אלילי התחתונים או למה דנה ספקטור עזבה את הבית

 

דנה ספקטור ואלכס. כבר לא? תצלום: אלירן אביטל

דנה ספקטור רצה לספר לנו את הצד שלה במשולש הרומנטי הלוהט של סתיו 2010 וקטעה את החופשה שלקחה על עצמה מטוריה במוסף סוף השבוע של "ידיעות". על הדרך מוזס עשה סיבוב והעלה את החשיפה של עמוד הפייסבוק של העיתון עם טיזר בדמות שלוש פסקאות ראשונות מהטור המיוחל כבר ביום חמישי.

"מסתבר שאני מסוג הנשים העמוקות האלה, שלום לך אליזבת טיילור, שאין להן בעיה לזרוק ברגע אחד שמונה שנים וחצי", היא כותבת בסגנונה החד, האמיתי, הקצבי, האני-שמה-לכם-הכל-בפרצוף, שהפך אותה לאחת הסיבות לכך שאנשים קונים "ידיעות אחרונות" בשבת. "מה שהכי מפחיד אותי במה שקורה ביני לבין א'.. שאני לא זוכרת שום דבר, אפס, כלום, משמונה שנים וחצי של חיים משותפים".

טוב, עזבה את הבית. נרגענו. אבל למה לרוץ לספר?

עוד ב-1934* קבע פרויד שנפש האדם נקרעת בין שני יצרים מנוגדים – יצר החיים ויצר המוות. הראשון דוחף אותו לעשייה, להתרגשות, למיניות, למה שספקטור נזכרת בהתרגשות ש"כמעט התעלפה מהגוף של א' כשהוא הוריד חולצה בפעם הראשונה". יצר המוות לעומתו אינו רק הרס עצמי – אלא הוא גם הרצון לחזור אל הרחם, לנוח, להישכח. אבל זה בדיוק מה שכל כך מפחיד את ספקטור – ואת כולנו – עוד ימים של שגרה חסרי ייחוד. "מה שאני לא זוכרת זה את הימים, אלפי הימים הקטנים והשגרתיים שעברו עלינו ביחד. הם מרוחים אצלי כמו מלט על קירות המוח, עוד שכבה ועוד שכבה של ימי גבס אפרוריים, מונוטוניים, לא מתלבטים". זהו פחד המוות. כך בדיוק הוא נשמע.

אבל אצל ספקטור אימת השגרה היא כאין וכאפס מאימת השכחה הציבורית. מילא לזרוק קשר של שמונה שנים וחצי לזבל, מילא להשאיר ילדה בת ארבע עם זוג הורים גרושים בגלל שלאמא אין להט בנישואין, על כל אלה היא יכולה ללכת לכל אותן "עשרות מטפלות זוגיות עם קלסרים" שהיא כל כך עסוקה להשחיט ולקלס. או שלא. את החיים שלה היא תחייה.

בכלל, אין לי שום עניין עם דנה הפרטית. זכותה לחיות את חייה. זכותה להחליט אם חיי נישואיה מרגשים אותה או לא. עם הפצעים של א', ושל מ' בת הארבע ושל עצמה ושל האשה של ההוא שהיא יוצאת אתו עכשיו ושהיה לה "משהו חזק אתו", גם אם זה לא סקס, היא תחייה. לא אנחנו. גם ההוא הלך לטלוויזיה ופער את עצמו ומשפחתו וגרושתו וילדיו בפני עמישראל ואשתו. ובוא נהיה הוגנים, הוא עזב את אשתו השנייה הזאת לפני ספקטור, לפי השמועות לפחות.

עם דנה הציבורית יש לי כאן עסק. כי למה לרוץ לספר? ועוד על שני עמודי עיתון? מה קרה עם צנעת הפרט? איפה השמירה על זכות הילדים לגדול בלי שהעין הציבורית תחדור לתחתונים של ההורים שלהם?

"תוכנויות הריאליטי מפנות את אור הזרקורים לאותו תהליך מופלא אשר במהלכו הופך האדם לאליל", מסביר הפסיכולוג וחוקר התרבות קרלו שטרנגר בספרו האחרון. זהו לא רק ההסבר להצלחה של תוכניות הריאליטי אלא גם לשאיפה של האדם בין זמננו להיות מפורסם. הידוענות, הוא מסביר, מגלמת פנטסיה של שיבה לגן העדן של הנצחיות ואת הכמיהה של האדם להיות נאהב, כמו בילדות המוקדמת, בעבור היותו הוא עצמו. הפרסום לפיכך ממציא את האדם כבן אלמוות, ותוך כדי כך ממסך את הפחד מחדלון הגוף – ובעצם משמש התגוננות מפני המוות או מפני אפסיותם של החיים.

וזה לא נשאר בחלל ריק. מסקר שנערך לפני מספר שנים עלה כי שאיפתם העיקרית של מתבגרים ומתבגרות בני 13 עד 18 בישראל היא להיות מקובלים, ויותר מכך להיות מבוקשים. החלום שאותו היו רוצים להגשים הוא להיות מפורסמים. לא רופאים, לא עורכי דין. מפורסמים. הפרסום שווה בעיניהם כסף, ומאפשר מבחינתם "לעשות מה שאני רוצה וגם להעניק לאחרים".

"שאיפתם של רוב בני הנוער להיות מפורסמים נובעת מתוך ההזדהות עם דמויות מפורסמות מגיל צעיר", הסבירה רקפת שטראוס, מנכ"ל מכון המחקר אינסייט המתמחה בבני נוער לעיתון "מעריב". "מפורסם הוא בעיניהם אדם שהצליח. ככל שיותר אנשים רואים אותך, אתה נחשב למוצלח יותר – וזה שווה להצלחה חברתית".

מה שספקטור ודומיה עושים יש לו השפעה משמעותית על בני הנוער כיום. הם המשפיעים העיקריים. הם מושאי ההערצה. הם נושאי הלפיד. כוכבי העשיתי את זה ללא כישרון מיוחד. כוכבי האני עצמי. כוכבי אני מדבר על חיי. כוכבי "כוכב נולד" ו"לרדת בגדול", "מחוברים", "מחוברות", "מקושרים", "מקושקשות".

כך מדריך אתר המכין בני נוער לאודישנים לתוכניות ריאליטי. כי אם אתם רוצים להיות מפורסמים, צריכים להתחיל איפשהו:

"כדי לעבור בהצלחה אודישנים לתוכנית ריאליטי אתם צריכים להיות עם ביטחון עצמי. אין צורך בכישרון או ניסיון קודם במשחק. המלהקים מחפשים דמויות מענייניות, צבעוניות, מכל הסוגים ומכל הקצוות לכן חשוב.. לנסות להביא משהו חדש, מרענן ומיוחד! המלהקים מסתכלים על מאות מועמדים ולכן באמת חשוב לבלוט באופן יוצא דופן, אז תעשו עבודה רבה על עצמכם ותשימו דגש על הצד הזה באישיותכם שיוכל לכבוש את המסך ויותר חשוב את המלהקים"

נראה כי ספקטור עשתה שיעורי בית ושיננה את הכללים היטב. היא תקצין את הצד באישיותה שיימכור עיתונים לשבת – והעיקר להישאר מפורסמת, נערצת, מדהימה.

בעצם – גדולה מהחיים עצמם.

אלילה.

אלילת התחתונים.

ושא', מ' וכ-ו-ל-ם יישארו זכרונות רחוקים.

* "תרבות ללא נחת", זיגמונד פרויד, 1934

2 comments on “אלילי התחתונים או למה דנה ספקטור עזבה את הבית

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s