לכבוד 10,000 קוראים בפחות משנה: תודה!

את או אתה הם הקורא ה-10,000 של האתר בתוך כמעט שנה מאז שהוא עלה לאוויר. לרגל מאורע משמח זה, רציתי לעצור לרגע את שטף הכתיבה, קריאה, לייקים, פלוסים ותגובות ולומר: תודה!

האתר הזה שם לו למטרה להביט במבט מפוכח על עניינים שנמצאים בנפשנו: ההורות שלנו, איך אנו מתנהגים וחשים בתוך הזוגיות ובסופו של דבר ההתדיינות החשובה מכל – השיח שלנו עם עצמנו. אני מנסה להביא נקודות מבט שונות ומגוונות בתוך השיח הפסיכואנליטי, הפסיכיאטרי, המדעי והביקורתי וגם – מהחוויה האנושית כפי שהיא משתקפת באמצעות הספרות, המחקר האקדמי והתרבות הפופולרית בת זמננו.

לאורך השנה האחרונה קיבלתי לא מעט פידבקים מכם. הערות והארות. תגובות ופרגונים. כולם עזרו לי למקד יותר את הכתיבה ולדעת שאני לא משקיע אנרגיה רבה כל כך לחינם.

10,000 כניסות בכמעט שנה זה בממוצע 30 כניסות בכל יום ויום, כולל שבתות וחגים. היו ימים שהיו פחות, והיו ימים שהיו מאות כניסות. לאתר פרטי בשנת הפעילות הראשונה שלו, הפועל בתוך אוקיינוס הבלוגוספירה, זה נראה לי מאוד מספק. ושוב אני רוצה להודות לכל אחת ואחד מכם על ההתעניינות והחזרה לכאן.

אני מאחל לעצמי ולכם שנה פורייה ומרתקת. שנה של הורות עם גדילה, זוגיות מרגשת ושלום עצמי.

ψ

על רקע התמורות החברתיות שקורות במדינה בימים אלה, ארשה לעצמי לסיים במשנה חברתית של מייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, שהלוואי שישלח אותנו לשנה רגועה ויציבה יותר, שנה של פחות עימותים ויותר אחדות חברתית.

"מדוע קשה כל כך לבני האדם להיות מאושרים", שואל פרויד במסה שכתב עם עליית הכוחות האנטישמיים באירופה בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, ועונה: "כבר השיבונו על כך בהצביענו על שלושת המקורות לסבלנו – כוחו העליון של הטבע, רפיון גופנו ולקותם של המוסדות המווסתים את יחסי הגומלין של בני האדם במשפחה, במדינה ובחברה".

לדעתו של פרויד, נקל להבין מדוע אפסותו של האדם מול כוחות הטבע ועובדת היותו בן אלמוות מביאים לסבל. "שונה מכך יחסנו למקור הסבל השלישי, לסבל הסוציאלי", הוא כותב ב"תרבות בלא נחת" (1930). "מדוע בעצם לא יביאו לנו, לכולנו, הגנה וברכה אותם המוסדות שאנו בעצמנו יצרנו". (עמ' 135-136)

בסגנונו הפתלתל ומלא הרבדים של פרויד, הוא עונה תשובה על כך כ-30 עמודים מאוחר יותר: "שיעור עצום של תוקפנות הוא אחת מתכונות יצרו של האדם, וצריך להביא זאת במנין… ברי, לא קל לבני האדם לוותר על סיפוקה של הנטיה הזאת שבהם לתוקפנות, לא נוח להם בלעדיה. תמיד אפשר לקשור יחד בקשרי אהבה ציבור גדול יותר של אנשים, בתנאי שמחוצה לו נשארים אנשים אחרים, שייתכן לכוון אליהם את גילויי התוקפנות".

והוא מוסיף ומחדד אבחנה מרתקת על הפסיכולוגיה של ההמון: דווקא את הדומים לנו נשנא יותר. "העסיקה אותי פעם התופעה, שציבורי אדם קרובים קרבת שכנות, ושגם מכל בחינה אחרת אחרת הם דומים זה לזה, דווקא ציבורים כאלה מסוכסכים בינם לבין עצמם ואנשיהם מלעיגים אלה על אלה". (שם, 155-158, הדגשות שלי)

ומסיים פרויד, כעשור לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, במלים אלה, שיש בהם נבואה אפוקליפטית וגם תקווה: "בני האדם שיעבדו בשיעור כזה את כוחות הטבע לרצונם, שלא יתקשו להשמיד באמצעותם איש את רעהו, עד לאחרון שבהם… עתה השעה לחכות ולראות, אם יעלה ארוס בן הנצח, האחד משני 'כוחות השמים', ויצליח בהתמודדותו עם יריבו בן האלמוות כמוהו (טנטוס, יצר המוות – א"ש). אבל מי יכול להגיד, מה יילד המאבק ומה תהיה אחריתו?" (שם, 183, הדגשות שלי)

—

80 שנה מאוחר יותר אנחנו יודעים מה היו תוצאות אותו מאבק. מי ייתן שנדע להימנע מהישנותו