המחלה החדשה: דיכאון פייסבוק

תארו לעצמכם שאתם פותחים את עמוד הפייסבוק שלכם ורואים תמונות של כלב שחוט ומתחתן הכיתוב: "אתה דפוק! אנחנו שונאים אותך! הלוואי שתמות!". אחרי שהפנים שלכם מאדימים מבושה ומהלם, אתם רואים שאת הסטטוס הזה שלחו לכם לא אחרים מהחברים הכי טובים שלכם. עכשיו אתם צריכים להתלבש ולהתארגן ללכת לבית הספר.

זה בדיוק מה שקרה לנער בארה"ב לפני שנתיים. נחשו לבד אם הוא הלך באותו יום לכיתה.

קחו מקרה אחר: נער בן 13 שהיה מבלה שעתיים-שלוש בכל ערב בצ'יטוט עם חבריו לכיתה, החל פתאום לשים לב לשינוי ברוח הדברים. "זה גרם לי להרגיש נורא", הוא אמר. הנערים הצעירים החלו להקדיש את מרבית השיחות בלקלל ולגדף את הנער, ללא סיבה ברורה ונראית לעין. הנער הפסיק להשתמש בתוכנת השיחות המיידיות למשך שנתיים. "זה גרם לי לחשוש לגבי מה אנשים אומרים מאחורי גבי", הוא אמר.

יש מקרים זוועתיים עוד יותר. קווין ויטריק מבריטניה הודיע למשתתפים בצ'ט כי הוא עומד להתאבד. מיד לאחר מכן הוא הפעיל את מצלמת הרשת שלו, נעמד על כסא, קשר חבל מסביב לצווארו ותלה את עצמו. חלק מהנוכחים בצ'ט חשבו שמדובר במתיחה ועודדו את ויטריק לממש את איומו. אמנם גולש אחד פנה למשטרה, אך כאשר הגיעו השוטרים לדירתו, ויטריק בן ה-42 היה כבר מת.

המקרה הכי מפחיד של בריונות דיגיטלית שאירע עד כה בישראל היה התאבדותו של נער בן 16 בתחילת השנה לאחר שחבריו הקניטו אותו בפייסבוק. "כלב, הייתי הורג אותך, אבל בגלל שאומרים תנו לחיות לחיות, אז לא נהרוג אותך", כתב לו בן כיתתו. לאחר שהנער תלה עצמו במקלחת היכו חבריו על חטא: "אני מקווה מאוד שזה לא בגללי. לא הייתה לי כוונה לפגוע בו", אמר אחד מהם.

בריונות דיגיטלית מתייחסת לשימוש של טלפונים סלולריים, הודעות טקסט, דואר אלקטרוני, סמסים, צ'אטים, בלוגים ואתרי רשתות חברתיות כדי להציק או לפגוע בילד או לחשוף אותו לתכנים פוגעניים. דוגמאות לבריונות דיגיטלית הן שליחת הודעות טקסט מאיימות או מעליבות בטלפון; פרסום מידע כוזב או תמונות אישיות או פוגעניות ברשתות חברתיות כמו פייסבוק או טוויטר; שליחה באמצעות דוא"ל של ילד אחר הודעות שהופכות את הילד להיראות רע; יצירת דף אינטרנט המוקדש לילד והשם אותו ללעג או ‭- Sexting‬ שליחת מסרים בעלי תכנים מיניים בוטים ותמונות של עצמם בעירום או בעירום חלקי.

על פי סקר שנערך על ידי ארגון הצדקה NCH ילדים בבריטניה, אחד מכל חמישה ילדים חווה סווג של בריונות באמצעות הטלפון או המחשב. בריונות מסוג זה נמצאת בשנים האחרונות במגמת עלייה, וכיום מתחילה להיות בעיה רצינית בבתי ספר, ככל בריונות אחרת.

דיכאון פייסבוק היא שלוחה של אותה בריונות: תחושה של בידוד חברתי  – שאתה נשאר מחוץ מחוץ לאירועים הווירטואליים והחברתיים – או שממש דחפו אותך החוצה באמצעות חרם או הקנטות. לחלופין ילדים יכולים להשוות ללא הפסק את מספר החברים ואת הסטטוס שלהם לאלה של חבריהם, ולחוות את עצמם ככישלון, או כלא פופולריים – לעתים גם ללא סיבה רציונלית. הרי בעולם הווירטואלי אפשר להעמיד פנים ולבנות עולמות דמיוניים ביתר קלות.

לראיה, סקרים שנערכו לאחרונה בארצות הברית קובעים כי ‭22%‬ מבני הנוער מתחברים לרשת חברתית זו או אחרת יותר מעשר פעמים ביום. לפי נתוני פייסבוק, הגולש הישראלי הממוצע מבלה שעה ביום ברשת, לעומת  20 דקות בלבד לפני שנתיים וחצי. 55% מבני הנוער בארה"ב כבר מכורים.

האמת, כרגיל, היא באמצע.

הבריונות הדיגיטלית אכן מרימה את ראשה המטונף. שתי הוכחות לכך הן מאמר מרכזי שהקדיש לנושא כתב העת הרפואי היוקרתי Pediatrics  לפני חודש, בו הוא טוען כי "חשוב שהורים ורופאי ילדים יהיו מודעים ויבינו את האופי של אתרי המדיה החברתית, בהתחשב בעובדה שלא כולם הם סביבות בריאות לילדים ובני נוער". ההוכחה השנייה לכך היא הנחת העבודה שב-DSM-V, ספר האבחנות הפסיכיאטרי של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי וה"תנ"ך" של האבחון הפסיכיאטרי העולמי, שאמור להתפרסם ב-2013, תתווסף אבחנה נפרדת ל"דיכאון הנגרם ממדיה חברתית" (social media depression).

מצד שני, נראה שיש באדם משהו שהולך ומחליד כככל שהוא מתבגר. זהו הפחד. ככל שאנו מתבגרים, אנו מאבדים מהתעוזה שלנו. כאילו אנו צריכים לקפוץ מצוק גבוה לנהר: הנער יקפוץ ואילו המבוגר יהסס. הבטן שלו תכאב – והוא יתיישב לנוח בצד.

ψ

אז מהן הסכנות הטמונות באינטרנט? כתב העת מגדיר כמה נושאים היכולים להוות סיכון לנוער בעת הגלישה באינטרנט, ומחייבים את תשומת לבם של ההורים: שמירה על פרטיות, התנהגות שלא מותאמת לגילם, סיכונים של אינטראקציה עם בני גיל מבוגרים יותר, בידוד חברתי, ניצול על רקע מיני, סכנות מפרסום מטעה, חודרני או נצלני ובריונות דיגיטלית.

הוא גם מגדיר את דיכאון הפייסבוק, "כאשר בני נוער מבלים את רוב זמנם במדיה חברתית, באתרים כגון פייסבוק, ולאחר מכן מתחילים סימפטומים קלאסיים של דיכאון", חוקרים קושרים דיכאון זה לתחושה של חוסר מקובלות חברתית.

מה יכולים ההורים לעשות?

ראשית להתחיל להכיר את העולם של האינטרנט. להיות מיודדים אתו. להפסיק לפחוד ממנו או לחשוב שזה עולם השייך לצעירים. להיפך: האינטרנט מציע עולם מדהים ומלא של מידע שימושי. וכמו כל דבר: צריך ללמוד לסנן ולאזן. יותר מדי זה לא טוב – גם באינטרנט. כדי להיזהר ממשהו ראשית צריך להכיר אותו. אחרת, אתם נהפכים לדודים.

אל תחששו להתערב: הילדים כאמור מחפשים גבולות. הם זקוקים להם. הם גם זקוקים ליד מכוונת ולעזרה. מה שנכון לכם נכון גם להם. היו המדריכים שלהם: למדו אותם לשים גבולות, לסנן ולאזן. שימו גבולות והסבירו את הרציונל העומד מאחוריהם. דברו עם ילדכם על השימוש באינטרנט ועל הסיכונים שבה.

הגדירו ולמדו כללי ההתנהגות ברורים ברשת – היכן מותר לגלוש ולהיכן אסור. כמה שעות ומתי. היו רפלקסיביים לגבי אופיו של הילד או הנער, גילו המשתנה עם הזמן, העדפותיו וכן, גם מה חבריו עושים.

היו חברים של הילדים שלכם במדיה חברתית – במקרים רבים שפורסמו בעיתונות הישראלית והעולמית מצאתי את המשפט הבא בוורסיות שונות: "הכי הטרידה אותי העובדה שהבת שלנו בכלל לא שיתפה אותנו במצוקה שלה. אני עליתי במקרה על כל הסיפור כי אני חבר שלה בפייסבוק". אין צורך להכביר על כך במלים.

עודדו שיחה ושיתוף של רעיונות עם חברים ובני משפחה – בדידות, חוסר מקובלות חברתית ובושה הם הד.נ.א של דיכאון. הפתרון היעיל ביותר להם הם שיתוף והידברות.

תלמדו מהילדים שלכם. למין האנושי יש יכולת מופלאה להתפתח. הדור החדש, כך אני באמת חושב ומאמין, הוא חכם ואמיץ ומוכשר מאתנו. תנו להם את המקום הבטוח לחקור – ותראו איך הם יבואו לשתף, לשאול וסתם להראות לכם דברים. כדאי לכם: זו יכולה להיות הנאה צרופה.

תיהנו: תמיד יש מקרים מצערים, דברים מפחידים, אירועים קשים. במקרה שאתם נתקלים באירוע חריג (ואתם בטח תדעו שהוא חריג – תסמכו על האינטואיציה שלכם) – אל תהססו ותפנו לאנשי מקצוע או ליועצת בית הספר או למחנכת. אחרת, פשוט תנו לעצמכם ולילדים ליהנות ממה שהאינטרנט יכול להציע: מידע, בידור, ודרך להיות בקשר עם משפחה וחברים.

כך אנו אמורים לפעול: המבוגרים שומרים על הילדים, אבל נותנים להם להעז לקפוץ. אחרת העולם היה מאוד משעמם ואפור.

ψ

קישור לאתר הרשמי על בריונות דיגיטלית של המועצה הלאומית למניעת הפשיעה האמריקאית.

ולמכון המחקר לבריונות דיגיטלית, המאגד סיפורים, נתונים ומחקר מ-2002 בנושא. כאן.

המאמר פורסם באתר דה-מרקר.