מדוע אנו מגרשים 400 ילדים זרים וחוזרים הביתה לצפות ב"מד מן"

א. מגרש השדים

"אני לא מגרש ילדים. אני מחזיר אחר כבוד את ההורים שלהם למשפחות שלהם בארץ שלהם. אני רגיש לילדים". במלים אלה ממש הדף שר הפנים אלי ישי את הביקורת שהוטחה נגדו על החלטת הממשלה שהיה מיוזמיה לגרש 400 ילדים בגילאי הגן מישראל. הסיבה: הם זרים. במלים אחרות: הוריהם לא נולדו כאן והם אינם יהודים. "אני עושה למפעל הציוני. אם אני גזען אז אתם צבועים", הטיח במבקרים. וכבר צחק על זה הסטנדאפיסט האמריקאי הגדול (והאפרו-אמריקאי) כריס רוק שירד על אחיו האמריקאים: "הרשויות עושות כזה עניין מהגרין קארד, אבל מה כבר אתם עשיתם כדי להיות אזרחי ארה"ב? בסך הכל אמא שלכם השריצה אתכם על אדמה אמריקאית".

שלושה מחניכי שבט איתן בצופים, רובם ילדי מהגרי עבודה, עומדים בפני גירוש. תצלום: דודו אזולאי, ynet

ובכל זאת זו נטייה כל כך אנושית להאשים את הזרים בכל הבעיות שלנו. אנו עושים זאת ברמה הלאומית (מי לא שונא את היהודים), אנו עושים את זה בתוך העדה (אשכנזים, מרוקאים, רוסים, אתיופים ומה לא) ואנו עושים זאת גם ברמה הרגשית והפסיכולוגית – להאשים אחרים בצרות שלנו ולחכות לעד שהם ישתנו כדי שלנו יהיה כבר טוב יותר – אוף!

מה גורם לנו כל כך לשנוא את הזר שבתוכנו? האם זה פחד מולד, קמאי, השרדותי. כזה שגורם לנו לדעת להבחין כבר כתינוקות מי בעדנו וחשוב יותר – מי נגדנו. ממי אנו אמורים לנוס בחזרה מהמשחק ברגע של סכנה (אויב שבא עלינו לכלותנו) ואל מי (לחיק המשפחה וההורים המגוננים). או אולי הפחד מן הזר נעוץ דווקא בדפוסים חברתיים שמלמדים אותנו במהלך חיינו, המכניסים אותנו לתוך תבניות וקבוצות שייכות.

 

ב. הטובים משלנו, הרעים משלהם

אפשר להבין את הנטייה שלנו להתחלק לקבוצות ולשנוא את האחר. אנו מרוויחים מכך כל כך הרבה. קודם כל אנו מקבלים מכך חלקים מהזהות שלנו. קל יותר להגדיר את עצמנו לפי מה ששונה מהאחרים מאשר מה שדומה להם. אני לא רועש כמותו, אני לא שמרני כמותו, אני לא טיפש כמוהו, אני לא עצבנית כמוה, אני לא שמנה כמוה, אני לא ברברי כמו ההוא שם, אנחנו מפותחים יותר, מתקדמים יותר, מוסריים יותר, מובחרים יותר ועוד.

שנית – תחושת שייכות. ביחד ננצח. מלחמה מקרבת לבבות. קל לנו יותר להזדהות עם אחרים סביב תחושת השליחות שקיימת בעימות מול אויב משותף. אנו בטוחים שאנו מגנים על היקר לנו אל מול נזקיו. אין כמו אויב מר ואכזר ליצור אחדות ושייכות, ומצד שני, למחוק את השונות, את החשדנות וחילוקי הדעות הקיימים בין חברי הקבוצה כאשר אין במי להילחם ביחד. קחו את האויב, ומיד הבקיעים והקונפליקטים יופיעו בין חברי הקהילה.

הדבר נכון לקהילות המתאגדות נגד השונה מהן – לבנים, שחורים, שמאלנים, ימנים, מזרחיים, אשכנזים, הומואים, סטרייטים, פמיניסטיות או שונאי נשים. הוא גם יכול להיות מנוצל (לעתים בחוכמה) על ידי מנכ"ל כריזמטי של חברה מסחרית, המאגד את מנהליו ועובדיו לנצח את המתחרים. וכמובן שנאת הזר עובדת היטב בפוליטיקה. שנאת הערבים, שנאת העובדים הזרים, שנאת העשירים או שנאת העניים – כל פוליטיקאי והשימוש הציני והמתוחכם שלו בצורך שלנו להשתייכות ולהגדרה.

"אנחנו טובים יותר", אגב, זה הצד השני של אותו מטבע. שייכות באמצעות הפיכת האחר למופרד, שונה, מרוחק, לא אנושי, ובעיקר – מפחיד ודמוני. המסר העיקרי שעליו מושתתת שנאת הזר הוא: הם אחרים. הם אינם כמונו. הם לא מתחבטים באותן בעיות, אין להם אותן רגשות, אין להם אותם מערכות מוסר. איך אמרו חז"לנו? רחוק מהעין רחוק מהלב.

ואולם שנאת הזר היא פעמים רבות עניין של גיאוגרפיה. בארה"ב למשל, אתה מוצא את עצמך קונה בסופר של פלסטיני ופתאום אתם מתבדחים שאם הוריו לא היו בורחים מיפו לאחר מלחמת השחרור בטח הייתם נפגשים בתור לאבולעפיה, מביטים זה בזה בחשדנות ומפחדים לדבר.

וזה מביא אותי ליתרון נוסף שאנו מקבלים מלשנוא את האחר – יש את מי להאשים במצוקות של חיינו. הם אלה שלוקחים לנו את העבודה או אלה שמביאים פשע שלעולם לא היה פה. ברמה הפסיכולוגית אנו נוטים לעשות בדיוק אותו דבר. להפיל את האחריות על הצד השני ולהרגיש צודקים, צדקניים ואף בעלי דעות וגבולות ברורים. אבל אנו משלים את עצמנו: אם בעלי יתחיל לקחת על עצמו יותר מעורבות בבית, אני אסכים ללכת לקראתו יותר בחינוך הילדים. אם החברה שלי תסכים להתלבש יותר כמו שאני מפנטז ורוצה, אני אפסיק לרדת עליה וכדומה.

הפתרון תמיד נעוץ בשינוי של האחר, כי להתבונן בעצמנו ולהעז לתלות את האשם בנו קשה הרבה יותר. כך צריך להתמודד עם חוסר הצדק בחיינו אנו, עם האשמה שבטעויות שלנו, עם הפגימות שלנו, חוסר השלמות, הכיעור, הבזבוז, הרוע, הקנאה ואולי אף האכזריות שקיימת בנו. ועד אז – נמשיך לצפות ב"מד מן", נמצא תמיד את מי לשנוא ובמי להילחם ונקטר על כך שאנו ממתינים לשווא לשינוי שאף פעם לא מגיע.

ג. נתלים על אילנות גבוהים

הפסיכיאטר הנודע אוטו קרנברג הגדיר שני שלבים משמעותיים במודל התפתחות האדם שלו – דיפרנציאציה ואינטגרציה. בשלב הדיפרנציאציה, מתחיל תהליך של היפרדות מהשלב הסימביוטי הקודם לו, ומתחילה יכולת להבחנה בין האני לבין אחרים. ואולם עדיין אין יכולת לחוות את האחר כאדם רציף אלא כחוויה רגעית. אם הוא נחווה באופן חיובי, הוא נתפש כאדם טוב. אם רגע מאוחר יותר הוא נחווה באופן שלילי, התפישה שלו משתנה באחת לדמות שלילית – וחוזר חלילה. במלים אחרות, קיים פיצול בין טוב לרע – אדם לא יכול להיתפש כדמות מורכבת ברגע מסוים. או שהוא מלאך או שהוא שטן.

בשלב האינטגרציה נכנסת לתמונה יכולת מופלאה ומורכבת שמטרתה לשנות את חייו של הילד מהקצה אל הקצה. היכולת הזו קרויה אמביוולנטיות. היכולת לשאת טוב ורע בו זמנית. התפישה של האחר נעשית שלמה יותר. הוא יכול להיות גם אוהב וגם כועס. גם טוב וגם רע. והתפישה שלו לא מתפרקת תוך כדי כך. יכולת זו, לפי קרנברג, הופכת גם את האגו ואת העצמי למורכבים ושלמים יותר, כי בכך נוצרת היכולת לרשום חוויות ואינטראקציות מורכבות יותר – טובות ורעות כאחד.

כשיש פיצול, גם אם האחר היה טוב, ברגע שנחווה כרע – כל החוויות הטובות נמחקות כלא היו. המנגנון מעט מתוחכם יותר: אנו משכנעים את עצמנו שבעצם לאורך כל הדרך האחר הוליך אותנו שולל ועכשיו גילינו את פרצופו האמיתי. תפשנו אותו בקלקלתו. ועכשיו נראה לו מה זה.

ביום כיפור שחל בעוד כמה שבועות אומר כל יהודי מאמין שמצוות בין אדם לחברו חשובות יותר מכל המצוות בין אדם למקום גם יחד. שם מתחיל השלום בין אדם לאדם ובין האדם לעצמו. אז אולי הגיע הזמן שנתחיל כיהודים, כישראלים וכבני אדם להתבונן סביבנו ולהתחיל לקבל את השונה והזר בסבר פנים מעט יותר מבין. אולי זה יצור מעט יותר שלום בקרבנו.

One comment on “מדוע אנו מגרשים 400 ילדים זרים וחוזרים הביתה לצפות ב"מד מן"

מה אתם אומרים על זה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s