מחוברים למה?

רן שריג ונירו לוי יושבים באוטו, מעשנים בקצב ומנהלים שיחת גברים.

רן שריג: תגיד, איך אשתך קיבלה את זה שהתחתנת?

נירו לוי: את מה?

רן: את זה שהתחתנת.

נירו: מי, גרושתי?

ר: גרושתך.

נ: איך היא קיבלה את זה?… בסדר, הן בקשר טוב. כשהיא לא מסתדרת אתי היא שולחת הודעה לקארין. הילדים שלי חולים עליה יותר מאשר עלי.

ר: על קארין?

נ: על קארין.

ר: ואיך היא איתם?

נ: מדהימה. זה שלושה ילדים.

ר: לך יש שלושה ילדים!?

נ: (צוחק) היא אומרת לי נירו, בחיי, הם רואים את הסדרות שאני ראיתי

מתפקעים מצחוק

ר: נראה לי היא מין מרי פופינס הקארין הזאת

נ: לא.

ר: לא.

נ: היא קודם כל כוסית.

ר: דבר ראשון.

נ: כן, עם כל מה שמשתמע מזה. לטוב ולרע. פול טיים ג'וב.

ר: כוסית זה מקצוע

נ: כן. זה מול המראה. זה הטיפוח. אישה.

ר: לא כל אישה היא כוסית.

נ: היא אישה כוסית. לטוב ולרע.

♥

נירו: המרוקאית הקטנה הזאת עושה לי טרור. מלחמות איתה זה לא פשוט.

רן: מה, אבל פולניות עושות יותר טרור ממרוקאיות.

נ: לא, זה טרור אחר. מה פתאום. פולניות זה טרור אנדר-גראונד.

ר: במרתפים

נ: כן, בדיוק, פתאום טראח

ר: פאסיב אגרסיב

נ: כן

ר: אתה עברת את שניהם כאילו. היית גם בזה וגם בזה.

נ: (מהנהן)

ר: אני, בניגוד אליך, לא עברתי ועכשיו אני קולט שאולי זאת הטעות שלי. שאולי אני.. זה רק כל הנשים שהכרתי. אתה מבין? נשים צקצקניות כאלה ולא מרוצות. שמעבירות ביקורת כל היום על כל דבר.

§

רוני: מה ההבדל בין פולניות למרוקאיות?

נירו: טמפרמנט

ר: מהרגע שהיא אתך לא היה פעם אחת שהתקשרתי אליך והיא לא היתה על הקו

נ: (צוחק)

ר: היא לא נותנת לך ספייס, ואתה יודע מה, זה מה שהולך להציל אותך בחיים.

נ: אתה יודע מה? אני אגיד לך משהו

ר: (קוטע אותו) אתה נהנה מכל רגע

נ: עם טיפוסים כמוני, רק ככה זה עובד כנראה. גם הפולניה היתה מנהלת אותי

ר: ברור לי. גם אני מנוהל. אני מנוהל רק על ידי פולניות. ואתה מנוהל על ידי מרוקאיות. אולי זה מגיע עם דבש.

נ: בטח. יש דבש

ר: בניגוד לפולניות שיש רק עוקץ. עוקץ, עוקץ, עוקץ, עוקץ

נ: לא. פה יש חגיגה במיטה.

ר: חגיגות.

נ: בטח, אנחנו.. שלוש ארבע פעמים ביום גם.

ר: לך מהאוטו. צא. תודה. מה שלוש ארבע פעמים ביום. איזה בן זונה אתה. יא אללה.

♣

מה גורם לשני גברים, מצליחים, נאורים, נשואים ובעלי מוניטין – האחד כוכב של סדרת הטלוויזיה המצליחה "רמזור" והשני אחד מכותביה וכוכב בפני עצמו בזכות הדוקו-ריאליטי "מחוברים" (1) לילל באוטו על הנשים שלהן? ולא רק לילל, אלא להפוך אותן לחפצים, לקטלג אותן למגירות הנחותות ביותר – "הפולניה", "המרוקאית הקטנה הזאת". מה גורם להם לשבת ולצחקק על הנשים שהם אוהבים, שהן קודם כל כוסית על-כל-מה-שמשתמע-מכך-לטוב-ולרע או דווקא צקצקניות כאלה ולא מרוצות, כאלו-שמעבירות-ביקורת-כל-היום-על-כל-דבר. פוף פוף בסיגריה. גגגי ההי גגגי הההי. ומה גורם לשני גברים בגיל 40, שבטח יש להם בת אחת או שתיים שבקרוב תהפוך גם היא לחפץ בשיחת גברים באוטו ליד, לקחת את כל הבכיינות הזו ולשפוך אותה חזרה עליהם: "גם הפולניה היתה מנהלת אותי", מהגג נירו. ברור לי, ממשיך את הרפלקסיביות רוני, "אבל אתה מנוהל על ידי מרוקאית. אולי זה מגיע עם דבש". הראה לי מי אדונך ואמור לך מי אתה.

אבל מרתקת עוד יותר היא השאלה מה גורם לנו – הצופים – להיות מרותקים למסך ולצפות בדיאלוג הרדוד, הקולני, המעצבן, הדוחה והמצחיק הזה. התשובה הפשוטה לשאלה הזו היא: אנו, גברים ונשים, מזדהים עם רוני ונירו. אנו רואים בהם את עצמנו.

אבל נחזור להתחלה. נתחיל בסדרה. מחוברים. ואני שואל למה? למה בעצם מחוברים חמישה הגברים שאולי מייצגים ואולי לא את הגבריות הישראלית העכשווית הארצישראלית, או החילונית, או השד יודע מה. אני מניח שהם חמישה גברים שחיים בחברה העכשווית, וככאלה הם מייצגים אותה כמו כל חמישה גברים (נניח) אקראיים אחרים. ברור (שוב הנחה) שלכולם יש צורכי חשיפה גבוהים מהממוצע וצורך עז שיראו אותם – הפסיכואנליטיקן אבי פסיכולוגיית העצמי, היינץ קוהוט, הגדיר שלושה צרכים נרקיסיסטיים הנדרשים לפיתוח עצמי בריא. אחד מהם הוא התפעלות. כאשר האם אומרת לילד (ומתכוונת לכך) "אני אוהבת את הדרך שבה אתה מצייר", גם אם הציור אינו בדיוק לטעמה, הילד מקבל חיזוק לפעול לפי העדפותיו הוא – ולא כדי לספק את צורכי אמו. נניח שהחמישה האלה צריכים הרבה התפעלות.

אבל לא רק הם. אנו חיים בתקופה נרקיסיסטית. הצורך לנראות כדי להגיע למימוש של העצמי הוא יסודי בתרבות של המודרנה המאוחרת. זהו שינוי יסודי שהתחולל בעשורים האחרונים. עד לפני דור או שניים סדרי החשיבות החברתי והאישי היו שונים מהותית. החברה היתה פטריארכלית, עם מבנה חברתי ומגדרי ברור ונוקשה. הפסיכולוג קרלו שטרנגר מצטט את היסטוריון הדת מירצ'אה אליאדה: מהות הקודש היא סדר – קיימת היררכיה של מקומות, עצמים ערכים. קיימת שרשרת קיום היררכית. שטרנגר (ואחרים) טוען כי:

סדר זה הוא שעבר פירוק ובנייה מחדש בעשורים מאז 1968: השחרור (מעול ערכיה המבוצרים של התרבות המערבית) נחל הצלחה, והפרות הקדושות נשחטו. כתוצאה מכך בני דור האיקס העירוניים צפויים לסבול פחות מסימפטומים ניורוטיים. במקום זאת הם נוטים לרגשות של בלבול, דיכאון ודיסאוריאנטציה. הם אינם צריכים להילחם עוד בסמכויות ממוסדות, אך עליהם להתמודד כעת עם הדרישה ליצור לעצמם חיים המשלבים הצלחה כלכלית, מקצועית וחברתית, וגם לעשות "המון חיים" ולהציג לעולם תדמית סקסית. בעוד מטופליו של פרויד סבלו מחינוך מגביל מדי, הרי בני דור האיקס צפויים לחוש את הריקנות הנובעת מריבוי מוגזם של אפשרויות".

 

ψ

שינוי מהותי זה קרה בתוך מצמוץ העין מבחינת ההיסטוריה האנושית על הכדור. אני שומע נשים שמספרות על אבא שלהן שהיה אוסר על אחיהן לקום ולעזור לנקות את הבית. "מה, הוא קוקסינל?", היה האבא מתרעם. "ככה זה אצלנו בעדה", מצטדקים גברים בני 40, שיודעים שזה לא מקובל כיום אבל ככה זה היה בבית. הם לא עזרו. ככה חינכו אותם. נשים עשו הכל. "אבא שלי כועס אם אשתי מבקשת שאני אחליף חיתולים, הוא חושב שהיא ליברלית מדי", אמר לי גבר בסוף שנות ה-30 לחייו. זה לא בסיפורים של דורית רביניאן. זה פה. 2010.

ובאותה נשימה – אולי בדירה ליד – העולם כבר התהפך:

ישי גרין, בקושי בן 30, מיליונר הייטק, שוכב במיטה עם אשתו. "הפעם היחידה שראיתי את אבא שלי בוכה היה כשהוא בא לבקש ממני כסף על הסיפור הזה עם השוק האפור"

– למה הוא בכה?

– הוא בכה כי הוא הבין שהוא כבר ביקש ממני כבר יותר מדי.

– איזה שטויות! אני הכרתי אותך הוא עוד היה בא לבקש עוד כסף.

– צודקת. צודקת, צודקת.

– הסיבה שאני בזבזן שידעתי כל החיים כאילו שמה שאני לא מבזבז, ההורים שלי ייקחו לי.

– תמשיך, תמשיך

– אמא שלי היתה אוכלת סרטים על זה שהם היו לוקחים ממני כסף ואבא שלי אחרי שהוא היה מתחזק אחרי שהייתי נותן לו כסך אז הוא היה אומר לי "אז מה, אז הבן שלי יעבוד בשבילי שנה". נורא בכיתי. ואז הפסקתי לבכות ועבדתי בשבילו.

דיוויד ברוקס (1980) קורא להם בובו-אים (בורגנים בוהמיאנים), הדור החדש של היאפים. הם גם רוצים להצליח וגם רוצים להיות מגניבים. בספרו "בובו בגן עדן" ברוקס טוען כי הם חשים אשמים על "עידן תאוות הבצע" כביכול של שנות ה-80 אז הם מעדיפים לבזבז בצורה מוגזמת על מטבחים, חדרי אמבטי ושאר עניינים נפוצים אחרים של חיי היומיום. חשוב מכך, הבובואים מתייחסים לכסף כאל אמצעי ולא מטרה, הם לא בזים לכסף אלא משתמשים בו כדי להשיג את יעדיהם ולא רואים בעושר מטרה בפני עצמה. הסוציולוג ריצ'רד פיטרסון (2007) טבע מונח הקרוי אומניבוריות – אוכלי כל – צורכים תרבות "גבוהה" ועממית" כאחד. האומניבורים מנסים להראות בהתנהגותם התרבותית את מורכבותם, פתיחותם וכן את עליונותם באמצעות יכולתם לשלב בין פריטים מעולמות תוכן שונים. טעם מגוון, לפיכך, יכול לשמש הון תרבותי.

אולי, אך טעם מגוון, כאמור, יכול גם לבלבל כהוגן. עולמו של אותו אבא "פרימיטי" היה ברור: האישה במטבח, הוא חוזר מהעבודה לשולחן ערוך. אך גם רדוד ונוקשה מאוד. העולם התרבותי כיום הוא מגוון, מלא באפשרויות – אבל במהפכה כמו במהפכה – האבק עדיין לא ירד. לא התגבשה עדיין חלופה ברורה למלך של אתמול. אומר שי גולדן, משתתף נוסף בסדרה: "יש לי רגשות אשם תמידיות שאני… שהיא (אשתי) שם עם הילדים ואני פה. כאילו שאם אתה לא בכל רגע נתון עם הילד שלך, אתה אבא רע".

העולם כיום מחובר – אבל מרוב ערוצים, מכשירים ניידים, אפשרויות, ערכים, פרות שחוטות, מנהיגים מושחתים, אבא מתקדם, אמא קרייריסטית, אחד פלוס אחד… כבר לא ברור למי אנחנו מחוברים, אם בכלל.

 

 

פרולוג:

הבעיה היא שתמיד רוצים עוד ועוד. אף פעם אין די. הקץ לערכים. הבוז למסגרות. שמעתי שיש שבט של נשים אסייתיות שעושות את זה כל שעתיים. כלומר, 6 פעמים ביום או 12 – אם אתה מוותר על שעות השינה בלילה. מרוקאיות – מאחוריכן!

 

 

 

 

(1) יוצרי הסדרה "מחוברים" רם לנדס ודורון צברי