחקר שבוצע ב-1995 בישראל, מצאו קינג, זוהר ואחרים כי שיעור הלוקים בתלישת שיער באוכלוסייה היה 1%, אך אף אחד מהם לא עמד בכלל האבחנה הפסיכיאטרית המלאה. אף אחד מתוך 8 תולשי השיער שנמצאו (מתוך כ-800 נשאלים, כולם בני 17) לא דיווח כי הוא מרגיש מתח לפני תלישת השיער, ואילו רק 2 מהם דיווחו על תחושת הקלה לאחר תלישת השיער. כך שאם אתם לא עומדים בדיוק בתמונה שתיארתי לעיל, או שאתם קוראים במקורות אחרים – אין זה אומר שאתם לא סובלים מתלישת שיער כפייתית. זה פשוט אומר שאתם בני אדם, ובני אדם אינם מתנהגים לפי הגדרות של ספרי פסיכיאטריה. אם אתם חשים שהתלישה פוגמת באיכות חייכם – זו סיבה לפנות לעזרה. בנוסף, מהמחקר עלה כי תולשי השיער לא נבדלו משאר הנבדקים באף מדד אחר – איי-קיו (משכל), כושר גופני, יכולת כללית או סיכון להפרעות אחרות.
ועוד מלה: כל הגישות הקוסמטיות למילוי שיער, החלפת שיער, צביעת שיער וכדומה – אולי זה מעלים את הקרחות, אבל זה לא מטפל בצורך לתלוש את השיער. סביר להניח כי לאחר זמן מה, ללא טיפול מתאים, תתלשו את התוספות שעלו לכם ממון רב ומלאו אתכם תקוות שווא.
למידע נוסף:
הנה כמה קישורים לאתרים מקצועיים ורציניים. כולם באנגלית, כך שזו ההזדמנות שלכם לתרגל את השפה. האתרים בטוח יעניינו מאוד גם את ההורים שלכם, או כל מבוגר שאתם סומכים עליו, לאחר שתשתפו אותם בבעיה – וביחד תחפשו דרכים לפתרונה.
ψ מרכז הלימוד של הטריכוטילומניה, הפועל מתרומות ומופעל על ידי אנשים שסבלו או סובלים מההפרעה. בסיסו בארה"ב. http://www.trich.org/index.html
ψ מרכז תמיכה לטריכוטילומניה הבריטי, המרכז מידע רב בנושא, גם הוא מופעל על ידי אנשים שסובלים מההפרעה ובני משפחתם. http://www.trichotillomania.co.uk/
עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה 
מדוע אתה מתייחס לטיפול קוגניטיבי התנהגותי כאילו הוא מתעלם מרגשות?
גילה תודה. את צודקת לחלוטין. תפסת אותי בקלקלתי.
כתבתי רבות על החשדנות והיעדר הפרגון בין הדוקטרינות, למשל בין הפסיכולוגים הדינמיים לפסיכולוגים הCBTיסטים – והנה פה נפלתי בדיוק לפער הזה.
אני חוזר בי: טיפול קוגניטיבי התנהגותי בהחלט בוחן גם את התחושות, האמונות וההתנהגויות סביב הרגשות שלנו. והוא בהחלט יכול להיות אמצעי טיפולי מצוין (והוא אף האמצעי המומלץ על ידי גופים רבים) במקרה של תלישת שיער. אני משלב בעבודתי טכניקות CBT רבות.
כוונתי היתה לומר שהטיפול הפסיכודינמי בוחן גם את הדפוסים העמוקים שמביאים לרגשות אלה. אך מעל לכל – יש אנשים שמתחברים יותר לטיפול התנהגותי הדורש תרגול יומיומי והוא יותר תכלסי, ואחרים המתחברים לטיפול פסיכואנליטי או פסיכודינמי, שהוא פעמים רבות מכיל ורגשי יותר. זו לפחות השקפתי