מוזר זה הנורמלי החדש

אני מכיר ילדה בשם "אמונה", אשר כתבה ספר שנקרא "להיות מוזרה". בכנות, הרגשתי קצת מוזר לכתוב על "להיות מוזרה".

אבל אז אני כל הזמן חוזר על המלים הראשונות שעלו במוחי אחרי שקראתי את זה לילדים שלי בפעם הראשונה, ולאחר שמיעת בת ה-4 שלי אומרת, שוב ושוב, "קרא את זה שוב!"

אני כל הזמן חושב: "אלוהים … כמה נורמלי!"

וכמה מתאים.

וכמה חכם.

כמה מתאים לילדה בת 8 להתחבר אל רגשותיהם של רבים אחרים – ילדים ומבוגרים – המרגישים שהם פשוט לא תמיד משתלבים.

כמה חכם עבור ילדה בת 8 להתחבר לעולם של פחד, עולם המחפש נחמה לנוכח טרגדיה, גם אם הספר שלה נועד להיות מטאפורה תמימה של ילד קטן מאשר פרשנות חברתית ישירה.

כמה נורמלי לילדה בת 8 לדעת או להבין את סוגי הרגשות שהיו לי בזמן האחרון כשראיתי כל כך הרבה אנשים נאבקים במאבקי כסף, עבודה, נישואים, מלחמה, הורות, התמכרויות, בריאות  ומועקה כללית.

בהרבה דרכים, מוזר הוא הנורמלי החדש. למעשה, כשחושבים על זה, אולי אמונה עלתה כאן על משהו. אולי האמונה של אמונה שהיא מוזרה, הקבלה של זה כפי שזה ומציאת נחמה בכך, אולי אין בכך כל חדש.

אכן, זהו ספר שיכול ללמד אחרים לסמוך על עצמם כדי לעשות את הדבר הנכון, ולמצוא אושר, גם אם הוא אינו עומד בנורמה החברתית.

ראיתי את זה במשפחה שלי, לפני 30 שנה, כאשר אמי ואבי נלחמו כמו כלבים וחתולים. הם רבו על הכסף ועל כמעט כל דבר אחר, ואנחנו הרגשנו "מוזרים" כי אנחנו לא יכולנו לעשות שום דבר בקשר לזה.

רק רצינו להיות נורמליים, או איזו וריאציה של זה, גם אם זה לא התאים להגדרה של "כמעט מלאכים".

אבל להיות נורמלי אמור להיות להרגיש בנוח, ולקבל את גורלנו יהיה אשר יהיה. זה מה שהספר של אמונה מנסה לומר באמת.

אמונה היא למעשה בת 17 עכשיו. הספר שלה נכתב ביולי 2001. הספר מעולם לא יצא לאור  על ידי הוצאת ספרים גדולה, למרות שהוא אמור היה להיות. אם היו מפרסמים אותו, הייתי מציע כותרת:

"למצוא מישהו רגיל"

בספר, שהיא מקדישה לאחיה הקטן, ג 'וליאן, היא מדברת על איך בחורה בשם "מוזרה" הרגישה "נורמלית" – נורמלית, כי היא גרה בחווה. למרות זאת, היא אמרה, "אין לי שום חיות, אפילו לא סוס".

יום אחד היא חשבה ללכת לבריכה בעיר. הבעיה היתה שבעיירה הכפרית לא היתה בריכה. גם קניון לא היה, כך שהרעיון הלך קאפוט.

היא עלתה על ציפור והן עפו לעיר שבה היא קיבלה גישה לכל אותם דברים שלא היו בעיירה המרוחקת. אבל הייתה כאן בעיה קטנה:
"נהניתי מאוד בבית המוקף המים בעיר אך לפתע שמתי לב שהשיער שלי היה זקור, סרט השיער היה על המכנסיים שלי, הרוכסן על החולצה והפנים מבולבלות לחלוטין".

"הייתי מוזרה!"

כל מה שהיא רצתה לעשות היה לחזור ל"נורמלי". היא לחצה על פרח ויצא ממנו אבטיח. היא אכלה אותו ונרדמה. כשהתעוררה, הייתה שוב בחווה.

כן, החווה – זו ללא הסוסים. הכל נורמלי!

ואז, על ציור בצבעי עפרון של שמש וילדה עם פרצוף כתום צועק "כן!", הגיעה לשורה האחרונה נוקבת: "למדתי לאהוב את מה שיש לי".

אני מכיר את המשפחה של אמונה במשך שנים רבות. אני מכיר את אבא שלה מאז שהייתי בבית הספר היסודי, והייתי שם כאשר נולדו הילדים, אמונה היא אחת מהן. אני מרגיש קרוב אליהם כמו אל משפחתי.

אבל יש תכונה בולטת אחת הנדבקת אלי כמו דבק.  במובן מסוים, הם "מוזרים", אם כי אני מעדיף את המלה "ייחודיים".

או אולי זה רק הסוג הנכון של נורמליים.

הם לוקחים סיכונים. הם לא מקשיבים למוזיקה הפופולרית ביותר. הם לא מנסים להשתלב עם כולם, אם זה בקרב ילדים בבית ספר תיכון או בקרב מבוגרים בשכונה.

הם מגדירים את הנורמלי שלהם. אתה יכול לקרוא את זה מוזר. אני אומר שזה בדיוק נכון.

פוסט זה נכתב על ידי טום דיוויס ותורגם מהאתר שלו Coping With Life

טום דייוויס הוא עיתונאי עטור פרסים, שקיבל את מלגת קרטר רוזלין לעיתונות בתחום בריאות הנפש בשנת 2004