מה יכול ביבי ללמוד מהדלאי לאמה

בראיון פרישה מההנהגה הפוליטית והחלטה להתמקד מעתה בהנהגה הרוחנית של העם הטיבטי, אמר באחרונה הדלאי לאמה שמה שהוביל אותו בהחלטתו ההיסטורית זו ההבנה שאנו חיים בתקופה המחייבת דיאלוג:  "עזרתי למדע הבודהיסטי ולמדע המודרני להשתלב. שום בודהיסט אחר לא עשה זאת. לאמות אחרים, אני לא חושב שהם מקדישים תשומת לב למדע המודרני. מאז ילדותי יש לי עניין עז בכך. בכל הנוגע למדעים הפנימיים (מדעי הנפש), המדע המודרני הוא מאוד צעיר. באותו זמן, מדע העניינים החיצוניים הוא מאוד מפותח. אז גם אנחנו הבודהיסטים צריכים ללמוד מזה".

טנזין ג'יאטסו, הדלאי לאמה ה-14, הוא הלאמה הראשון שנסע למערב, הוא גם הפיץ את בשורת אי-האלימות בפני מיליונים רבים, פרויקט חיים שזיכה אותו בפרס נובל לשלום. אף שהעם הטיבטי עצמו לא שש לשינוי שכפה עליו מנהיגו, ללאמה לא היו היסוסים: "יש אנשים הסבורים כי ההחלטות האלה התקבלו בחופזה מסוימת. הם לא יודעים שגיבשתי את הרעיונות האלה בהדרגה בעשורים האחרונים", צוטט הלאמה בראיון שפורסם במוסף "הארץ".

המטרה של הלאמה היא ניתוק של מוסדות הדת והמדינה לאחר מסורת ארוכת שנים: "רק עם הדלאי לאמה החמישי, לפני 350 שנה, קיבל המוסד אחריות פוליטית אמיתית. בגלגולים המוקדמים הם היו רק מנהיגים רוחניים. אני סבור ששלטון של מלך או מנהיג רשמי הוא מיושן. עכשיו אנחנו צריכים להיות חלק מהעולם המודרני. אז עכשיו העברתי את הסמכות הפוליטית שלי לממשלה נבחרת. אני מרוצה; הם נושאים באחריות המלאה. אני רוצה להיות מנהיג רוחני בלבד. לשארית חיי, אני מחויב לחלוטין לדברים הבאים: קידום הרמוניה דתית. קידום ערכים אנושיים. אושר אנושי. דברים כאלה".

"שוב ושוב אני אומר לאנשים שהמאה הזאת צריכה להיות מאה של דיאלוג. השלום לא יבוא ממחשבה או מבודהה. את השלום צריכים לבנות בני אדם, בפעולותיהם. זאת אומרת, כל פעם שאנו נתקלים בבעיה – דיאלוג. זו הדרך היחידה. לצורך כך, אנחנו צריכים התפרקות פנימית מנשק. עבודתנו צריכה לתרום מעט להתגשמותו של עולם שלו ורחום בהמשך המאה. זו משאלתי. זה לא יקרה מיד, אבל אנחנו חייבים להתאמץ. ברגע זה, זה נראה כמו רעיון בלבד. אבל בכל מקום צריכים לעשות את המאמץ, וכך תתקיים האפשרות. ואם למרות המאמץ ניכשל, לא יהיו לנו חרטות".

אי אלימות – השתגעתם!?

באחרונה קרוב משפחה רחוק פגע בי מאוד. הפרטים המעניינים לא ממש משנים. בואו נסגור את זה בכך שהוא שלח מייל מלא שטנה ורפש, בו הוא מכלה את זעמו וקצפו עלי, על משפחתי ועל כל הקרובים לי, וסוגר בכך שהוא מבחינתו לא רוצה כל קשר אתי עד לסוף חייו. תוך כדי הוא גם מזלזל, יורד ומשפיל את משפחתי, את מעשי, שיקולי וכל מה ומי שקשור אלי. בקיצור: הוא היה מגעיל ועצבני. הוא גם רצה קשר כי אחרת לא היה שולח את המייל.

ברור שהתגובה הראשונה שלי – ושנמשכה גם בימים הראשונים שלאחר קבלת המייל – היתה של זעם ופנטזיות נקמה. מזל שהייתי מספיק חכם פשוט לא להגיב ולא להתקשר. אבל גם לאחר כמה ימים לא הצלחתי להירגע. החלטתי לשים גבול: אם אותו קרוב משפחה לא יחזור בו ויתנצל – אני לא אהיה הראשון לפתוח בהידברות. הרי הוא זה שהתחיל!  ויש גבול לכל דבר, כאשר פוגעים במשפחתי – פה אני שם גבול ברור. הרי צריך לשמור מאלימות כזו שפוגעת במשפחה שלי.

אין לי ספק שרבים מכם תסכימו אתי שזו תגובה ראויה וצודקת. אדם זכאי – לא, חובתו של אדם – לשמור על משפחתו מפני אחרים שמטרתם לפגוע בה. זו זכות – לא, זו חובה – בסיסית.

אבל משהו בי לא הרגיש נכון. הזעם לא נתן לי מנוח. מצד אחד אני מדבר על הידברות, דיאלוג, הקשבה; ומצד שני אני שם כאן גבול שלאורך זמן ייצור נתק בתוך המשפחה.

אז קודם כל הבהרה: זעם, כעס ומתן גבולות – כולם חשובים וראויים. אך הם כלים – לא מטרות. מטרתם להגן עלינו.

פעמים רבות אני נותן דוגמה למטופלים על משמעות הכעס: אתה עומד באוטובוס ומישהו דורך לך על הבוהן. אתה אומר לו, תרד לי בבקשה מהאצבע. אבל הוא לא יורד. אתה אומר שוב, תרד לי מהאצבע. הוא לא שומע ולא יורד. וכואב לך. אז אתה צועק בכעס: תרד לי מהאצבע!! ואז הוא יורד.

זה כעס ראוי. מטרתו להפסיק פעולה שפוגעת בנו, שמכאיבה לנו. אך האם כעס שמבעבע בנו לאורך שנים על פעולה שנעשתה בעבר, ואולי כבר שכחנו מה היא היתה בדיוק – הוא עדיין ראוי? האם כאשר אנו כבר החזקים, כבר לא זקוקים להגנה, אנחנו ה"בוגרים" – האם אנו זקוקים לכעס? או שמא הכעס כבר פוגע בנו? מקבע אותנו באזור של יהירות, קיבעון, קנאה, צרות עין ונוקשות?

קראתי פעם סיפור על הבודהה. כאשר החל להטיף את תורתו ולצבור מאמינים, כוהנים אחרים החלו לחוש מאוימים. אחד הכוהנים שלח מאמין שלו וציווה עליו לאיים על בודהה שאם לא ירחק מהאזור דמו בראשו. כאשר בא המאמין לבודהה ואמר את שאמר, השיב לו בודהה: יש שמביאים מתנות טובות ויש שמביאים מתנות רעות. את המתנה שלך אני בוחר שלא לקחת.

אז את "המתנה" של הקרוב משפחה המקנא אני בוחר שלא לקחת. במקום אני מציע לו הקשבה והידברות. אני לא חושש – מה הוא כבר יכול לעשות לי? שייפגש עם הילדים שלי, עם אשתי, עם הורי, וכשיהיה מוכן גם אתי – אני אשמח. יהיה לי הרבה מה לומר לו.

"ביבי לא מבין"

זו בדיוק עמדת ישראל – הנהגת ישראל ורבים מאזרחיה – בהרבה מהמחלוקות שאנו עומדים לפתחן. ניקח למשל את המצב עם הפלסטינים או עם כל עמי ערב הבאים עלינו לכלותנו. אנו סבורים שהם רוצים לזרוק אתנו לים. הם, מצדם, לא ממש מכחישים זאת. בתגובה אנו נאחזים בטיעון שזכותנו – לא, חובתנו – להגן על עצמנו. להגן על המשפחות שלנו, על הילדים שלנו, על עתידנו.

להבדיל, קחו את מחאת הצעירים, הסמארטפונים, הסושי, או כל שם גנאי אחר שהמקטרגים בוחרים לקרוא לה. מבחינת ביבי, הקואליציה שלו ותומכיו, הצעירים הללו קמים לחסלו. הוא רותח. ככל פוליטיקאי הוא מחפש מי הם האינטרסנטים שמאחוריהם. מי מממן אותם. מי קם להורגו. הרעיון שמוביל אותו – הקם להורגך (פוליטית, רעיונית, כלכלית) השקם להורגו.

"הם מייחלים לקשב, לדיאלוג", כותב נחום ברנע על המהפכנים והנהגתם בטור השבועי שלו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". "אבל הוא (נתניהו) לא מבין אותם. ספק אם אי פעם יבין. הוא מבין את המלה קשב לגמרי אחרת: כאשר הוא יושב עם יועציו ומחליט על הטבה חברתית, הוא מוכיח קשב. הם אומרים, קשב מחליפים. הוא אומר, קשב נותנים. אני לא צריך לשמוע אתכם. אם אני מתחשב בדרישות שלכם, אני קשוב", ממשיך ברנע.

שני עולמות – ותהום עמוקה פעורה ביניהן.

"הלשכה של ביבי לא מבינה את הדינמיקה", מסביר יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית איציק שמולי לברנע את הבעיה של ביבי. "אתה לא יכול לקרוא להידברות ואז לעשות מהלכים חד צדדיים. הם הולכים על הראש שלנו".

ואני אומר למנהיגים כמו ביבי – מי שרוצה ללכת עם הראש בקיר, כדאי שיכבוש קסדה. הידברות אינה היתממות. אי אלימות אינה ויתור. אפשר להגן על עמדותיך בעוצמה – ולדבר. האמת היא שכשאתה מקשיב לצד השני, סביר שאתה תגן טוב יותר על עצמך ועתידך. למד את אויבך – זו טקטיקה בסיסית בכל תורת לחימה.

חשובים הרבה יותר הם הדברים של הדלאי לאמה, לאחר 60 שנות הנהגה מול דיכוי סיני קשוח: "הדרך הטובה ביותר לפתור בעיות היא בפיוס. דברו. הקשיבו. והתדיינו. זו הדרך היחידה". ואם היצר שלנו יגבר עלינו ונצטעק ונזעק – רגע, ומה עם הכבוד שלנו? מה עם הזכות שלנו להגן על עצמנו? על כך צוחק טנזין ג'יאטסו, הדלאי לאמה בן ה-76, ואומר: "אני לא מתעסק עם מה שאנשים אחרים חושבים עלי".