לאורם

"האסון בחיים אינו המוגבלות, אלא חסרונה של האהבה".

ונדה יוקנייטה

המטרה הבסיסית של האדם אינה סיפוק היצרים, אלא יצירת קשר עם אחר משמעותי

רונלד פרברן, מאבות פסיכולוגיית יחסי האובייקט

"אני רוצה להיות כמו שאני". כריכת הספר "נהגה בחשכה" מאת ונדה יוקנייטה

מספרים באפריקה על איש שגורלו התאכזר עליו. יהיה גורל אכזר זה אשר יהיה, זה כבר לסיפור אחר. לענייננו נסתפק בכך שהמהלומה שספג היתה קשה כל כך, עד שהתקשה לתפקד, שקע למרה שחורה, הפסיק לעבוד, ניתק את קשריו החברתיים והסתגר בביתו. באו אליו אנשי שלומו ואמרו לו, גש אל מרפא הכפר, האיש החכם, והוא יעזור לך. האיש הרגיש כל כך רע, שחשב שאין לו מה להפסיד יותר משהפסיד כבר, ונעתר. הלך לאיש הזקן ואמר לו: איש זקן, גורלי התאכזר אלי, מה הטעם בחיי?  ייעץ לו האיש הזקן והחכם: יש לי פתרון פשוט! כל מה שאתה צריך לעשות הוא לארוז את כל צרותיך בחבילה גדולה ולהביא אותה לעץ הגדול שבמרכז הכפר ביום השביעי בשבוע. זה הכל? התפלא האיש.

לא, ענה האיש החכם. אתה צריך לעבור בין כל בתי הכפר, ולבקש מכל האנשים לאסוף גם הם את הצרות שלהם בחבילות. ביום השביעי יתייצבו כל אנשי הכפר ליד העץ הגדול ויתלו כולם – כל אחד ואחת – את החבילות שלהם על העץ שבכיכר. וכך עשו. הגיע היום המיוחל, וכל אנשי ונשות הכפר הגיע לעץ – חלקם עם חבילות קטנות וחלקם עם חבילות עצומות. כולם תלו את החבילות על העץ – וחיכו.

הגיע האיש הזקן וקרא: עתה, כשתליתם כל אחד ואחת את החבילות של הצרות שלכם על העץ, אתם יכולים להסתובב סביב העץ ולבחור חבילה אחת – איזו חבילה שתבחרו – ולחזור הביתה. אבל, אתם חייבים לבחור חבילה אחת לפחות. הסתובבו אנשי הכפר סביב העץ, הסתובבו והסתובבו, ולבסוף כל אחד ואחת לקחו את החבילות שלהם – שהביאו עמם מהבית – וחזרו לביתם.

ψ

אני קורא בימים אלה את ספר הפילוסופיה הטוב בעולם. ספר מרגש, קסום ומטלטל. אבל מה שהופך אותו לספר פילוסופיה הוא שלאחר שתקראו אותו שוב לא תהיו אותו בן אדם שהייתם לפני שקראתם אותו. הקריאה בספר הזה תשנה משהו בכם. זה דבר גדול (והמבוגר שבי אומר: נאיבי) לומר על ספר ועל הקוראים בו. מה מיוחד כל כך בספר הזה?

אז זהו, שאת הספר הזה לא כתבה המחברת שלו. היא עשתה עבודה יפהפיה ורגישה של לשאול את השאלות ולתת לעונים לענות. בלי לנסות לשנות את התשובות שלהם. וזה הרבה מאוד. אבל העיקר בספר הן התשובות. ויש בו המון כאלה. תשובות נחרצות. תשובות מהורהרות. תשובות חודרות. עצובות. מזעזעות. מחרידות. מלאות השראה.

והכל מפי ילדים. ולא סתם ילדים אלא ילדים במשבר. במשבר זמני או במשבר כרוני ומתמשך: גירושים, נכות, טראומה.

הספר, "נהגה בחשכה" מאת ונדה יוקנייטה, סופרת ומחזאית מוערכת מליטא, ילידת 1949, כולל שיחות שלה עם 18 ילדים בין גיל שש לגיל בית ספר תיכון. הנה כמה פנינים ממנו:

"אני אוהב את כל האנשים… בגלל שאני אוהב אותם. למה אני אוהב אותם, קשה להסביר. הנה, זאת בדיוק שאלת החיים" (ראפולס, ילד בכיתה ג');

"אני חושבת שאם אתה לא מבין שאתה חי, חצי מערך החיים ייעלם" (אלזה, ילדה בכיתה ו');

"אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר" (לורטה, ילדה עיוורת בכיתה ז');

"לא רציתי להישאר לבד, דיברתי עם טייפים, עם שולחנות. ושרתי, והתרוצצתי, נדמה לי שמהכאב. ואולי מהבדידות. כל כך כאב לי" (לורטה);

"החיים שלי ושלו תואמים, וזהו" (ארונס, על הקשר החזק שלו עם כלב);

"האהבה, אולי זו תקשורת. מסירות לאחר" (יונס);

"כשהכל נגמר בשלום, המבוגרים שוכחים הכל. גם את אלוהים. גם את הנס שקרה" (אלזה);

ψ

"לפני כמה שנים כתבתי על אשה שטיפלה בתינוקות חולים, שעדיין אינם מדברים", סיפרה לפני שבועיים ל-ynet יוקנייטה על איך התגלגלה לכתוב את הספר. "התקרבתי אז למציאות שאין לבטא אותה במלים. בתוכה טמונים הזכרונות שלנו על הקשר שלנו עם אימנו ועם העולם. במשך עשר שנים ניסיתי ללא הצלחה לדבר על כך במלים שלי, אבל כל הניסיונות נזרקו לפח. עד שיום אחד עלתה בדעתי המחשבה שעלי לשאול על כך ילד. הוא לבטח מיטיב ממני לזכור את המציאות הזאת, שאינה מתבטאת במילים. הוא קרוב יותר אליה. אולי הוא יוכל לומר עליה דבר מה בשפתו".

ψ

באחרונה חזרה אלי לטיפול לאחר הפסקה של כמה שנים מטופלת, שאם היתה צריכה להביא את החבילה שלה לעץ הגדול שבכיכר המרכזית שבכפר – היתה מביאה חבילה גדולה במיוחד. כמו שאומרים הבריות, כשחילקו צרות – היא קיבלה חבילה יפה במיוחד. לא ממש משנה מה. אבל במשך השנים שהיא היתה בטיפול, וגם בשנים שלאחר מכן (היא שמרה אתי על קשר מפעם לפעם) היא הוכיחה פעם אחר פעם נחישות מהי.

בניגוד לכל מה שאחרים חשבו והאמינו, אותה אישה הצליחה להגשים כמעט את כל מה שהיא הציבה בפניה. למרות מגבלותיה היא עובדת כיום חמישה ימים בשבוע בעבודה לא פשוטה והיא אהובה על חבריה לעבודה. היא חברה בחוגים חברתיים ויצירתיים ואפילו הוציאה רישיון נהיגה.

"אני משיגה כל מה שאני רוצה", היתה אומרת לי ולעצמה שוב ושוב. "אין דבר כזה אי אפשר".

ממנה למדתי שהכל אפשרי. כמעט.

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s