להאשים את הזרים בכל הבעיות שלנו זו נטייה הכי אנושית שיש. אנשים עושים זאת ברמה הלאומית (מי לא שונא יהודים), אנשים עושים את זה על אנשים שלא מהעדה שלהם (אשכנזים, מרוקאים, רוסים, אתיופים, שחורים, לבנים) ואנשים עושים זאת גם ברמה הזוגית והפסיכולוגית – אנו מאשימים את בן הזוג בצרות שלנו ומחכים לעד שהם ישתנו כדי שיהיה כבר טוב יותר – אוף!
כבר צחק על זה הסטנדאפיסט האמריקאי הגדול (והאפרו-אמריקאי) כריס רוק שירד על אחיו האמריקאים: "הרשויות עושות כזה עניין מהגרין קארד, אבל מה כבר אתם עשיתם כדי להיות אזרחי ארה"ב? בסך הכל אמא שלכם השריצה אתכם על אדמה אמריקאית".
אפשר להבין את הנטייה שלנו להתחלק לקבוצות ולשנוא את האחר. אנו מרוויחים מכך כל כך הרבה. קודם כל אנו מקבלים מכך חלקים מהזהות שלנו. קל לנו יותר להגדיר את עצמנו לפי מה ששונה מהאחרים מאשר מה שדומה להם. אני לא רועש כמותו, אני לא שמרני כמותו, אני לא טיפש כמוהו, אני לא עצבנית כמוה, אני לא שמנה כמוה, אני לא ברברי כמו ההוא שם, אנחנו מפותחים יותר, מתקדמים יותר, מוסריים יותר, מובחרים יותר.
שנית – תחושת השייכות. ביחד ננצח. מלחמה מקרבת לבבות. קל לנו יותר להזדהות עם אחרים סביב תחושת השליחות שקיימת בעימות מול אויב משותף. אנו בטוחים שאנו מגנים על היקר לנו אל מול נזקיו. אין כמו אויב מר ואכזר ליצור אחדות ושייכות, ומצד שני, למחוק את השונות, את החשדנות וחילוקי הדעות הקיימים בין חברי הקבוצה כאשר אין במי להילחם ביחד. קחו את האויב, ומיד הבקיעים והקונפליקטים יופיעו בין חברי הקהילה.
וזה מביא אותי ליתרון נוסף שאנו מקבלים מלשנוא את האחר – יש את מי להאשים במצוקות של חיינו. הם אלה שלוקחים לנו את העבודה או אלה שמביאים פשע שלעולם לא היה פה.
ברמה המשפחתית, הזוגית או במקום העבודה אנו נוטים לעשות בדיוק אותו דבר. להפיל את האחריות על הצד השני ולהרגיש צודקים, צדקניים ואף בעלי דעות וגבולות ברורים. אבל אנו משלים את עצמנו: אם בעלי יתחיל לקחת על עצמו יותר מעורבות בבית, אני אסכים ללכת לקראתו יותר בחינוך הילדים. אם החברה שלי תסכים להתלבש יותר כמו שאני מפנטז ורוצה, אני אפסיק לרדת עליה. אם הבוס שלי היה יותר מתחשב, הייתי משקיע יותר בעבודה, וכדומה.
אלה אשליות. אם אנו רוצים בשינוי אמיתי – אנו צריכים להתחיל ליצור אותו בעצמנו, ללא קשר לאחר. האחר כבר יישר קו – או יעוף קיבינימט. כך זה עובד באמת בזוגיות. כך זה עובד נכון בהורות. וכך זה צריך לעבוד, לטעמי, גם בענייני חברה וקהילה – ואני לא נכנס כאן לאף צד פוליטי של המפה.
הפתרון הקל תמיד נעוץ בשינוי של האחר, כי להתבונן בעצמנו ולהעז לתלות את האשם בנו קשה הרבה יותר. כך צריך להתמודד עם חוסר הצדק בחיינו אנו, עם האשמה שבטעויות שלנו, עם הפגימות שלנו, חוסר השלמות, הכיעור, הבזבוז, הרוע, הקנאה ואולי אף האכזריות שקיימת בנו. ועד אז – נמשיך לצפות ב"מד מן", נמצא תמיד את מי לשנוא ובמי להילחם ונקטר על כך שאנו ממתינים לשווא לשינוי שאף פעם לא מגיע.
עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה 
כמה שזה נכון… תמיד קל לשנוא את השונה…