העבודה היא חיינו – על הקשר בין זהות לתעסוקה

כששאלו אותנו כשהיינו ילדים מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים, אמרנו טייס, רופאה, נגר או אסטרונאוטית. כשמישהו זר שואל אותנו ברחוב "מה אתה עושה?" ברור לנו שהשאלה היא במה אתה עובד. בקיצור: העבודה מגדירה את זהותנו. כלומר את איך שאנו תופשים את עצמנו, ואיך שהחברה תופשת אותנו. היא גורמת לנו להרגיש חיוניים, חשובים, בעלי ערך ומוערכים. כיצד משפיעה העבודה על מצב הרוח שלנו? הזוגיות? קשרינו עם הילדים? התוכניות שלנו לעתיד? ואיך שאנו מתבוננים על עצמנו המראה?

מה מעניקה לנו העבודה ברמה הנפשית והרגשית?

1. תחושה של המשכיות – עבודה מעניקה מסגרת ושגרה. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה נעשה מחר ובעוד שנה. יש לנו תחושה של כיוון ושל מטרה. משהו מניע אותנו. תחושת ההמשכיות הזו היא אשליה קיומית הישרדותית, בדומה לביטחון שנוצר מהאשליה שמחר תזרח שוב השמש (למרות שאם תחשבו על כך, אין לנו כל ביטחון שאכן כך יקרה). בלעדיה קשה מאוד להרגיש "נורמליים". בלי אשליה זו, היינו חשופים לחרדה קיומית בלתי נסבלת.

2. במה לפירוק ההישגיות והתחרותיות – שהן ביטוי מעובד של תוקפנות. ילדים מדגימים זאת הכי טוב. "תפשתי אותך!", מתפקעת הילדה, תופשת את אמא שעושה את עצמה בורחת. בעצם היא פורקת כעסים בלתי נסבלים על אמא, והיא מתענגת על רגע הכוח שבו ניצחה את אמא הכל יכולה. כמבוגרים אנחנו מוגבלים הרבה יותר. תארו לעצמכם שאתם שואגים במשרד "הראיתי לכם!! כולכם טעיתם! ניצחתי!!! אני הככככי שווה!" אחחח, כמה רווחה נפשית ורגשית. ואיזו מהומה. וכמו שהילדה כבר החלה ללמוד להדחיק ולתעל את הכעסים אל המשחק, כך אנו המבוגרים מתעלים את הפנטזיות ההירואיות שאנו גיבורי על לכללי המשחק החברתיים והמקצועיים. אם בדרכים פאסיביות: אני אהיה ראש קטן ואתענג על כך שאני "מראה להם" ומשפיע על המערכת בכך שאני מאט את הקצב הכללי; ואם בדרכים אקטיביות: להתבלט, להוביל, לקבוע את פני הדברים. אלה ואלה, הן צורות מקובלות (ומודחקות) של תוקפנות.

3. בניית ערך עצמי – מה עוד גורם לנו להרגיש טוב כשאנו עובדים? כסף? מובן מאליו – אך לא מספיק. כל יועץ ארגוני יאמר לכם שתגמול עובדים נכון אינו רק תוספת שכר. עובדת חיים ידועה היא שנתאים את רמת ההוצאות שלנו לגובה ההכנסות, ותוספת השכר האחרונה תעלם מהר מאוד אל תוך האוברדראפט בבנק – שימשיך לגדול. מה שחשוב יותר לעובדים כדי שירגישו מרוצים הם ביטחון תעסוקתי ומשוב חיובי מהבוסים. כלומר לדעת שהם חשובים וחיוניים למערכת, וכן – חשובים לא פחות מאחרים.

4. ביטחון, ביטחון, ביטחון. הביטחון התעסוקתי הוא מרכיב משמעותי בתחזוק הערך העצמי (ראו סעיף קודם), בלעדיו – ראו ערך פירמידת הצרכים של מאסלו – האדם עסוק בהישרדות. הרי חשבונות צריכים לשלם. אנשים שלא נמצאים במעגל התעסוקתי חיים בחוסר ביטחון אובייקטיבי, שפוגע ביכולתם לנהל משק בית ואורח חיים תקינים. בקרב זוגות נשואים, מי שנפגע מכך יותר הם הגברים, משום שעדיין אנו שבויים בתפישות חברתיות מסורתיות של תפקידים גבריים ונשיים. הגבר אמור להיות המפרנס. הוא לא אמור לשבת בבית. אישה שאינה עובדת, קל לה יותר לתרץ זאת לעצמה לפחות מול הסביבה – היא כרגע עושה לביתה – כל עוד מצב זה לא נמשך זמן רב מדי. גבר שעושה לביתו צריך להיות בעבודה. כמה עשורים אל תוך המהפכה הפמיניסטית, עדיין מותר להיות אבא רק אחרי 6 בערב ובסופי שבוע.

5. מימוש עצמי וחברתי – לבסוף מגיעה המלכה של העידן של ימינו – המימוש העצמי. אם היו שואלים בן של איכר במאה ה-16 מה הוא רוצה להיות שיהיה גדול, רוב הסיכויים שלא היה מבין את השאלה. בני הבייבי-בומרס, ילידי הדור ששרד את מלחמת העולם השנייה, בני ה-60 ובכירי המשק של ימינו אמרו "נעבוד בכל מה שיפרנס אותנו בכבוד". בני ה-30, יאמרו "אנו רוצים למצוא את מה שעושה לנו את זה בעבודה". בני דור המסכים, המתחילים את חיי העבודה שלהם היום, יושבים בקליניקה ושואלים "בשביל מה לעבוד? יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות". הם מחפשים מימוש יצירתי, חברתי, אישי ומקורי לאישיות הייחודית שלהם, לחלום הפרטי שלהם. הם מאמינים שהממסד מקצץ בכנפיים של היצירה עוד מראשית בית הספר. שהעבודה ממשטרת אותך, מוחקת את זהותך האמיתית בעודך מאמץ זהות כוזבת ו"דפוקה". הם חרדים להיות ההורים שלהם. אך לאורך השנים הם גם כואבים לשלם את מחיר החופש – חוסר ביציבות, בסדר, בחברת אנשים מאתגרים ומעוררי השראה ובנורמליות.

ψ

מי שהתמודד בשנה האחרונה – בשל המשבר הכלכלי או ללא קשר אליו – עם פיטורין, חוסר קידום, ירידה בהיקף העבודה או ההכנסות (אם אתם עצמאיים), ירידה בשכר ואף פיטורים של חברים לעבודה חווה ביתר שאת חוויית הישרדות. בעצם הוא או היא נאלצו התמודד גם עם החרדות שאשליית ההמשכיות נותנת. אלה חרדות לא פשוטות: האם אני ראוי?, האם אני נורמלי?, האם אני גבר?, האם אני אבא ראוי? האם אני בעל מספק? האם אני אמא ראויה? האם הילדים סובלים בגללי? האם אני בן אדם שווה? האם יש סיכוי שאצליח לשפר את מצבי?

גם אנשים שלא חווים חרדות ביומיום יושפעו באופן לא פשוט משאלות מעין אלה. אם הן לא יציפו, הן יכולות להתקיף במקומות אחרים – ברמה הגופניות והבריאותית בקשיי שינה, חוסר שקט, דפיקות לב, תחושות מחנק, כאבי ראש, מגרנות, כאבי חזה. ברמה הרגשית הן יכולות לבוא לידי ביטוי באחד או בכמה מתסמינים הבאים: מתח, רמת כעס גדולה, חוסר סבלנות, נטייה להתפרצויות זעם, קשיי ריכוז, אפתיה, עייפות, דיכאון, ייאוש, מחשבות אובדן ומריבות מרובות עם בני הזוג.

טיפול פסיכולוגי, תרופתי, קבוצות תמיכה ואימון אישי הן חלק מהגישות שיכולות לעזור לעבור את תקופת המשבר – שאורכת בין שנה לשלוש שנים, לפי מחקרים. מחקר חדש ורחב היקף (שארך 19 שנים) ושפורסם החודש בביטאון למדעי המוח, פסיכולוגיה וכלכלה, קובע כי אמנם לאורך זמן שבעה מתוך עשרה אנשים מסוגלים להתמודד יחסית טוב עם אובדן עבודה, ויחזרו לעבוד בתוך שנה בממוצע  – בעיקר אם הם הרגישו טוב עם עצמם וחייהם לפני הפיטורים. אבל דווקא אלה הם האנשים שסביר שיחוו את המשבר הקשה ביותר בתקופה הראשונה, עם אובדן מקום העבודה.

גם בתקופות יציבות יותר, של שגרה, העבודה או היעדרה הן נושא מרכזי בזהות של אדם ובטיפול הפסיכולוגי. אם הוא מאושר בה או מתוסכל, אם הוא מצליח לאזן בין הקריירה למשפחה או לא, אם הוא מתקדם או הולך אחורנית.

וג'ראר דפרדייה אמר על העבודה בספרו "מכתבים גנובים": "העבודה היא בהחלט מה שהופך אותך למבוגר, מה שמביית את כישרון הילדות, קוטל אותו. אבל אני חושב שבית הספר גרוע עוד יותר מזה".