להגיד לא לרודן – הפסיכולוגיה של התנגדות

התעוררנו בחודש האחרון למזרח תיכון חדש. לפתע נשים ערביות עטויות רעלות נעמדות מול טנקים, כאשר החיילים יורדים ומחבקים אותן. אותן נעליים, שבזיכרון הלאומי שלנו נשארו מאחור במדבר, כאשר בעליהם חסרי השם ברחו מפחד החייל הציוני הגיבור, פתאום נישאות בידי אלפי אנשים בעלי פנים בראש חוצות, בכיכרות, ברחובות. המחאה הערבית קיבלה פנים. לפתע יש בצד השני אנשים. יש להם ילדים, רצונות, תקוות, פחדים. לפתע אנו שואלים את עצמנו – מה קורה אתנו? היכן המחאה שלנו?

חזק על גדולים. את התמונה מצאתי בבלוג המעניין "תיקון עולם"

אז מה קורה כאן בעצם? מהפכות היסמין או הפייסבוק שהחלו בתוניסיה ובמצרים וממשיכות עתה בתימן, לוב, איראן ומרוקו – מסמנות גם עידן חדש באזורנו (אולי) וגם עידן חדש בתולדות ההפיכות המדיניות.

האם פייסבוק וטוויטר הוציאו את האנשים המוכים לרחובות נגד המתעלל שלהם? סביר שלא. הכעס, המרמור, הניצול והתסכול היו שם הרבה לפי כן. אך האם הם האיצו את התהליך? בהחלט.

כיצד הן עשו זאת, ואילו גורמים פסיכולוגיים שיחקו כאן תפקיד? הרשת החברתית מספקת לאנשים כמה תפקידים שעזרו מאוד להאיץ את תהליך ההתקוממות וההפיכה בעולם הערבי:

1. התארגנות והתאגדות – אילולא הרשת, אנשים לא היו יודעים על האירועים. הרשתות החברתיות נותנות לאנשים כוח להתאגד ולהתארגן מול המתעלל, במשאבים מועטים יחסית ובמהירות.

2. גיבוש "הסיפור הקולקטיבי" – חשוב הרבה יותר ממתי לומר את הדברים זה מה אומרים. גם כאן הרשתות החברתיות, על תכונותיהן הוויראליות, משמשות כלי לגיבוש הסיפור הקולקטיבי המנצח. ברגע שיש מאסה קריטית מספיקה שמספרת או מקשיבה לסיפור מסוים – הוא נהפך לסיפור הקובע.

3. יצירת לחץ בינלאומי – האינטרנט הוא השכונה העולמית. הילד המוכה יכול לבוא כיום ולאזור אומץ "לספר" את הסיפור שלו למבוגרים האחראיים בשכונה, כדי שיוציאו אותו ממצב הביש שבו הוא תקוע. זה בדיוק מה שהתוניסאים והמצרים עשו. הם סיפרו לוושינגטון ולאירופה (ולעצמם) שדי! מספיק כבר שקומץ באוכלוסייה מרוויחים מיליונים וכל השאר מגרדים 100 דולר לחודש.

4.  שואבים אומץ מהחבר'ה – בא מחמוד ממרוקו או ג'אמל מתימן לכיכר המרכזית (האינטרנט הלא מצונזר) ורואה שהמהלך של חברו סמיר ממצרים הצליח. הוא מקבל אומץ – וחוזר הביתה עם כוחות מעודדים – אני גם אעשה מהפכה אצלי!

φ

מהפכות קורות כשמיואשים

אז אנו רואים שמהפכות מואצות על ידי מאסה קריטית של אנשים המתחברים יחד למטרה מסוימת ומתחילים להאמין בה. הם צריכים סיפור להאמין בו, הם צריכים "סטיניג" מסוים – כלומר אמצעי להעביר את הסיפור הזה, והם צריכים שילחצו עליהם מספיק כדי שירגישו שאין להם כבר ברירה – הם הולכים על זה עד הסוף.

תובנות אלה יכולות להיות מנוצלות על ידי רודנים – או מפלגות מניפולטיביות כמו האחים המוסלמים במצרים – או דווקא להוביל לעולם דמוקרטי וטוב יותר. מסתבר שזה פשוט יותר מכפי שאנו רוצים להאמין. רוצים הוכחות. בבקשה:

אחד מהניסויים הפסיכולוגיים המפורסמים ביותר היה ניסוי הצייתנות של סטנלי מילגרם, שנערך בתחילת שנות ה-60. מיליגרם אמר למתנדבים שהוא בוחן אם אנשים יזכרו צמדי מלים באופן מדויק יותר בתנאי לחץ. אם, למשל, יחברו את אברי המין שלהם לחוט חשמלי המחובר למצבר מכונית, ומישהו יאיץ את המנוע בכל פעם שהם ישכחו את צמד המלים.

מילגרם היה כמובן ממזר גדול. הניסוי למעשה היה לראות אם המתנדבים שלו היו ממשיכים לחשמל את המתנדבים המסכנים – אפילו כאשר הם סבלו כאב מחריד, או אפילו כאשר המתנדב (שהיה שחקן) נפגע קשות. כיום האתיקה של ניסוי כזה היתה מוטלת בספק, בין היתר משום שהוא גרם לנזק פסיכולוגי משמעותי בקרב משתתפיו.

פרופ' פיליפ  זימברדו מאוניברסיטת סטנפורד מסביר כי העריכו שרק 1% מהסטודנטים ימשיכו בניסוי – כי זהו האחוז של אנשים פסיכופתיים, כלומר ללא מוסר, באוכלוסייה – אבל בפועל האחוזים שהמשיכו לענות את האנשים מהצד השני של המכונה היו גבוהים בהרבה. רוצים לנחש? שני שלישים. 6 מתוך 10 סטודנטים "רצחו" או "עינו" את המתנדב שלהם. חלקם התלוננו על כך, התייסרו וכאבו – אך המשיכו בניסוי. פשוט כי כך הורו להם.

זימברדו ערך ניסוי נוסף בשנות ה-70 – ניסוי הכלא. הפסיכיאטר לקח 24
ניסוי הכלא של זימברדו. מקור: אוניברסיטת סטנפורד

סטודנטים מהאניברסיטה (סטנפורד – בכל זאת אוניברסיטה נחשבת) וקבע להם תפקידים של אסירים או סוהרים בבית סוהר דמה בקמפוס. לאחר כמה ימים בלבד, 1/3 מהסוהרים הציגו נטיות סדיסטיות,  עורכי הניסוי נאלצו להוציא שני אסירים בגלל טראומה רגשית, והניסוי כולו הסתיים לאחר 6 מתוך 14 הימים המתוכננים.

הניסוי הראה איך אנשים נורמליים יכולים להיעשות תוקפניים ומתעללים במצבים המעודדים או מאפשרים זאת.
ψ
איך זה נוגע אלי?

מסקנות הניסויים הללו העלו פולמוס פסיכולוגי ופילוסופי רחב היקף לגבי הרוע של בני האדם והצייתנות שלהם – בעיקר כאשר המצב אינו באחריותם וכך הם אינם פוחדים מעונש. לא אכנס לאלה כאן, מידע רב על כך ניתן למצוא באינטרנט. תתחילו כאן. ואולם מה זה אומר עלינו כבני אדם בבואנו להתמודד עם דרישות החברה ודרישות של – להבדיל אלפי הבדלות – הורינו, בן זוגנו, מורינו, הבוסים שלנו ודמויות סמכות אחרות בחיינו?

נראה כי כאשר אנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב לאותם דפוסי התנהגות מול ההורים, בן הזוג או במקום העבודה, אנו יכולים לשאול את עצמנו – האם אנו שוב שבויים בהרגלים של ציות וביטול עצמי? האם אנו לא עושים שינוי כי "נוח" לנו? או אולי לא מספיק רע לנו כדי להתאמץ ולשנות את המצב הקיים? אולי אנחנו דווקא עושים לאחרים דברים לא הכי טובים, ומתרצים זאת בכך שהדברים אינם באחריותינו? כך אנו גם לא חוששים שנענש על כך?

תהיו כנים עם עצמכם – כמה פעמים אמרתם לעצמכם אני חייב להעז להתקדם בעבודה, אני חייב לומר לבן הזוג שלי ככה וככה, אני חייב להתחיל לעשות דברים שאני מפחד מהם. אך דחיתם את זה ליום "נכון" יותר. האם לא הגיע היום לגבש סיפור חדש ולצאת למהפכה קטנה משלנו?

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s