המים המסריחים הם האם של כל הדברים"
אמרה אלכימית
יצירת אמנות היא תהליך של פירוק נפשי*. הציור, השיר, הספר, היצירה המוסיקלית, התנועה, הריקוד, התבשיל, הקו על הדף – אלה ייהפכו לאמנות רק אם בתהליך היצירה עבר היוצר לפרקים רגעים של הפרשה לא מתוכננת, מנותקת מהמתוכנן, אוטומטית ולא רצונית. יש שמכנים אותה מוזה, אחרים – חיבור למשהו שהוא מעבר למלים. רגעים של חיבור למצב תודעתי אחר, אשר במהלכם האדם נהפך לצינור, והמדיום האמנותי נהפך למושא לתכנים שבאים מהנפש ויוצרים צורה שלא התכוונו אליה מלכתחילה. ידענו שרצינו לצייר נוף דומם של אגרטל – אך האגרטל שצויר על הבד הוא בבואה של נפשנו באותו יום, באותו רגע.
לכן, הצגת היצירה האמנותית שלנו לאחרים היא כמו הצגת ההפרשות שלנו להם: הנה מה שהפלצתי – כמה מביך.
ככל שזה מביך, זה גם מרתק ודחפי. עמוק פנימה, לעתים במודע ופעמים שלא, אנו מציגים את היצירות שלנו כמו ילדים שמשחקים ב"אני אראה לך ואתה תראה לי". עמוק פנימה אנו מקווים שבתהליך ההיחשפות הזה של הערווה ונוזלי הגוף הנפשיים שלנו, נזכה סוף סוף להכרה אליה אנו מתאווים.
אלה כמה מההרהורים שעלו בי כאשר ראיתי בעיתון ובאינטרנט דברים על התערוכה החדשה של עומר פולק על מכסי הביוב העירוניים**. "החיפוש אחר המכסים השונים האיר בפני עולם שלם ומלא באינפורמציה", כותב פולק באתר שלו, המערבב. "היה מרתק לגלות כי אופייה של העיר בא לידיי ביטוי מלא דרך אותם מכסי ביוב. הגרפיקה המלווה את מכסי הביוב בתל-אביב הולמת את העיר החופשית, הליברלית והפתוחה בעוד שבירושלים מנגד, העיצוב שמרני וממוסד כיאה לעיר בירה. בטורונטו, ניתן לראות את אופיה השמרני לצד הניסיון להפוך לעיר ללא הפסקה". כל עיר והמכסה שלה. כל נפש והביוב שלה.
כשדיברתי על כך עם חברי, רועי ששון, שהוא גם מטפל באמנויות ופסיכותרפיסט יונגיאני מוכשר, רועי התפלא שאני חושב שגיליתי את אמריקה (או את אמריקה של מטה, ליתר דיוק): "יונג אמר את זה מזמן", חרץ רועי והוסיף "מה זה הביוב אם לא סמל לצינורות האפלים של הנפש!? במובנם הסימבולי, הצואה, השתן וכל מה שאנו מפרישים – הם הדברים שאנו מנסים להיפטר מהם. הם הרי הזבל של הצל. החומר שממנו הצל שלנו עשוי. אבל מה זה הצל לפי יונג", קולו של רועי מתלהט: "זה מה שאנו מפחדים ממנו אך הוא הוא שורש הצמיחה שלנו. זה לא רק הכעס, האלימות או הגרגרנות. אדם רציונלי, למשל, הרגישות נמצאת בצל שלו".
"קח למשל את הצואה", ממשיך רועי להתפייט, "היא הרי סמל להתחדשות. במה מזבלים את השדות – בחרא של פרות!"
השיחה שלי עם רועי הביאה אותי לספרה המרתק "מסע אל העצמי" של רות נצר, פסיכולוגית קלינית-יונגיאנית, אמנית וחוקרת ספרות (ואני אוסיף – גם של מיתוסים ומיתולוגיות), שכותבת כי "במובן הסמלי, השתן מסמל את ההפרשות הטבעיות ההכרחיות, שהן הלכלוך, הצל של הנפש. שימוש בשתן (כמו בגופרית) מסמל את חשיבות העיבוד הנכון של הצל כמקדם תהליכי התפתחות" (נצר, 2004: 153).
לדעת נצר, החומר הראשון – הפרימה מטריה – הוא החושך.
אבְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר
בראשית, א', א'-ג'
מה הן תעלות הביוב אם לא צינורות של חשכה, והמכסים – פתחים לאור. מהחשיכה הבראשיתית נוצר האור – הבריאה. ובפרפרזה על ביוב, אם לא נרד מטה, נכניס אור, ננקה וננקז את תעלות הביוב שלנו – מי יודע איזה חרא יצוף אל תוך חיינו.
נצר מסבירה: "החשיכה הנפשית היא לפעמים פחד, חרדה, דיכאון וייאוש. ההכרה בכורח לעבד את החומרים הראשוניים האלה מעניקה את תקוות היעד ואת משמעות התהליך לנפש הסובלת". (שם: 158). זה מה שעושים בתהליך היצירתי – וזה גם מה שעושים בטיפול הפסיכולוגי – יוצרים לסבל משמעות.
הפרימה מטריה בטבע הוא גם מה שנרקב, הומת, נשחת, כדי לעבור תהליך הפריה ושינוי, צמיחה וגדילה מחדש. היא גם האדמה וגם הזבל, זו האיכות המקודשת של הצואה שקשורה בסימבולים ובפוריות של החשיכה. הצואה היא המסריח, הנדחה מהגוף, שכמו הזבל מפרה מחדש את האדמה" (שם: 159). […] "בחלומות מופיעה הצואה כדי להפגיש עם הצל ועם דרכי ההתמודדות אתו. בשאול האדם חייב לפגוש את הלא מודע הצלי, להיאבק בו, להתפייס עם קיומו, כדי להגיע למודעות אמיתית של טבע נפשו האמיתי המכיל כל, ולגלות את הפן החיובי של הצל" (שם: 227).
מזמן לא שמעתי תיאור נוגע כל כך של התהליך היצירתי – והפסיכואנליטי.
כל ביוב – והמכסה שלו
אי אפשר לכתוב על צינורות הביוב של הנפש ולהתעלם מאחד הסכסוכים הגדולים של עולם הפסיכואנליזה: הניתוק בין זיגמונד פרויד לתלמידו קרל גוסטב יונג ב-1913. יונג עירער על כמה מהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של פרויד, ובעיקר על הבלעדיות של המיניות בהתפתחות הנפשית – ובתחלואיה.
בחליפת המכתבים בין יונג לפרויד במהלך השנים שקדמו לניתוק המהדהד ביניהם, שהביא את יונג למשבר נפשי עמוק ולאנליזה רבת שנים – אך גם לגיבוש תורתו, הפסיכולוגיה האנליטית, הרבו השניים לשוחח על הדחפים של החולים שלהם, ובהם לא נפקדו מקומם של נוזלי גוף שונים – צואה או שתן – וכמובן גם האזורים ומגוון השיטות לפירוק הליבידינלי שלהם: ישבנים, בולבולים, אוננות, תחושות של גועל, דחייה, סיפוק ועינוג. ואולם במכתבים אלה יונג מתחיל להעלות בצורה אפולוגטית ספקות בדבר תורת הדחף. יונג מעז להעלות ספק שאולי המקור לליבידו האנאלי של חלק ממטופליו אינו נובע מניסיון לסיפוק של דחף מיני באזור פי הטבעת ושרירי מערכת השתן, הנובע מהתייחסות הוריהם לאימון שלהם לשליטה על היציאות, למשל. זה פשוט לא מסתדר עם מה שהוא רואה בחדר הטיפול.
באחת המסות החשובות של פרויד, "הצגת הנרקיסיזם", שפורסמה שנה לאחר המשבר עם יונג, ב-1914, מקדיש פרויד חלקים נרחבים ממנה להוקיע ולבטל את ניסיונותיו של יונג להכליל את הדחפים הנפשיים גם לאזורים שאינם מיניים, ולראות בהם כאנרגיה נפשית כוללת, או בשפה הכועסת והאירונית של פרויד על תלמידו הסורר: "כל עניין נפשי באשר הוא"***. מול טענה זו של יונג, הציב פרויד את כוח החיים – הדחף לשימור עצמי. פרויד קבע כי האדם מתאווה לשני דברים בחייו: לאמו ולעצמו הוא. שניהם לטענתו מיניים. האם מייצגת את האחר (ובכך המסה הזו של פרויד היא מקור גם ליחסי האובייקט, אך זה לפוסט אחר), ואילו הדחף לשימור עצמי הוא הנרקיסיזם.
יונג לקח משם פניית פרסה. הוא טען כי תת המודע האישי הוא רק חלק מתת מודע גדול הרבה יותר – שכבת נפש קדומה, כלל אנושית, שלה הוא קורא "הלא-מודע הקולקטיבי". לדבריו, מעבר למיתוס האדיפאלי קיימים מיתוסים רבים, מכל העמים, שמייצגים מבנים ארכיטיפליים שמעצבים את התפישה, החשיבה והרגש של המין האנושי. באסוציאציה חופשית על ביובים – זוהי מערכת הביוב התת-קרקעית שמחברת בין כל התרבויות.
חלומות על קקי
ש'****, מטופל בן כ-30, פרוד ללא ילדים, מגיע לחלק מהפגישות במצב רוח מהורהר: "שוב אנו מדברים עלי", הוא אומר לי בחיוך ממיס לב המנותק מהכאב והריקנות שהוא מרגיש בפנים, "אני לא רוצה להעמיס עליך את הצרות שלי. נראה לי שיש לך מספיק צרות משלך. אז מה, עכשיו אני אזרוק עלייך את הסבל שלי".
ש' חושב שהחיים חייכו אליו. יש לו עבודה שהוא בסך הכל אוהב, והיא משאירה לו מספיק זמן לעסוק בעיסוקים רבים אחרים. נשים נופלות לרגליו. ובעיקר- הוא נהנה בחברת עצמו. מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא יכול לבלות שעות ארוכות עם עצמו. הוא מעמיק בקריאה, תחומי העניין שלו אינסופיים, הוא מרגיש חיבור עמוק למציאות סביבו, או מה שהוא קורה "היקום", הוא טייל בכל העולם ובכל מקום מצא לעצמו בית. בכל העולם – חוץ מבישראל. משום מה כאן, בארץ, הוא לא מוצא את מקומו. אלא שאתגרים תמיד ריתקו אותו, ולאחר שהקשר הזוגי האחרון בחו"ל הסתיים, ש' החליט לאתגר את עצמו ולקבוע את חייו בישראל. הוא מצא עבודה, יצר קשר מחודש עם חבריו הישנים, חזר לתחומי פעילותו. אך מהר מאוד ש' החל לחוש פער שהולך וגדל בתוכו: תחושה של התרוקנות מאנרגיה, של ריקנות. שהעשייה נעשית מתוך אילוץ וכפייה. כך הוא הגיע לטיפול.
די מהר הבנו שהתחושות הללו נעוצות בקושי להיות נוכח במצבים נפשיים מסוימים. כדי לא לשאת את הקושי להיות נוכח במצבים אלה, ש' היה צריך לשנות את התפאורה שוב ושוב: "תמיד החלפתי עבודות, כלי נגינה. נסעתי. זו היתה בריחה. עכשיו אני צריך להישאר בשביל ההישארות. לראות מה יגיע".
במהלך הפגישות צפו זכרונות של הקושי של הסביבה להחזיק מצבים רגשיים קשים וקלים כאחד. אירוע טראומתי במיוחד היה כאשר אחד מאחיו הוכה קשות בבית הספר, וההורים בחרו להתעלם מכך לחלוטין ואסרו על האחים לדבר על האירוע כליל. אירוע אחר, של אלימות במשפחה, הביא לקרע בין האחים לאם עד כדי מעבר שלו ושל אח נוסף לסבא ולסבתא למשך שנה בתיכון, כל זאת תוך התעלמות מוחלטת של ההורים. גם אירועים רגשיים קלים יותר – כמו לספר על חברה חדשה או מה הוא חושב ללכת ללמוד – נתקלים באטימות רגשית מצד ההורים – הם פשוט מעבירים נושא.
בהמשך לדברים המועלים בפוסט זה, מדובר כאן בקושי ממשי בהחזקה של הפרשות נפש בלתי נסבלות. ש' גדל בסביבה משפחתית שבה כל גילוי רגשי ואינטימי אישי הוא מסריח ומעורר גועל וקבס בדיוק כמו קקי. הוריו אינם מסוגלים לשאת גילויים אלה, וכך, בתהליך הפנמה – ש' אינו מסוגל לשתף את תכולת מעיו הרגשיים מבלי לחוש אשמה על כך שהוא פולש לאזור אסור מחד גיסא, וחרדה שמא השומע יתפרק מעוצמת הגילוי. לכן נוכחות אינטימית היא בלתי נסבלת, אלא אם הוא בטוח שהצד השני מוכן לכך. לתפוש מקום אינטימי מול האחר זה הקקי של ש'. הנה חלום שהוא חלם:
היינו בתוך קבוצה של אנשים. וגם אני וגם אבא של אשתי לשעבר שילשלנו במכנסיים. ואבא של אשתי, שהוא סופר איש של נימוסים והליכות, היה במין תנוחה כזו בגוף של איפה אני שם את זה? איפה מניחים את החרא הזה? איפה מוציאים את זה? Where do I put this Shit
"הנה, אני בא למקומות כמו הטיפול הזה, לחוגים שלי, ולא נעים לי", אמר על כך ש'. "בתור אחד שלא הוציא כל כך הרבה שנים, הלא נעים הזה כל כך מוכר לי. הלהוציא זה מאוד חדש. ואני יודע שלהוציא זה לא פחות צחוק מבכי. תמיד ידעתי שאני מצחיק בעיני, המטרה שלי עכשיו זה להראות את זה לכולם. למצוא מקום לשים את הקקי שלי".
ואם, כדי לסגור מעגל, נחזור לתערוכה של פולק, אולי הגיע הזמן שמישהו ייקח על עצמו את המלאכה של לנקות את מערכת הביובים "השמרנית והממוסדת" של ירושלים. אולי אם נאוורר, ננקה וננקז את השופכין של העיר הזו – יבוא עלינו סוף סוף מזרח תיכון חדש.
______________
* ממחקר חדש שפורסם במהדורת נובמבר של כתב העת British Journal of Psychiatry עולה כי בקרב אנשים יצירתיים נמצאה שכיחות גבוהה באופן לא-פרופורציונלי של מחלות פסיכיאטריות, כולל סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית, והם וקרובי משפחתם נוטים יותר לעבודה בתחומי אומנות או מדעים. אין זה אומר, כמובן, כי לאמנים יש סיכוי גבוה יותר ללקות במחלות נפש. מה שזה אומר זה שאנשים המאותגרים נפשית נוטים יותר מהממוצע לעסוק באמנות, ובהתאם – ראוי להכניס אמנות לתוך הטיפול שלהם כאמצעי להגיע לנפשם. ** עומר פולק, "Street Stamp Project", בלום פילד גלרי, רוחמה 12 יפו *** ז. פרויד. 1914, "הצגת הנרקיסיזם", (תרגום לעברית 2007), עמ' 40 **** כמו בכל סיפורי המקרה, גם כאן השם והפרטים שונו, והמטופל נתן את אישורו לפרסום הדברים
עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה 
מה אתם אומרים על זה?