עם שיא צפייה של 42.5% רייטינג נראה שהתחת של כולנו במים, כדברי "המנצח הגדול של האח הגדול" ג'קי מנחם. תאהבו את זה או לא, עם ישראל מחובר לבית של האח ישירות בווריד, ועכשיו נשאר רק לשאול למה?
- הבן של השכן. תצלום: ערוץ 2, "האח הגדול"
זה בדיוק מה ששאלו אותי בתוכנית "הכל דיבורים" של רזי ברקאי בגלי צה"ל יום לאחר הגמר.
פאנל על האח הגדול אצל רזי ברקאי. משתתפים: מנחם בן, גואל פינטו ואנוכי
במעבר ללינק – ליחצו על מה בוער 27/3 המתינו דקה או שתיים לקובץ להיטען… והעבירו לשעה 01:37:00 בתוך התוכנית.
הנה כמה מהדברים שעניתי:
כפסיכולוג, איך אני מסביר את התופעה של "האח הגדול"?
1. תחושת השתייכות
אחד הפחדים הגדולים ביותר שלנו זה להיות לבד. אנחנו חיים בתקופה של ניתוק. הקהילה התפרקה. למרביתנו אין בית כנסת ללכת אליו. אין תחושה של שכונה. גם המודל המשפחתי המסורתי התפרק – לטוב ולרע. מהניסיון שלי בקליניקה, מטופלים רבים עסוקים בלהשוות את עצמם עם אחרים ובתחושה הזו של נפרדות ושל בדידות בעולם.
מול אלה ה"אח הגדול" נותנת אשליה של ביחד. של שייכות. בכל רגע ביממה אפשר לגשת לשלט ובלחיצת כפתור – אתם בבית. עם הדמויות שכבר למדתם להכיר ולאהוב.
2. מציצנות
וזה מביא אותי לסיבה השנייה למשיכה לתוכנית: יצר המציצנות. או במלים פסיכולוגיות יותר – הצורך להזדהות עם האחר. התוכנית בעצם מציבה בפנינו מראות. פשוטו כמשמעו (כי יש שם אין ספור מראות בבית). עם הזמן וההשקעה שלנו בדמויות אנחנו מוצאים את עצמנו מזדהים אתן. ממש כמו ברומן טוב, אנו כועסים על כך שעתי שוב עוזב את ליהיא. חשים נבגדים כמו אבירם. אך גם מבינים בסתר לבנו את משאלות לבה של ליהיא לאהבה גדולה יותר, שבה היא לא חשה כנועה ומשותקת.
אנו מדמיינים את עצמנו במקום הדיירים או האח הגדול: מה היינו אומרים, כיצד היינו מתנהגים, ושוגים באשליות שבטח היינו מתנהגים טוב יותר. בכך, התוכנית מעניקה לנו את מה שפסיכולוג העצמי היינץ קוהוט קבע כשלושה הצרכים הבסיסיים של העצמי: מישהו להעריץ (אידאליזציה), מישהו להרגיש כאח או אחות (תאומות), והערכה עצמית חיובית (שיקוף).
3. אסקפיזם
החיים במדינה הזו הם, איך נאמר, לא משהו. הראיון שודר מיד לאחר מהדורת החדשות. נאלצתי להקשיב להן רוב קשב. רוצים לדעת מה היה שם? ראש הממשלה נחשד בפלילים, טילים נחתו בדרום, אסונות ביפאן, יריות בסוריה והדובדבן – מציל באיזו בריכה נעצר באשמה שנהג לסחור בסמים עם אלה שהיה צריך להציל אותם.
הבנתם את הרעיון. בשגרת חיים של לחץ לחץ לחץ, אין כמו הבית של האח המשודר 24/7 כדי ליצור מקום לברוח מהמציאות אליו.
יותר מזה. אין פה כבר קונצנזוס על כלום. הבית יוצר אשליה של קונצנזוס. מדורת השבט כבר אמרו. זה נושא שאפשר סוף-סוף לדבר, לריב, לקלל ולהתפייט עליו – ולא לצאת פוליטיקלי אן-קורקט.
4. הכוח לנשים!
מאפיין ייחודי שהיה לעונה הזו של האח, ושכבר כתבתי עליו, הוא הובלת הנשים בבית. בשונה מתוכניות ריאליטי אחרות, למשל "הישרדות" המושתתת על אסטרטגיה או "לרדת בגדול" המושתתת על כוח רצון – ועל כן שתיהן מתאפיינות יותר בהישגיות, "האח הגדול" מתאפיינת יותר ביכולת לאינטילגנציה רגשית וביכולת להסתדר עם אחרים.
בתרבות המקדשת את ההישגיות הגברית, שבה גם אשה מצליחה צריכה קודם כל להדגיש את הבוצ'יות שלה, אני חושב שיש בזה משהו מרענן. נשים, טוענות פסיכולוגיות של המגדר, בנויות אחרת. הפסיכולוגיה שלהן היא פסיכולוגיה של קשרים. וככאלו, הן גם פועלות יותר מתוך התחשבות או לפחות תשומת לב לאחר.
5. והמנצח הוא: מי שהיה הכי "אמיתי"
דבר אחרון וחביב מאוד הוא דבר שנראה לי שהתקבע בגרסה הישראלית של האח בשלוש עונותיה. מי שניצח בסופו של דבר – שפרה בעונה הראשונה, דודי מליץ ב-VIP וג'קי אתמול (וגם אלה שהגיעו למקומות השניים והשלישיים) – הם האנשים שנתפשו בעיני הצופים בבית הכי אותנטיים ואמיתיים.
אלה שפשוט היו עצמם, כמה שאפשר כשיש עשרות מצלמות שמצלמות כל נפיחה שלך. ורק על זה מגיע לתוכנית – שנכון שהיא בזבוז זמן גדול ועדיף לאין שיעור לקרוא בכל מאות השעות שבוזבזו רומן טוב, לנהל שיחה משפחתית או לפחות לצפות באיזו סדרה איכותית – שאפו!
עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה 
מה אתם אומרים על זה?