מדוע אנו זקוקים להאמין במישהו

 "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". (קהלת, א', א'-ד')

∞ לפני כחודש, ביום שבת ליתר דיוק, פתחה אושיית הפופ הקרויה ליידי גאגא את המחשב שלה וגילתה כי היא נהפכה לאדם הראשון שחצה את רף 10 מיליון העוקבים באתר המיקרובלוגינג טוויטר. לכבוד ציון הדרך צייצה הכוכבת, אשר שהתה בסוף השבוע בלונדון, למעריציה: "10 מיליון מפלצות! נשארתי ללא מלים. עשינו זאת. זו מחלה כמה שאני אוהבת אתכם. עוזבת את לונדון עם חיוך".

בראיון ל"רולינג סטון", שפורסם בסוף השבוע האחרון ב"7 ימים", נכתב כי מאז ההצלחה המטאורית של גאגא, מה שהשתנה אצלה יותר מכל זאת "תחושת הייעוד החדשה, המשולבת עם קשר סמביוטי, עמוק עד כדי הטרדה, עם המעריצים שלה, שאותם היא מכנה 'מפלצות קטנות'". "אנחנו מחוברים בחבל טבור שאין לי שום רצון לחתוך. לעולם", היא אומרת. "הם לפחות 50 אחוזים מהאישיות שלי, אם לא יותר". היא מאמינה באמת ובתמים שהיא נולדה מחדש כ"אמא מפלצת", ממשיך ה"רולינג סטון", ומצטט את גאגא, בת ה-25: "אני לא עושה פיפי. אין לי שום אברים לפנוי פסולת, נולדתי בלעדיהם".

∞ לפני כשלושה שבועות, ביום שבת, ב-18:01 בערב ליתר דיוק, כיבו את הרדיו בארה"ב מאות אלפי מאזינים מתוסכלים. התחנה היתה "רדיו משפחה" של המטיף הנוצרי הרולד קמפינג בן ה-89, שחזה שהעולם ייחרב באותו יום, ה־21 במאי, בשעה 18:00 בערב. ברעידת אדמה. את הנבואה האפוקליפטית הזו קמפינג שידר ב־66 תחנות הרדיו שבבעלותו ובתחנת הטלוויזיה הפרטית שלו, כותב יאיר לפיד בטור שלו. הוא גם הציב ברחבי ארה"ב 5,000 שלטי חוצות ענקיים שעליהם נכתב, "יום הדין מגיע. קראו לאלוהים כי יושיע אתכם".

∞ לפני כשבועיים, ביום ראשון ליתר דיוק, נתבשרו 35-6 מיליוני מאמינים ברחבי העולם על לכתו בטרם עת – 11 שנה ליתר דיוק – של סאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. הגורו הנערץ התנבא כי יחיה עד גיל 96, ואולם לפני כחודש וחצי חלה, מדווח תומר פרסיקו באתר המופלא שלו, ועזב את עולם ההבלים שלנו כעולל בן 85 בלבד. הנבואה שהכזיבה לא מנעה ממשלת הודו לערוך לקדוש הלוויה ממלכתית, בהשתתפות ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג', סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראש הממשלה לשעבר (שהיה אחד ממאמיניו של סאי באבא), ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו.

"תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב", מסביר פרסיקו חלק מהסיבות להערצת המיליונים לאדם, שלפי פרסיקו אולי היו לו כוחות מיוחדים – "אבל זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר".

ψ

מה משותף לשני החתיארים והפרגיה האלה? העובדה ששלושתם טוענים לכוחות עליונים, לתקשור עם האלוהות או להיות האלוהות עצמה עלי אדמות? או אולי העובדה שלכולם יש מיליוני מאמינים ברחבי העולם? או אולי דווקא ההצלחה הפנומנלית של כל אחד ואחת מהם? ובכן, כל התשובות נכונות. שלושתם מהווים גם מראה היכולה לספר את סיפורו של המאמין. מה משותף לאדם מהיישוב שבחר להצטרף לעדת המאמינים/ המעריצים של כל אחד מהאישים הללו?

מה הבחירה הזו – להאמין בקדוש, בנשגב, בנערץ – יכולה לספר לנו על עצמנו?

 אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, ניכס לעצמו ופיתח את המושג של גוסטב פכנר – עקרון העונג – כעקרון המניע את האדם להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימלי. ההנאה שמדבר עליה פרויד היא הנאה ביולוגית-גופנית, ובעיקר הוא הדגיש את ההנאה המינית. פרויד, שעסק בדחפים האנושיים ובדרכים שבהן אנו מתאימים אותם לדרישות החברה (למשל, בתהליך הסובלימציה), הסביר שהתינוק מקבל תחושה של כוח עליון, אומניפותנטי, בכך ש"כל צורך פנימי, מזון, נוחות, חום, סופק (על ידי האם) בצורה הלוצינטורית". (ז. פרויד, Formulations on the Two Principles of Mental Functioning, 1911).

התינוק מופעל על ידי עקרון העונג – קר לו, הוא פועל לצמצם את הסבל: הוא צורח ובוכה. באורח "פלאי" אמו מגיעה ומחממת אותו. התינוק חש חום ותחושת עוצמה כל-יכולה. ואולם בשלב מסוים חייב התינוק להבחין כי הוא אינו מרכז העולם. הוא מפתח את עקרון המציאות. אחרת הוא תקוע בשלב מוקדם ובתסכול אינסופי של אכזבה על כך שהוא אינו כל יכול. פרויד ממשיך:

רק באמצעות אי-התרחשות הסיפוק המצופה, חוויית האכזבה הובילה לנטישת הניסיון לסיפוק באמצעות ההלוצינציות. עקרון אחר של תפקוד מנטלי הוצג; מה שהוצג בשכל (mind) כבר לא היה הרצוי אלא המציאותי, אפילו אם היה במקרה הבלתי-רצוי. תהליך יצירת עקרון המציאות התגלה כצעד רב ערך". (שם)

לפי פרויד, המעבר מעקרון העונג – לחפש הנאות ולהפחית את הסבל ככל האפשר, לעקרון המציאות – להשלים עם כך שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים – נעשה על ידי ויתור על הדחפים למימוש הנאות מיניות וקדם-מיניות (אוראליות ואנאליות) והמרתן להנאות "גבוהות" יותר – כמו הצלחה בעבודה, עניין באמנות, או פרופסורה.

גם מחקר ניורוביולוגי עכשווי מגבה את המחשבה הפרוידיאנית שהחיפוש אחר ההנאה יכול להיות מיטיב אך יכול גם להיות הרסני. "התוצאה הקונקרטית של ניסיונות נעימים יכולה להיות עניין של מינון", טוענים למשל אש וסטפנו. "ניסיונות מענגים מתונים מסוגלים לשפר גמישות ביולוגית ובריאות. תענוג יכול להיות אמצעי לפגיעה עצמית מחד גיסא או יכול להביא לבריאות מאידך גיסא" (אש וסטפנו, 2004). החוקרים טוענים שהניורוביולוגיה של העונג או ההנאה יכולה להביא לתוצאות חיוביות וגם לשליליות: "הנאה יכולה לשמש קוגניציה, פרודוקטיביות ובריאות, אך במקביל מקדמת התמכרות והתנהגויות שליליות אחרות". (שם).

לאבי פסיכולוגיית העצמי, היינץ קוהוט, קצת קשה עם ההתמקדות של פרויד אך ורק בדחפים. הוא אמנם יוצא ממשנתו של פרויד ונתלה בה, אך הוא שואל מה גורם לאנשים מסוימים לפעול אך ורק על פי הדחפים שלהם ואילו לאחרים להצליח להדחיק דחפים אלה אל התת מודע ולהשלים עם עקרון המציאות. האם אנחנו מונעים אך ורק מדחפים? האם אין כוחות אחרים המניעים אותנו?

התשובה של קוהוט היא שאצל רבים מאתנו קיים חסך במבנה האישיות, אשר העונג הכרוך בהנאה ממילוי החסך הזה – גדול בהרבה מההנאה שבסיפוק הדחף עצמו בלבד. קוהוט קבע שלושה תנאים בסיסיים להתפתחות של עצמי בריא ומתפקד: הזדהות, התפעלות ואידאליזציה. המרכיב השלישי – האידאליזציה – משמעותו הצורך של הילד (ושל המבוגר) במקורות השראה, שיסמנו את הכיוון – להיכן אפשר לצמוח.

אך קוהוט מדגיש: הדמות האידאלית – אם היא ההורה, הרב, המחנך, הזמר הנערץ, הפסיכולוג או הגורו – היא הרבה יותר מ"סתם" מורה:

הדמות ההורית האידאלית אינה רק התגלמות כל המוסר המושלם, אלא הינה גם התגלמות ותמצית כל השלמות במובן של הידע והכוח. על ידי עשייה של מה שהדמות ההורית האידאלית רוצה שתעשה, אתה מתקבל אל תוכה, אתה לוקח חלק מכוחה, ואתה חש מאוזן באופן נרקיסיסטי". (קוהוט, הרצאות שיקאגו, 1972, הרצאה 1, "פרברסיות" עמ' 9)

ברגע שאתה מוצא דמות כזו, שאתה יכול לסמוך עליה ולבטוח בה, שאתה יכול לתת בה את יהבך, היא נהפכת להוכחה בשבילך שאתה עצמך יכול לגדול. לפי קוהוט, מציאת דמות אידיאלית משמעותה מציאת איזון נפשי והשראה בתוך עצמך.

ומה עושים חסרי האמונה שבינינו? אלה שנולדו ללא אל? חילונים גמורים? כופרים, אוכלי שרצים, ניהיליסטים, הדוניסטים, מדעיסטים? האם להם אין אלוהים?

ובכן, לפי סוציולוג התרבות פרופ' מוטי רגב, החוקר את הפופ והרוק הישראלי והעולמי, בעולם החילוני האלוהות שינתה את פניה – אך גם האדם החילוני זקוק ל"כוחות עליונים". בראיון מרתק לדורון חלוץ, כתב "מוסף הארץ", אמר רגב בסוף שבוע שעבר:

אני חושב בעקבות בורדייה שתרבות ואמנות בנות-זמננו מתפקדות בצורה דומה לדת – כמערכת אמונות שמעניקה משמעות. אנשים מוצאים ביצירות תרבות ואמנות תובנות לגבי פשר הקיום האנושי והלאומי ומוקד לגיבוש זהות וחוויה של שייכות לסגנונות חיים. זו גם זירה שיש בה בני אדם עם סטטוס של קדושה, בדומה לכוהני דת – הציירים הגאונים, המוזיקאים הגאונים, התכנסויות של פולחן וסגידה, ואפילו צליינות: נוסעים לחו"ל לראות קונצרטים או גלריות, ללובר או לפירנצה. המקומות הקדושים ובהם הקלאסיקות בטהרת האוריגינליות" (הדגשות שלי)

ψ

אז יצאנו לחפש את התשובה לשאלה מדוע אנו זקוקים לאמונה. חיפשנו את התשובה בעולם הפסיכואנליטי, שמטרתו לדעתי אינה לתת משמעות לחיים – אלא להכיר אותם לעומקם ולעושרם, ובכך לאפשר לעצמנו יותר מנעד של פעולה. יותר חופש. ראינו שפרויד, בטביעת העין המופלאה שלו לנפש האדם, ניתח את הדחפים המניעים אותנו לרצות להפוך לכמו אלים וגם הדחפים המאפשרים לנו לוותר על משאלה זו. קוהוט, שהכניס למשוואה זו גם את העצמי, מעשיר את הדיון בצורך בדמות מואדרת, שתעניק לנו משמעות והשראה גם ברגעים של שיממון רוחני או קיומי.

אך יהיה זה חסר לדון בצורך בדמויות להאמין בהן אם נתכחש למשמעות החיים בכללותם. האם, כפי שקהלת אמר, הכל הבל הבלים? בספרו המרתק והמומלץ של חיים שפירא "קהלת", שיצא באחרונה, מספר לנו שפירא על משבר האמונה העמוק שעבר על לב טולסטוי בגיל 50, על אף שלדבריו היה "אדם מאושר כביכול": נשוי באושר, אב לילדים, מוכר ומפורסם בזכות כתיבתו הספרותית, רוזן ובעל הון. ובכל זאת הוא כותב:

הרגשתי שהדבר אשר שימש עד כה משען לחיי נשבר ואיננו, שלא נשאר לי דבר להיאחז בו, שכל הסיבות שהיו לי לחיות את החיים האלה כבר אינן איתי, שחיי עצרו מלכת וכוח שאין לעמוד כנגדו משך אותי לנטוש את החיים האלה בדרך זו או אחרת… בכל כוחי ומאודי ניסיתי למצוא את הדרך לנוס מחיי". (מתוך "וידויים" לטולסטוי בתרגומו של חיים שפירא, "קהלת", עמ' 50)

 "מה עלי לעשות?" שואל טולסטוי את עצמו בספרו "חוג הקריאה", שאותו מביא לנו שפירא ברגישות ובידענות, וטולסטוי לא מצליח למצוא תשובה. שפירא ממשיך לצטט את טולסטוי:

"מה יצא ממה שאני עושה היום? ממה שעשיתי אתמול? ממה שאעשה מחר? מה תהיה תוצאות חיי? מהי משמעותם? … הרי לא ייתכן כי ייאוש יהיה מצבם הטבעי של בני האדם? התחלתי לחפש פתרון בכל ענפי הידיעה והדעת אשר רכשו להם בני האדם מכל הארצות והתקופות. תרתי, חקרתי ודרשתי במשך זמן רב ובמאמצים כבירים. לא חיפשתי תשובות מתוך סקרנות של הבל, אלא מתוך כאב עצום… ואם לא די בכך, השתכנעתי שגם כל אלו שחיפשו לפני את אותן התשובות שמחפש אנוכי, לא מצאו מאומה. הם אף קבעו שהיעדר המשמעות של חיינו ומעשינו זו האמת היחידה ואין בלתה". (שם, 54)

שפירא מסכם ואומר כי אין בהכרח פתרון. אבל הוא גם אומר שאושר הוא דבר רגעי, מתעתע ובר חלוף: "חשוב מאוד לא להתבלבל בין אושר לרגעי אושר, או אולי נכון יותר – פרקי אושר", הוא כותב. "אפשרי הדבר להיות מאושר פרק זמן של שעתיים, יומיים, ואף אין זה מן הנמנע שנזכה לקבל שנה שלמה של חיים מופלאים. זהו – עד כאן".

ψ

מה זה אומר בעצם? ובכן – כמה דברים.

1. בפעם הבאה שתתקלו בחברי כתות, סוגדי גורואים או סתם חבר'ה שחזרו מהמזרח ומעריצים איזה באבא, תוכלו להבין אותם קצת יותר. הערצה היא דרך להשלים בתוכנו חלק שחסר בנו. לפי קוהוט, זו גם דרך התפתחותית בריאה וראויה, כל עוד היא נשמרת במינונים הגיוניים – כלומר שני הצדדים, הנערץ והמעריץ, נשארים בדרגת בני אדם, אין יחסי ניצול בין השניים ואין ביטול עצמי מצד המעריץ.
2. אם אתם חילונים גמורים, בפעם הבאה שתצקצקו על אנשים מאמינים או דתיים, נסו לחשוב היכן אתם קצת דומים להם. גם לכם יש את אמונות, גם אתם מחפשים אנשים משמעותיים בחייכם שישמשו דמויות השראה או מורי דרך. גם אם אינכם מייחסים להם בצורה מודעת כוחות עליוניים, אם תנברו פנימה – יש סיכוי טוב שתמצאו בתוככם כמה אמונות לא רציונליות שאתם מייחסים לאותם אנשים.
3. בפעם הבאה שתתקלו בילדכם מריירים על איזה זמר נעורים, תתייחסו לכך בקצת פחות ציניות. תוכלו גם לתווך להם את החוויה שלהם: נסו לשוחח אתם ולהבין מהם מה הם רואים באותו אליל נעורים. אילו תכונות מרתקות אותם? אלה הן האיכויות שהן מנסים לאמץ לעצמם.
4. טיפול פסיכולוגי טוב ויעיל כולל גם קצת מרכיב אידאלי כלפי המטפל. יש שלבים בהם הפסיכולוג נערץ – בדיוק מתוך המטרה הזו – להיות דמות אידאלית המסמנת למטופל בתוך נפשו לאן הוא רוצה לגדול, ויותר מכך – מסמנת לו שיש באפשרותו לעשות כן.
5. כהורים אתם יכולים וצריכים לשמש פונקציה כזו לילדים שלכם. היו גם דמויות שהם יוכלו להביט עליהן כמקורות להערצה או לפחות השראה ודוגמה – ובכך תאפשרו להם להאמין בעצמם ובדרכם. בכך גם תעניקו להם משמעות בעולם ההבל.