כולנו אחראים לרצח הילדות ברעננה

א' נראה כמו מתאבק מזדקן בליגת ההיאבקות WWF שהלבישו לו טרנינג כחול ישן ודהוי של בית חולים.  בגיל 55, עם קול סדוק וריח עז של סיגריות, א' חי בדירת עמידר קטנה, אבל בדרך כלל הוא מעדיף להעביר את הימים בבית אמו המזדקנת.  הבעיה היא שאמו כבר התעייפה ממנו, אין לה יותר כוחות.

מגיל 22 א' מעביר כמעט שישה חודשים מתוך כל שנה נתונה סגור במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה (שזה בערך 17 שנים מחייו בתוך המחלקה!), לאחר שלא לקח את הכדורים, ונכנס להתקף מאני.  קצב הדיבור שלו מתחיל לעלות טורים, עד שמשפט אחד מתחיל לפני שהקודם הסתיים.  הרעיונות מתבלבלים לו ומלה בתוך משפט אחד מקפיצה אותו למשפט אחר בנושא אחר לחלוטין. פסיכיאטרים קוראים לזה סלט מלים. מאושפזים קוראים לזה "תרגיע בנאדם על מה אתה מבלבל את המוח?"

א' מפסיק לישון.  במקום הוא עובר לנפילות קצרות של תשישות, שאורכות עד שרכבת ההרים המחשבתית גוברת על התשישות.  הוא בקושי אוכל – בשביל זה יש סיגריות. הוא מצחקק, אישוניו מאיימים להתפקע מעיניו והמוח נכנס לסיפורים מעגליים.

 

"אני הייתי מוחמד עלי.  אף אחד לא היה יכול עלי.  אני זוכר בצבא, הייתי כזה גדול (הוא מנפח את הגוף כמו שרירן).  תראה אותי היום.  אפרוח".  זה סיפור חביב עליו.  במחלקה שמעתי אותו אולי באלף גרסאות.  "מה שלומך ד"ר", הוא מחייך בלבביות.  "אני חייב לספר לך משהו.  אני לא כל כך מרגיש טוב.  אתה יודע אני הייתי מוחמד עלי…"

א' סובל מסכיזופרניה פרנואידית והבפרנית (כלומר עם התנהגות לא אחראית ולא צפויה מראש וחשיבה שאינה מאורגנת עם דיבור לא הגיוני).  בנוסף, במישור הרגשי, א' סובל ממאניה דיפרסיה חמורה.  בכל אשפוז היינו מחייבים אותו לקחת את הטיפול התרופתי.  הבעיה היא שברגע שא' היה יוצא משער בית החולים הוא היה מפסיק את הטיפול, בתוך כמה שבועות היה מצבו מידרדר, ובתוך חודש עד חצי שנה האחים המאשפזים היו מביאים אותו למחלקה שוב.  אם הוא במאניה – כולו חיוכים, ואם הוא בדיכאון – שבר כלי.

יום אחד קיבלתי טלפון מאחותו: "תשמע כבוד הפסיכולוג, אנחנו חייבים להיפגש".  בשמחה.  בפגישה עם האם המבוגרת והאחות שמטפלת בה פרשו לי השתיים את הצד של המשפחה את החיים עם א' – בן, אח, דוד ואדם אהוב, אך גם חולה נפש לא מטופל, שמגיע לאלימות פיזית ומילולית הפוגעת בבני המשפחה.

"אני מפחדת.  בפירוש.  קשה לי להגיד את זה.  הוא הבן שלי ואני אוהבת אותו.  55 שנה אני מגדלת אותו, יש לי 8 ילדים.  אבל אני כבר מבוגרת.  אין לי כוחות יותר", אמרה לי האמא.  ראיתי את הפחד בעיניה.  את ההשלמה וההבנה שא' באמת חולה.  שמשהו משתלט עליו, או שמשהו בתוכו לא תקין – לא משנה – אבל כשהוא לא בסדר, אז זה לא הבן שלה יותר, מתוכו יכול להתפרץ גם צד אלים ומסוכן.  "הוא בנאדם נשמה, מלאך, לא יכול לפגוע בזבוב.  אבל פתאום הוא מתהפך ואז הוא מגיע למצבים ממש אלימים", הן אמרו לי.  "הוא ישב בסלון ולא הסכים לזוז.  שום דבר לא עזר.  הוא ישב בכורסא והתחיל לצעוק וכל מי שהתקרב אליו הוא הביט בו במבט מאיים כזה.  אי אפשר היה להזיז אותו משם.  דוגרי, אנחנו מפחדות".

"מה הייתן רוצות ממני.  מה הייתן רוצות שיקרה בשיחה הזו", שאלתי.

האמא השפילה את מבטה.  הרגשתי שהיא לא ישנה כל הלילה ולא תישן גם את הלילה הבא על מה שהיא הולכת להגיד: "אני לא רוצה שתשחררו אותו".

ψ

זה נשאר בי חזק המשפט הזה.  הידהד בי.  אם אמא – שנראית כמו אמא שסך הכל איכפת לה – הגיעה למצב כזה שהיא מבקשת להשאיר את בנה סגור במחלקה פסיכיאטרית, אז כנראה היא מרגישה משהו.  על אינטואיציה של אמא אל תתווכח, אמר מי שאמר.  ולרוב – צדק.

ואז הגיע הדבר הזה שנקרא מציאות.  והחוק.  כלומר, מה שהמחוקק במדינת ישראל משאיר בידי הצוות הרפואי והטיפולי, וצוותי הרווחה שמטפלים בפגועי הנפש.

ראשית, מה מאפשר החוק?  ובכן, זה החלק הפשוט, כי החוק אינו מאפשר הרבה.  אשפוז בכפייה, בניגוד לדעתו של אדם, יכול להיעשות רק אם הוא במצב פסיכוטי (כלומר אינו יכול להבחין בין דמיון למציאות) וגם הוא מהווה סכנה ברורה ומיידית לעצמו או לאחרים. כלומר אם מישהו אינו במצב פסיכוטי – כמו במקרה של א' לקראת סוף האשפוז – אי אפשר להשאיר אותו באשפוז בכפייה.

יתרה מכך, יש מה שנקרה טיפול בקהילה בכפייה.  לא שיש בכך אפשרות למנוע אסונות כמו הרצח האחרון ברעננה, שם רשויות הרווחה ביקרו את האם כמה ימים לפני שרצחה את הבנות, אבל בכל זאת זה מאפשר מעט ניטור.  אז כאמור אפשר לאלץ משתחרר מבית חולים פסיכיאטרי להגיע למרפאה ציבורית למעקב תרופתי אחת לשבוע.  אבל אין כל שיניים לכפייה: זו יותר המלצה מאיום.  אם המטופל לא יגיע לבדיקה, אי אפשר לאשפזו בכפייה – כי שוב, הוא לא עומד בקריטריונים לאשפוז בכפייה שנכתבו לעיל.

ψ

ועתה לילדים שנרצחו.  רוני ונטלי אלוני, בת 4.5 ו-6.5, נרצחו בשבוע שעבר בחניקה על ידי אמן.  אור, בן 5, רוני, בת 8, ועומר, בן 10 בן דרור נרצחו על ידי אביהם איתי בן דרור בדקירות סכין ביולי.  פרומה אנשין, בת שמונה חודשים, נרצחה על ידי אביה נחמן בדצמבר 2009.

בשלושה מקרים מזעזעים אלה נרצחו בשנה אחת בלבד 6 ילדים וילדות על ידי אביהם ואימותיהם.  בכל המקרים ההורים היו מעורערים בנפשם בדרגה זו או אחרת, ומוכרים למערכת הפסיכיאטרית כמו גם למערכות הרווחה.  

אבל המערכת כבולה.  ביולי, לאחר רצח ילדי בן דרוד ועוד לפני שהובאו לקבורה, שר הרווחה יצחק הרצוג יצא בהודעה לתקשורת שהוקמה ועדת חקירה לבחינת המקרה והנושא, ושתוצאותיה יפורסמו בתוך 30 יום.  זה לא קרה, מדווחת כתבת הרווחה של "הארץ", דנה ויילר-פולק.

אז בפעם הבאה שאבא או אמא ירצחו כאן את הילד שלהם – אל תאשימו את עובדי הרווחה או את צוותי בתי החולים שעושים עבודה בתנאים לא תנאים ובשכר עלוב.  תאשימו את השרים שלנו שלא מקדמים דבר מלבד את הכיסאות שלהם.

או עדיף – תאשימו את עצמכם שצקצקתם – ועברתם לעמוד הבא בעיתון.